עין יצחק חלק ב רכא

דבנשואה כופין. בזה גם בארוסה וש"י כופין וכמו בטענת חוטרא לידא וה"ה בכל מה דמצינו דכופין בנשואה דה"ה ארוסה וש"י נמי משום דבכפיי' שוין הם. וא"ש פשט הסוגיא דכתובות (דף ס"ד) דאוקמי למימרא דשמואל דמיירי בבאה מ"ט דוקא: לז) ולכן הקשו התוס' שם דכיון דחזינן דלשיטת שמואל בסוגיא זו דדוקא בבאה מ"ט כו' אבל בלא באה מ"ט אף דמונע תשמיש אין כופין כיון דאין כותבין מרד. וס"ל להתוס' בתי' השני דכל היכא דאין כותבין מרד דה"ה דאין כופין וכדחזינן לשמואל דס"ל עד שכופין כו' ואפ"ה כותבין מרד א"כ היכא דכופין כש"כ דיש לנו כח לכתוב מרד וכמש"כ לעיל. דהקשו התוס' ע"ז מהך דיבמות (דף ל"ט) דתנן במשנה דחוזרים אצל גדול דפירשו בגמ' שם דחוזרין למכפיי'. וכיון דאמרו הכא אליבא דשמואל דאין כופין לחלוץ רק בבאה מ"ט. ובלא באה מ"ט לא כפינן לחלוץ אף דמונע ממנה תשמיש. לפי דמה דמונע ממנה מזונות ג"כ. ס"ל דאמרינן עד שכופין לחלוץ יכפוהו על מזונות א"כ ממילא לא הוי רק מונע תשמיש לחודה ואין כופין ע"ז. ותקשה מהך דיבמות על שמואל. ע"כ תירצו דגם שם ביבמות מיירי בבאה מ"ט. ולפי מה שכתבתי מדוקדקים דברי התוס' דאמאי לא הקשו התוס' שם ממשנה מפורשת דיבמות (דף קי"א ע"ב) דנודרת הנאה מיבמה כופין אותו שיחלוץ וכו' וכמו שהקשה הרשב"א שם. ולמש"כ אתי שפיר משום דשאני נודרת הנאה דהא לא שייך התם לומר עד שכופין להוציא יכפוהו לזון דהא אסורה להנות ממנו ע"כ כיון דאין אנו יכולין לכופו לזון ע"כ פסיקא להתוס' דבזה ודאי כופין לחלוץ כיון דמונע ממנה עכ"פ תשמיש ומזונות. אך מהא דחוזרין אצל גדול כו' שפיר הקשו התוס'. אך זה אינו מוכרח דאכתי הוי מצי התוס' להקשות ממשנה שם דיבמה האומרת בתוך ל' יום לא נבעלתי דכופין אותו שיחלוץ לה. דהא שם שייך לומר ג"כ עד שכופין לחלוץ יכפוהו לזון כיון דהיא נאמנת לומר לא נבעלתי. אבל האמת הוא דהתוס' הביאו הך דיבמות (דף ל"ט) מטעם דנישנית מקודם. וזולת זה י"ל דגם במשנה דיבמות דיבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי דכופין אותו דגם שם אינו שייך לומר עד שכופין יכפוהו לזון. דהא בספרי נחל יצחק בכללי מיגו סי' פ"ב סי' ד' ביארתי הטעם דנאמנת לומר לא נבעלתי דלא כמש"כ הש"ך בכללי מיגו ס"ק י' אלא הטעם הוא משום דמוקמינן על חזקה דלא נעשה דבר מחודש של הבעילה יעו"ש. וזה הטעם לא מהני אלא לגבי כפית החליצה אבל לא להוציא ממון מן המוחזק דהא שמואל ס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מן המוחזק וכדקיי"ל כש"כ דעפ"י חזקה דלא נעשה דבר מחודש דאין לנו כח עי"ז להוציא מחזקת ממונא. ועי' בתומים בכללי מיגו ס"ק ז' גבי מיגו לכופו לחלוץ שכתבו התוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) והעיר שם בענין מיגו להוציא וחילק שם ע"פ סברא כעין זה עי"ש וקצרתי: ענף ט לח) נחזור לענינינו דהך סוגיא דכתובות (דף ס"ד) ושקלא וטריא דהתוס' שם הוא אליבא דשמואל דס"ל עד שכופין כו' יכפוהו לזון כנ"ל ע"כ בעינן באה מ"ט דוקא. אבל בשיטת רב דס"ל האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא כו' וטעמו הוא משום דמונע ממנה כל עניני אישות. וכמש"כ הרא"ש ביבמות (דף ס"ד) וכמו שפירש שם הקרבן נתנאל דמזונות ופרנסה שני ענינים המה עי"ש [ולפ"ז מדוקדק הלשון דאמר שמואל עד שכופין להוציא יכפוהו לזון ויש לדקדק אמאי לא מסיים שמואל יכפוהו לזון ולפרנס וכמו שאמר רב איני זן ומפרנס. ולפי דברי הק"נ הנ"ל ניחא משום דאף היכא דאין לו נכסים לגבות הימנו רק המזונות ולא הפרנסה ואינו רוצה להשתכר ולפרנסה. דעכ"ז אין כופין להוציא דכיון דיש לה ממה לגבות המזונות א"כ לא נשאר רק דבר אחד דמונע ממנה הפרנסה ממילא אין כופין להוציא וכמש"כ לעיל בש"י במזונות ותשמיש וקצרתי] ולפי שיטת רב דלא ס"ל לומר דעד שיכפוהו כו' הדין נותן בהיבם שאינו רוצה לחלוץ דכיון דמונע מזונות ותשמיש דכופין לו לחלוץ דהא לא ס"ל לרב לומר דעד שיכפוהו כו' יכופו לזון. וידעתי מה דיש מקום לפקפק ע"ז דדוקא בנשואה מצינו לרב דאמר שם בטעמו דרב משום דאין אדם דר עם נחש כו' משא"כ בארוסה ושומרת יבם דאינו דר עמה בל"ז כעת ע"כ י"ל דגם רב מודה לשמואל בזה. אבל באמת זה אינו דהא מבואר ברא"ש ס"פ המדיר סי' י"ט שכתב דמסתבר דהלכה כרב משום דאשה בושה לבא לב"ד בכל פעם ותמות ברעב כדאמרינן בהחולץ כו'. הרי דעיקר הטעם של רב דאמר דכופין להוציא זהו משום דאשה בושה להטריח את הב"ד וזהו בכלל מה שאמרו שם אין דר עם נחש. דאל"כ איך יחדש הרא"ש הטעם דלא נזכר בש"ס דילן. והטעם הזה שייך גם בשומרת יבם וארוסה דתהא בושה לבא כו'. ע"כ שייך גם בש"י לומר דלשיטת רב יכופו לחלוץ כיון דמונע מזונות ותשמיש: לט) וכן מוכרח לומר כן מן מה שכתבו התוס' ביבמות (דף ס"ד) וכתובות (דף ע') והרא"ש דחוזרין למכפיי' לחלוץ כיון דמונע מזונות ותשמיש ולא אמרינן דעד שכופין לחלוץ יכפוהו לזון וממילא לא יהי' מונע מזונות רק מונע תשמיש לחודי' דבשביל זה אין כופין וכמש"כ התוס' והרא"ש שם וע"כ מוכח דגם בש"י דיינינן לשיטת רב דלא אמרינן עד שכופין כו' יכפוהו לזון. משום דגם בשומרת יבם שייך לומר אין אדם דר וכפי' הרא"ש כנ"ל. ולמש"כ מתורץ היטב בעז"ה מה שהקשיתי לעיל בסוגיא דכתובות (דף ס"ד) דבתוס' ד"ה תבע לחלוץ כו' כתבו שם שני תירוצים דכפינן לחלוץ אף בלא באה מ"ט ובתירץ השני כתבו דבעינן דוקא באה מ"ט ולא הכריע ביניהם ושם בסוף הסוגיא בד"ה ודיני חליצה סיימו שם דאם אינו רוצה לייבם ולחלוץ דכופין משמע דאף דלא באה מ"ט וכמו שהבאתי לעיל דגם הבית מאיר הקשה כן אכן לפמש"כ מתורץ היטב משום די"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הבה"ג וסייעתו דהובא ברא"ש סוף פרק המדיר דפסקו לדינא כרב ולא אמרינן עד שכופין להוציא יכפוהו לזון. אלא כופין להוציא. ע"כ לדינא פסקו כרב דכופין כיון לפי שמונע תשמיש ומזונות וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ס"ד) ובכתובות (דף ע') והרא"ש שם ע"כ אף בלא באה מ"ט כפינן לחלוץ. משא"כ בתחלת הסוגיא דהשקלא וטריא שם אליבא דשמואל והא שמואל ס"ל דדיינינן עד שכופין כו' יכפוהו לזון וא"כ לא ימנע ממנה רק תשמיש ועל תשמיש לחודי' אין כופין לכן כתבו דבעינן באה מ"ט ומתורץ דברי התוס' דלא סתרי כלל אהדדי. [ולעיל כתבתי לתרץ עיקר קושיות התוס' שם דכיון דמיירי שם למשנה ראשונה דיבום קודם ע"כ ממילא כופין על החליצה מצד מ"ע דיבום וכמש"כ לעיל בארוכה. ואין זה שייכות לענינינו וע"כ קצרתי כאן בזה]: מ) והנה לעיל הוכחתי מסוגיא דיבמות (דף ס"ה) דשקיל וטרי הש"ס אליבא דריו"ח אם הלכה כר"י ב"ב דאתתא מפקדא על פרי' ורבי' או לאו ולא הוכיחו בפשיטות דהלכה כריב"ב מהסתם משניות דכופין לחלוץ ובודאי כל כפי' הוא בשוטי דהא בדברים לא יוסר עבד. כמבואר בכתובות (ד' ע"ז) וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ס"ד) ובכתובות (דף ע') והעליתי להוכיח דהך סוגיא ס"ל דאף בלא באה מ"ט כופין לחלוץ כיון שמונע ממנה מזונות ותשמיש. דלפי מה שכתבתי כעת אתי שפיר כל מה שכתבתי להוכיח כן.. דהא מבואר בכתובות (דף ע"ז) דריו"ח ס"ל כרב באומר איני זן דיוציא ולא ס"ל למה דאמר שמואל דעד שכופין כו'. וכן ס"ל לר' אבוה כשיטת רב וכמש"כ הרא"ש בס"פ המדיר בשם הירושלמי פ' בתרא דגיטין. ע"כ לדידהו הדין נותן דכיון דהיבם מונע מזונות ותשמיש דכופין לחלוץ דהא ס"ל דלא אמרינן עד שיכופו כו'. ע"כ אתי שפיר בפשיטות הך סוגיא דיבמות (דף ס"ה) דלא הזכירו שם מן הנך משניות דכופין לחלוץ. משום דהא הסוגיא שם שקיל וטרי אליבא דריו"ח ור' אבהו ולשיטתם אין שום ראי' משם להוכיח דמיפקדא על פ"ו. משום די"ל דשא"ה משום דמונע ממנה מזונות ותשמיש. ולכן שפיר הוכחתי מהך סוגיא דהיכא דמונע ממנה מזונות ותשמיש. דהדין הוא לכופו לחלוץ ולפי שיטת הסוברים כשיטת רב דלא אמרינן עד שיכופו לחלוץ יכפוהו לזון: