עין יצחק חלק ב רכג

וע"כ מוכח דהרמ"א קיצר שם בזה ויש להאריך בזה עוד: מו) וזה ברור לפי מש"כ דאף בלא באה מ"ט כופין להיבם ליתן מזונות ויורדין לנכסי'. דהיכא דאין לו נכסים ומקום לגבות ממנו המזונות. דלא מבעיא היכא דיש לו מקום להשכיר עצמו ואינו רוצה. דהא בכה"ג גבי בעל מבואר בסי' קנ"ד סעיף ג' דכופין להוציא. דה"ה בש"י ג"כ כיון דמונע ממנה מזונות ותשמיש הדין נותן לכפותו לחלוץ. ואף גם היכא דאין לו מקום להשתכר דבזה יש פלוגתת הפוסקים כמבואר בסי' ע' סעיף ג' גבי בעל אם הוי מן הכופין לגרשה אם אין לו כלל אף להשתכר וכמש"כ הבית מאיר בסי' קנ"ד סעיף ג' ע"ש. עכ"ז שאני ביבמה כיון דמונע ממנה מזונות ותשמיש. דכן מוכח מן משנה דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין לחלוץ. ושם הטעם דמונע ממנה מזונות ותשמיש ולא משום טענת חוטרא לידא וכמש"כ לעיל להוכיח כן מן סוגיא דיבמות (דף ס"ה). והא התם לא פשע היבם כלל במה שנדרה הנאתו. וע"כ מוכח דאף היכא דהיבם אנוס על מניעת המזונות ותשמיש דגם בכה"ג כופין לחלוץ. ודוקא באשה היכא דבעלה לא הוי מורד מתשמיש רק ממזונות לפי דאין ידו משגת ליתן לה זה מקרי אונס ואינו מהכופין להוציא לפי שיטת יש אומרים דכתב הרמ"א בסי' ע' סעיף ג'. וכדמצינו בכתובות (דף ע') שחילקו בין מגלגלת עמו ובאה"ע סי' ע' סעיף א' ע"ש. משא"כ ביבם המונע ממנה כל עניני אישות בזה ודאי כופין לחלוץ אף היכא דהוי היבם אנוס ע"ז. וה"ה אם היבם עני ואינו מוצא מקום להשתכר דהדין נותן לכפותו לחלוץ אף בלא באה מ"ט כיון דמונע ממנה עכ"פ כל עניני אישות. [ובמש"כ לעיל גבי יבם היכא דיש לו מה להשתכר יש לדון בזה בלא"ה דהא לא כתב להיבמה אנא אפלח ואוקיר וכמבואר גבי בעל וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ס"ג) בשם ר' אלי' ובאה"ע סי' ע' אך אין אנו צריכים לזה וקצרתי]. אך היכא דיש להיבם נכסים לגבות ממנו המזונות בזה נתבאר לפי דברי הרמ"א דבלא באה מ"ט אין לכופו לחלוץ רק גובין ממנו המזונות. ואז לא הוי רק מונע תשמיש לחודי' ואין כופין בשוטי ע"ז: מז) וכעת ראיתי בלבוש סי' קס"ה שהשמיט לדברי הרמ"א שכתב דבעינן דוקא באה מ"ט. ומשמע דס"ל להלבוש דאף דלא באה מ"ט ג"כ כפינן לו לחלוץ. ובאמת כבר הבאתי לעיל בשם כל הפוסקים שהבאתי לעיל דאף דלא באה מ"ט כפינן לו לחלוץ. וגם אף לדברי התוס' בכתובות (דף ס"ד) בד"ה תבע לחלוץ כו' שכתבו שם בתי' השני דהא דחוזרין למכפי' היינו בבאה מ"ט כו' עכ"ז שם באותו סוגיא בדיני חליצה ויבום כתבו התוס' דכופין לחלוץ ומשמע אף דלא באה מ"ט. וכן נתבאר לעיל דאף לשיטת הג"א דכתובות ס"פ ה' שכתב שם דבעינן דוקא באה מ"ט עכ"ז סיים שם דלפי תקנת הגאונים נראה דכופין לו לחלוץ. וע"כ הנכון עם הלבוש שהשמיט לדברי הרמ"א: מח) עוד יש לדון דאף לפי דברי הרמ"א בסי' קס"ה דכתב דבעינן דוקא באה מ"ט. י"ל דזה דוקא לכפותו בכפי' גמורה אבל כפי המבואר בסי' קנ"ד סעיף כ"א ברמ"א בענין דיכולין לגזור כו' נראה לי גם בזה אף דאין אנו יכולין לכופו עכ"ז יש לגזור כו' שלא לעשות לו שום טובה ולא לישא וליתן עמו וכמבואר שם בסי' קנ"ד כעין זה ובמהרי"ק סי' קל"ה דאף היכא דאין לכפותו עכ"ז יש לגזור כו' [ובאופן שיהי' ע"פ רשיון הממשלה יר"ה] דהא כבר נתבאר דשיטת כל הפוסקים הנ"ל דכפינן לו בכפי' גמורה. וע"כ אף דהתוס' כתובות (דף ס"ד) בתי' ב' ובתה"ד בשם הג"א דהא דכופין ואומרים לו כנוס או פטור היינו דוקא בבאה מ"ט. זהו דוקא בכפי' וכמו שהביאו התוס' שם הך דחוזרין אצל גדול למכפי' וקאי על לשון כפי'. משא"כ לגזור כו' י"ל דכ"ע מודי וכן מצאתי במהרי"ק סי' ק"ב שכתב ג"כ גבי חליצה דאף היכא שאין לכפותו לחלוץ עכ"ז יש לגזור כן והביא כן בשם סמ"ק וכן ראיתי במהרח"ש סי' מ"ט שכתב כן בארוכה ע"ש: מט) סיומא דפסקא דעתי לדינא דאם יש מקום לגבות מזונות דאם אינו רוצה לחלוץ אזי גובין ממנו מזונות. אבל על החליצה אין לכפותו בכפיי' גמורה דאף שנתבאר בשם כל הפוסקים שהבאתי דס"ל דכופין לחלוץ. עכ"ז מי ירום ראש נגד הרמ"א. אבל במזונות יש לכפותו לכל הפחות דהא בזה אינו מוכח שום סתירה כלל מן תי' השני של התוס' כתובות (דף ס"ד) וכפי שהוכחתי כל זה בעז"ה. וממילא כשיצטרך ליתן מזונות אזי יהי' מוכרח להתרצות ולחלוץ. ובנ"ד אם יתברר כי בעלה הראשון הי' זקן ובאופן שאין עלי' שם קטלניות. אכן אם לא יבורר כן א"כ יש על היבמה שם קטלניות ואף כשיחלוץ לה תהא אסורה להנשא. וכמש"כ הנו"ב דבקטלניות אין לכפותו לחלוץ וכמו שכתבתי לעיל דדבריו בנוים ע"פ כל השיטות רק הנו"ב קיצר בזה. וכתבתי להוכיח כן מהא דסנהדרין פ"ב דאשת מלך כנ"ל בארוכה. ואז גם במזונות אין לחייבו. דהא לא מקרי מונע ממנה כל עניני אישות דהא אסורה להנשא. אך אם בעלה הראשון הי' זקן דמבואר בסי' ט' ב"ש ס"ק ו' דלא נקראת קטלניות. אז אף דלא באה מ"ט דהא יש לה בנים מן בעלה הראשון. מ"מ יש לחייבו במזונות ע"פ דין. כ"ז ראיתי לחפש בזכות בנות ישראל שלא תהינה כהפקר ח"ו. וכן נלע"ד להלכה ולמעשה: ידידם יצחק אלחנן חופ"ק נאווהרדק. ענף יא השמטה מלעיל. נ) ובתוס' נדה (דף ס"ו ע"ב) ד"ה כל הראוי לבילה כו' כתבו באה"ד וי"ל דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם כו' אבל בילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינהו הלכך לכתחלה ליעבד עכ"ל התוס' הרי דס"ל להתוס' דחליצה הוי עצם מצוה ולא הכשר מצוה בלבד. וזה הוא דלא כמש"כ. אכן י"ל דכוונת התוס' הוא משום דמה דכתבו שם מקרא בכורים וחליצה דהך מקרא שכתבו קאי גם על החליצה והיינו מקרא חליצה. דהקריאה שמחוייבים היבם והיבמה לקרות דזה הוא מצות תלמוד תורה דהא הם ג"כ מצוים על למוד התורה וכשקורין פסוקי התורה בעת החליצה מקיימין מצות לימוד התורה. וגם נשים חייבות ללמוד דינים השייכים להן וכמבואר ביו"ד סי' רמ"ו סעיף ו' ובאו"ח סי' מ"ז סעיף י"ד דנשים מברכות ברכת התורה ובמג"א שם ס"ק י"ד דהא חייבות ללמוד דינין השייכים להן: עוד השמטה נא) וכן יש להעיר לכאורה מהך דיבמות (דף כ"ו) ארבעה אחין נשואים ב' אחיות כו' הרי אלו חולצות כו' משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין כו'. מזה מוכח לכאורה דחליצה הוי מצוה בעצם דאל"כ תקשה במה דאמרו אסור לבטל מצות יבום וע"כ אמרו דחולצות. דהא במה דחולצות ג"כ אינו מקיים שום מצוה ומבטל למצות יבום. וע"כ מוכח לכאורה מזה דלא כמו שכתבתי. [ואפשר דטעמא דר"ג דמבואר ביבמות (דף י"ח) דאף לודאי ביטול מצוה דיבום לא חייש דזהו משום טעם הזה. ועיין בתוס' יבמות (דף י"ז ע"ב) ד"ה אבל מחיים לא כו' ובחי' הרשב"א שם דחולק על התוס' שם ע"ש וקצרתי]. אכן באמת אין מזה שום סתירה כלל דהנה עיקר הדין דאמרו דקסבר אסור לבטל מצות יבום ודלמא אדמייבם חד מיית אידך וקמבטל מצות יבום וכן אמרו ביבמות (דף י"ז ע"ב) דרב ס"ל אסור לבטל מצות יבום. דעיקר דבר זה הוא רק מדרבנן ובפרט היכא דהביטול מצוה דיבום הוא ע"י גרם דאלו בשארי מצות מצינו להיפך כמו בהא דגיטין (דף פ"א) דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות כדי לפוטרן ממעשר כו' ולא אמרו בזה לשון איסור אדרבה הא אמרו בפסחים (דף ט') מערים על תבואתו