עין יצחק חלק ב רכה

אך לא באתי בקונטרס הזה רק לבאר ולהעלות לדינא הנוגע בעיקר השאלה דנ"ד בעז"ה: נז) אחר כתבי כל זה לאחר זמן הגיע לידי ספר ישועות יעקב ראיתי בסי' קס"ה שהניח דברי הרמ"א בצ"ע ובקצרה. ולא העיר כלל בכל מה שהעליתי בעז"ה: ענף יב עוד השמטה נח) לעיל ענף ב' כתבתי להעיר בהא דנודר הנאה מן מעין טובל בו טבילה של מצוה. אף דטבילה בעצם לא הוי מצוה כמו שהבאתי שם לדברי רש"י בשבת (דף קכ"א) וכו' וכמו שכתבתי שם באופן הראשון באמת כן מבואר במנין המצות להרמב"ם מצוה ק"ט שאין המצוה שיהיה חייב כל טמא לטהר רק אם ירצה לטהר יטבול וכו'. וכן כתב החינוך מצוה קע"ה ביתר ביאור ע"ש. וכן נראה מהרמב"ן פ' אמור והובא בנו"ב במ"ת ח' יו"ד סי' קכ"ד ע"ש. [ומה שיש להקשות ע"ז מהרמב"ם ריש ה' מקואות כבר תירץ זה בספר נחל איתן על הרמב"ם בפ"א ה' מאכלות אסורות ע"ש]. ועפ"ז הוכחתי לעיל דגם היכא דעיקר הענין אינו עצם המצוה רק הכשר שינצל מאיסור ג"כ קרינן מצות לאו ליהנות ניתנו. אך דתקשה ע"ז מעירובין (דף ל"א) דאמרו שם דאי מערבין לדבר הרשות אסור באיסורי הנאה ולא אמרינן בזה מצות לאו ליהנות ניתנו. וחזינן דאף דעירוב הוי הכשר שיהיה מותר לילך ומצילו מאיסור תחומין. בכל זה אמרו דלא הוי בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו. א"כ קשה מ"ש זה מטבילה. וראיתי בספר אבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ס' שהקשה כעין זה דמ"ש עירוב לדבר הרשות מטבילה וע"ש שנשאר בצ"ע: נט) וכעת ראיתי בחידושי ר' עקיבא איגר זצ"ל בגליון ליו"ד סי' י' ס"ק א' שהביא לדברי הכרתי ופלתי שכתב שם לדון בשחיטה דמצות לאו ליהנות ניתנו אף דהשחיטה לא הוי מצוה בעצם רק להצילו מן איסור נבלה כו'. ותמה עלי' מהך דעירובין (דף ל"א) הנ"ל. אמנם לדעתי הנכון עם הכרו"פ דיש להוכיח כסברתו מהך דנודר מהמעין כו' דמשמע דאף היכא דטבילתו אינו משום אכילת תרומה וקדשים וכיוצא רק למען שיהי' מותר בדברי הרשות שאסור לטמא כדמצינו כמה גווני. בכל זה מקרי הטבילה טבילה של מצוה לפי דע"י זה ינצל מטומאתו והוי הכשר לכמה ענינים וקרינן בזה מצות לאו ליהנות ניתנו. וע"כ ה"ה בשחיטה אף דלא הוי מצוה בעצם רק דע"י השחיטה ינצל מאיסור נבילה דגם בזה שייך מצות לאו ליהנות ניתנו. א"כ דברי הכרו"פ מוכרח בסברתו: ס) וע"כ מוכרח לחלק דשאני הא דעירובין (דף ל"א) דהא ידוע שיטת הרז"ה לבעל המאור ר"ה (דף כ"ח) דבמצות דרבנן לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו. והשער אפרים בסי' ל"ח הקשה על הרז"ה מהך דעירובין (דף ל"א) דמערבין לדבר מצוה. היינו ללכת לבית האבל ולבית המשתה דמבואר במשנה עירובין (דף פ"ב) וכו' והובא ברש"י עירובין (דף ל"א) שם ובאמת אין זה קשה כ"כ דהא הענינים דתנחומי אבלים ושמחת חתן וכלה הם בכלל גמ"ח בגופו ובכלל ואהבת לרעך כמוך כמש"כ הרמב"ם פ' י"ד ה' אבל ה"א וכמבואר בריש פיאה בהר"מ והר"ש והרע"ב שם ובב"מ (דף ל' ע"ב) בפסוק והודעת להם וכו' זו גמ"ח וכו'. ובתוס' יו"ט בברכות פ"ג משנה ב' מביא בשם ר' יונה דתנחומי אבלים דאורייתא דבכלל גמ"ח הוי וגמ"ח מה"ת כדאמרינן והודעת להם את הדרך זו גמ"ח כו' עכ"ל. וכן הך דלהקביל פני רבו וחבירו דעירובין (דף ל"ו ע"ב) י"ל דהרז"ה ס"ל דזה הוי כעין דאורייתא דהא אמרו בר"ה (דף ט"ז ע"ב) ובסוכה (דף כ"ז ע"ב) דחייב להקביל פני רבו ודרשו זה מן פסוק דלא חודש ולא שבת היום דמכלל דבחודש ושבת חייב לקבל פני רבו. ודברי קבלה כשל תורה דמי וכמש"כ הטורי אבן למגילה (דף ה' ע"ב). ופני חבירו כיון דאמרו בעירובין (דף ל"ו ע"ב) זימנין דניחא ליה בחברי' טפי מרבו ובענין למוד תורה דהוי זה ענין גדול וכדמצינו בע"ז (דף י"ג) דמטמא ללמוד תורה וכמש"כ התוס' שם בד"ה ללמוד תורה ולישא אשה דהם ענינים גדולים ע"ש. [ועיין ביומא (דף ע"ז ע"ב) דעובר אדם במים להקביל פני רבו וכו' אך יש לדון בזה וקצרתי]. וידעתי מה דיש לדון עפ"ז עוד בהך דעירובין (דף ל"א) הנ"ל אך אין כאן מקומו לבא בארוכה בזה הפרט אך בדרך כלל הוא דאין בזה תלונה על הרז"ה כ"כ דהוא חד מן קדמאי ויש לומר בשיטתו כן: סא) אם כן לשיטת הרז"ה ודאי אתי שפיר לדברי הכרו"פ וכן למה שכתבתי להוכיח מן נודר מן המעין וכו' דאף היכא דלא הוי עצם מצוה רק הכשר להצילו מן איסור דזה ג"כ בכלל מצות לאו להנות כו'. לפי דזה הוא רק היכא דע"י זה ינצל מאיסור דאורייתא כמו הך דשחיטה וטבילה וחליצה. משא"כ בהך דעירובין (דף ל"א) דאם מערבין לדבר הרשות לא דיינינן מצות לאו ליהנות נתנו. משום דאינו מצילו רק מאיסור דרבנן דתחומין דלשיטת הרז"ה לא דיינינן בזה מצות לאו ליהנות נתנו. ולשיטתו אתי שפיר בפשיטות כל הנ"ל. ואף להפוסקים החולקים על הרז"ה מ"מ יש לחלק דהיכא דלא יעשה שום מצוה רק בתורת הכשר להצילו מן איסור דרבנן. בזה י"ל דכ"ע מודו דלא דיינין בזה להך כלל דמצות לאו ליהנות. וכל זה מוכרח ע"פ הך דנודר מן המעין כו' ומהך דעירובין (דף ל"א) הנ"ל. דמכל זה מוכח דהיכא דלא הוי רק להצילו מן איסור דרבנן לכ"ע יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן דבדרבנן לא דיינינן לכ"ע בכזה להך דמצות לאו ליהנות. אבל היכא דהוי הכשר להצילו מן איסור דאורייתא ודאי דיינינן בזה להכלל דמצות לאו ליהנות כו' ויש לדון עוד בכל זה הרבה אך זה הוא רק לאופן הראשון אבל לאופן השני שלו אין לנו צורך לכל זה. ואין כאן מקומו לבא בארוכה יותר וע"כ קצרתי. ועיין ברא"ש עירובין פ"ד סי' ח' ובדרוש וחדוש של רע"א במערכה ד' ובריטב"א לעירובין (דף מ"ו) וקצרתי לפי שאין כ"ז נצרך לשאלתינו כמש"כ לעיל: סב) ואחר כותבי כל הקונטרס הזה הגיע לידי ספר שו"ת מהרי"ט וראיתי בסי' ט"ז שהוכיח דחליצה הוי מצוה בעצם. אכן לפי מה שהעליתי בארוכה בעז"ה אין הכרח לדבריו וכמו שהובא דבריו בשו"ת חכם צבי סי' א' והשיג עלי' ג"כ ע"ש וקצרתי: סג) וידעתי למה שכתב הפתחי תשובה באה"ע סי' קנ"ד ס"ק ז' בשם גבורת אנשים. אשר אף במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטי כו' עכ"ל. אבל זה הוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השו"ע אשר מימיהם אנו שותין שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקו בכזה דכייפינן בכפיי' גמורה אך יהי' ברשות חוקי הממשלה יר"ה. וע"כ שפיר כתבתי בעז"ה ויש להאריך בכ"ז וקצרתי: סימן סג נשאלתי ע"ד אשה שמת בעלה ולא הניח ז"ק כי בשבעה חדשים אחר מיתת בעלה נולד לה בן זכר ממנו ומלו אותו ביום השמיני כד"ת ולמחרתו אחר המילה מת בנה. ויש שם שני אחי בעלה. והנה הגדול מהאחים אשר במחנם נעשה בן י"ג שנה קרוב לשני חדשים ומצוה בגדול רק שצריכין לבודקו בב"ש. והאח הזה מחמת החולי שנחלה אחר מיתת אחיו הנ"ל נתכווצו לו גידי השוק מהרגל ימין והולך על משענתו על קולעס של ידים. ורגלו ימינו היא תלויה באויר כשהוא מהלך ואינו נוגע עקבו בארץ. ונסו אותו אם יש כח ברגליו לעמוד את עקבו בארץ ונטלו את משענתו ממנו וכפה א"ע על צד, ימינו ופשט את רגלו ימינו בעקבו על הארץ ועמד כך איזה