עין יצחק חלק ב רכב

מא) וזולת זה י"ל דהא במשנה דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין לחלוץ גם לשיטת שמואל לא שייך התם לדון עד שכופין לחלוץ יכפוהו לזון. דהא כיון דנדרה הנאה ממנו א"כ אינם יכולים לגבות ממנו המזונות וכמש"כ לעיל. וגם מהמשנה דיבמה שאמרה לא נבעלתי דכופין אותו לחלוץ. י"ל דאף דנאמנת לומר לא נבעלתי. עכ"ז הא לפי מש"כ בספרי נחל יצחק בכללי מיגו סי' פ"ב דהא דנאמנת זהו משום דאוקי אחזקה דלא נעשה דבר מחודש של הבעילה כו' יעו"ש. א"כ מזה הטעם אין יכולין להוציא מהמוחזק כמו דאין הולכין בממון אחר הרוב וכש"כ באוקי אחזקה אין מוציאין מהמוחזק דהא רוב וחזקה רוב עדיף. וכדאמרינן בכתובות (ד' ט"ז) דבברי וברי לא אמר ר"ג אף דיש שם אוקי אחזקה. רק לכופו לחלוץ שאני. וכעין זה כתב התומים בכללי מיגו ס"ק ז' גבי מיגו להוציא דעכ"ז נאמנת ע"י מיגו לכופו לחלוץ וכמש"כ התוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה מי אמרינן מיגו וקצרתי. ונתבאר בהוכחה ברורה מן הש"ס דהיכא דמונע ממנה מזונות ותשמיש דכופין לחלוץ. ועיקר מילתא דנא תלוי בשיטת הפוסקים החולקים אי הלכתא כרב דס"ל דלא דיינינן עד שכופין כו' דלפ"ז כייפינן לחלוץ. אבל לשיטת השו"ע באה"ע סי' קנ"ד סעיף ג' דכופין לזון ואין כופין לגרש וכדס"ל לשמואל באיני זן כו' דלפ"ז ביבם שאינו רוצה לחלוץ דאין כופין לחלוץ רק כופין לזון ואז לא הוי רק מונע תשמיש לחודה ובשביל זה אין כופין וכמש"כ התוס' והרא"ש ביבמות (דף ס"ד) וכתובות (דף ע'). [ואף להסוברים גבי בעל המורד מתשמיש לחודה דכופין לגרש וכמבואר בסי' ע"ז סעיף א' ועיין בב"ש שם ס"ק ה'. עכ"ז יש לחלק דיבם שאני דבשביל תשמיש לחודי' אין כופין לחלוץ וקצרתי]. והעיקר מה שהי' עומד לנגדינו הוא הך סוגיא דכתובות (דף ס"ד) והתוס' בתי' השני שם בד"ה תבע לחלוץ כו'. אכן לפי מה דנתבאר בעז"ה אין שום ראי' משם להוכיח לדינא די"ל דהא התם קאי בשיטת שמואל. אכן התוס' בעצמם ס"ל לדינא כשיטת רב וע"כ כתבו לדינא שם בדיני חליצה ויבום דאם אינו רוצה לחלוץ כו' דכופין. ולא הזכירו שם דבעינן באה מ"ט וכנ"ל. וממילא גם לשיטת השו"ע דהלכה כשמואל דכיון דמונע מזונות ותשמיש מן היבמה. דחשו חז"ל עליו ותקנו דיכופו לזון אם אינו רוצה לחלוץ וכנ"ל: מב) וכן י"ל בדברי הגהות אשרי דכתובות פ"ה בהרא"ש סי' ל"ו שכתב דדוקא באה מ"ט כייפינן לחלוץ כו' ג"כ יש לומר דהכוונה הוא משום דס"ל לדינא דהלכה כשמואל דעד שכופין כו' יכופו לזון. וע"כ אם לא באה מ"ט לא כייפינן לחלוץ משום דכיון דכופין לו לזון ממילא לא הוי רק מונע תשמיש לחודה. וכמו באומר איני זן כו' דאין כופין לגרשה רק לזון וכדשמואל. משום דיותר יש לב"ד להרחיק מן כפיי' לגרשה ולחלוץ כיון דעיקרו הוא משום מונע מזונות ותשמיש וכיון דמסירין הסיבה ממילא יסור המסובב כנ"ל ואף דבאין לו נכסים לגבות ממנו המזונות דאז כופין לחלוץ. עכ"ז זהו לא הוי מילתא דפסיקא וכדחזינן בגמ' (דף ע"ז) דקאמר שמואל לר"א ומקשה בפשיטות עד שכופין להוציא יכפוהו לזון. והא באין מקום לגבות מזונות ממנו מבואר בסי' ע' סעיף ג' שיטת המחבר דכופין לגרשה. והיכא שיש מקום להשתכר ואינו רוצה כ"ע ס"ל דכופין להוציא כמבואר בסי' קנ"ד סעיף ג' באחרונים שם. ואפ"ה קאמר שמואל בפשיטות עד שכופין כו' משום דקאי על מילתא פסיקתא וה"ה י"ל בכוונת הגה"ת אשר"י משום דס"ל לדינא כשיטת שמואל ולכן כתב דדוקא בבאה מ"ט יש לכפותו בחליצה אבל בלא באה מ"ט כו' יותר יש לנו להדר על כפית מזונות כנ"ל: ענף י מג) ולפי מה שנתבאר לעיל יש לפרש כן גם לדברי הרמ"א בסי' קס"ה סעיף א' שכתב אם אינו רוצה לחלוץ כופין אותו ודוקא באה מ"ט כו'. די"ל דכוונתו ג"כ כמש"כ לעיל לפרש כוונת הג"א הנ"ל דהא בש"ע סי' קנ"ד סעיף ג' פסקו כשמואל דבאומר אינו זן כו' כופין אותו לזון. א"כ הוא הדין הכא גבי יבם דכיון דעיקר הטעם דבאינו רוצה לחלוץ דכופין אותו לפי שמונע תשמיש ומזונות וע"כ כיון דדיינינן כשיטת שמואל דעד שכופין כו' יכפוהו לזון א"כ בלא באה מ"ט יש לנו להדר אחר כפית מזונות ואז אינו בידינו לכופו לחלוץ וע"כ נקט דדוקא באה מ"ט כייפינן ליה לחלוץ. אבל מזונות יש לנו כח לחייבו ולגבות ממנו תמיד אף אם לא באה מ"ט: מד) ונתבאר בעז"ה דשיטת הרבה פוסקים דביבם שאינו רוצה לחלוץ כופין לחלוץ משום דמונע מזונות ותשמיש. דלכאורה יש להוכיח מן הרשב"א בכתובות (דף ס"ד) שהקשה מן נודרת הנאה מהיבם בחיי בעלה דכופין לחלוץ ותי' דהתם מיירי בבאה מ"ט. ומדלא תירץ דהתם שאני דכיון דנדרה הנאה ממנו א"כ אסורה ליהנות ממנו תשמיש ומזונות מוכח מזה לכאורה דאף דמונע מזונות ותשמיש בעינן ג"כ באה מ"ט. אך באמת אין הכרח לזה משום די"ל דכוונת הרשב"א שם להקשות מן הא דמבואר ביבמות שם (דף קי"ב ע"א) בסוגיא דנודרת הנאה כו' דגם בנטולה אני מן היהודים כופין את היבם לחלוץ וכפי' הרשב"א שם שהביא שיטת התוס' דשם. ובנטולה אני מן היהודים הלא לא נאסרה רק מתשמיש ולא במזונות. ושם בסוגיא מבואר דגבי נטולה אני מן היהודים כו' דשמואל סבר יבם הרי הוא כבעל ומבקשין לחלוץ והטעם הוא משום דמסקא אדעתא לאסור על היבם כמבואר בסוגיא ובתוס' שם. ומשמע מזה דאם הי' ס"ל לשמואל דלא מסקא אדעתה הי' ס"ל ג"כ כרב דכופין. וכבר נתבאר לעיל לשיטת שמואל דס"ל עד שכופין כו' הדין הוא גבי יבם שאינו רוצה לחלוץ דאין כופין אותו לחלוץ דהא יש בידינו לכופו לזון וכנ"ל וע"ז תסוב קושית הרשב"א בסוגיא דנודרת הנאה על הך דנטולה אני מן היהודים דכופין לחלוץ והא לשיטת שמואל אינו מונע ממנה רק תשמיש לחודה וכו' לכן הוכרח הרשב"א לתרץ דמיירי שם בבאה מ"ט. ולכן לדינא אין הכרח מן הרשב"א לסתור כל מה שכתבתי. וגם הא מבואר להדיא ברשב"א ביבמות (דף ק"ו) דאף בלא טענת חוטרא לידא ג"כ כפינן לחלוץ משום דמעגנא והא דס"פ אע"פ דמבואר שם דבעינן באה מ"ט היינו דוקא כדי לכתוב מרד ע"ש ברשב"א. וגם כבר נתבאר דיש לומר דהך סוגיא דכתובות (דף ס"ד) דס"ל דבעינן באה מ"ט דזהו דוקא לשיטת שמואל. וע"כ י"ל דאף לפי המבואר ברשב"א כתובות (דף ס"ד) דכתב לשני תירוצים של התוס' דשם דזהו רק לשיטת שמואל וכמו שנתבאר בעז"ה. ולדינא הא מבואר להדיא ברשב"א יבמות (דף ק"ו) דאף בלא באה מ"ט ג"כ כפינן לחלוץ ע"כ יש לנו לסמוך לדינא גם על שיטת הרשב"א כנ"ל: מה) ולפי מה שכתבתי לבאר דגם הרמ"א דכתב בסי' קס"ה דדוקא באה מ"ט כופין לחלוץ כו' דעיקר טעמו הוא משום דדיינינן עד שכופין לחלוץ יכפו לזון. דלפ"ז אתי שפיר מה דסתם הרמ"א בסי' קס"ה סעיף ב' גבי נודרת הנאה מיבם דכתבו בשו"ע שם דכופין אותו לחלוץ ולא הגיה הרמ"א שם דבעינן באה מ"ט. משום דלפי מש"כ הדין נותן שם דכיון דאסורה ליהנות ממנו לכן כופין לו לחלוץ אף בלא באה מ"ט דהא התם אין אנו יכולין לכופו על מזונות כיון דאסרה הנאתו. וכן יש לומר בהא דסי' קס"ז סעיף ו' ביבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי דכופין לחלוץ. ולא כתב הרמ"א שם דדוקא באה מ"ט. משום דלפי מש"כ לעיל דבהך דנאמנת לומר לא נבעלתי אין לנו כח לגבות ממנו המזונות ולהוציא מן המוחזק וכמש"כ לעיל כן ובשם התומים בכללי מיגו ס"ק ז' כעין זה גבי מיגו יעו"ש. ע"כ בזה אף בלא באה מ"ט הדין הוא לכופו לחלוץ. אך באמת בלא"ה אין קשה מה דסתם הרמ"א שם משום די"ל דסמך על מה שכתב שם מקודם בסי' קס"ה סעיף א' דבעינן דוקא באה מ"ט. וכן מוכרח מן מה דסתם הרמ"א בסי' ל"ח סעיף ל"ו דכתב המחבר שם דכותבין מרד על ארוסה ולא הגיה שם דבעינן באה מ"ט כמבואר בכתובות (דף ס"ד)