עין יצחק חלק ב ריח

כוונת הריטב"א לדמות זה להך דמקמץ ומצרף ליתן טעם על מה דאמרו הכא בנטולה אני דנוטלת הכתובה ולא אמרינן דהא פשעה אלא דיינינן דאנוסה היא לפי דהתשמיש קשה לה ואינה יכולה להיות עמו. וממילא חייב לגרשה משום חשש שיבא עלי' באיסור וכמו שכתבתי לעיל. וכן י"ל בכוונת הנימוקי יוסף סוף נדרים ויש לי עוד להאריך בזה אך בכדי שלא לצאת מהענין שלנו ע"כ קצרתי כעת ודי בהערה זו: ענף ו כז) והנה ביבמה התובעת שיחלוץ לה היבם אי בעינן טענת חוטרא לידא תלוי בשני תירוצים של התוס' (דף ס"ד) בכתובות בד"ה תבע לחלוץ כו' דבתי' א' כתבו דכפינן לי' אף באינה באה מחמת טענה. אך לכתוב מרד אין כותבין אלא בבאה מ"ט. ובתי' הב' כתבו דאיכא למימר דהא דחוזרין אצל גדול למכפי' מיירי בבאה מ"ט. א"כ לתי' הב' אין כופין רק היכא דבאה מ"ט. ולכאורה יש להוכיח מן מורד במזונות בעל גבי אשתו דס"ל שמואל דאין כופין להוציא רק שכותבין מרד וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ס"ג ע"א) בד"ה והאמר רב האומר איני זן כו'. וכן יש הרבה פוסקים דס"ל גבי מורד מתשמיש אף גבי אשתו דאין כופין אותו בשוטי כמבואר בתוס' יבמות (דף ס"ד) וכתובות (דף ע') וברא"ש שם ע"פ ירושלמי הנ"ל ובאה"ע ריש סי' ע"ז בב"ש שם. ועכ"ז חזינן גבי מורד מתשמיש דכותבין אגרת מרד הרי דיותר יש כח לנו לכתוב אגרת מרד מלכופו בשוטי דהא בכה"ג אין כופין בשוטי ואפ"ה כותבין מרד. כש"כ היכא דאין כותבין מרד כמו בשומרת יבם רק היכא דבאה מ"ט כש"כ דאין כופין בשוטי. וזהו סיוע לתי' הב' שלא רצו לחלק בין כפי' למרד. משום דכיון דאין כותבין מרד כש"כ דאין כופין דהא כפי' הוא חמור מכתיבת מרד. אך יש לדחות זה ההוכחה משום די"ל דתרתי לא עבדינן היינו כפי' וגם כתיבת מרד רק בדרבה מיני' עבדינן. ורק גבי אשתו הנשואה דיינינן בכפי' וגם בכתיבת מרד במורד על אשתו מתשמיש אף היכא דלא באה מ"ט. משא"כ בשומרת יבם וארוסה לא דיינינן רק כפי' ולא גם כתיבת מרד. ולחלק בין אשתו נשואה לשומרת יבם וארוסה כתבו הריטב"א שם בכתובות והפני יהושע לחלק משום דשאני נשואה דנתחייב לה מעיקרא במזונות ותשמיש יע"ש ועיין ברשב"א שם: כח) והרשב"א בחידושיו לכתובות שם כתב ג"כ הנך שני תירוצי התוס' הנ"ל. אך ברשב"א יבמות (דף ק"ו) גבי השתא מינך אפסילה זיל חלוץ לך חליצה מעליא כו' כתב שם הרשב"א לחידושיו לפרש להדיא דאף באינה באה מ"ט כופין לו לחלוץ משום דמעגנא. והא דס"פ אע"פ דמבואר שם דבעינן באה מ"ט היינו דוקא כדי לכתוב מרד יע"ש הרי דהכרעת הרשב"א גופא כתי' א' של התוס' בכתובות. ואף דבכתובות כתב הרשב"א שני תירוצים של התוס' עכ"ז ביבמות כתב בפירוש בלא שום ספק דאף דאינה באה מ"ט כייפינן לי' לחלוץ כדי שלא תשב עגונה לכל ימי'. וכן כתבו התוס' ביבמות (דף ס"ד ע"א) בד"ה יוציא ויתן כתובה כו' ובכתובות (דף ע') דלכן חוזרים אצל גדול למכפי' לפי שמונעה מכל עניני אישות בין תשמיש ומזונות. אבל משום תשמיש לחודי' או מזונות לחודי' אין כופין הרי דאף דאינה באה מ"ט ג"כ כופין לו לחלוץ היכא שמונע ממנה תשמיש ומזונות דאלו בבאה מ"ט הא אף משום תשמיש לחודי' הי' כופין. ומוכח להדיא מדברי התוס' הנ"ל והרא"ש שם שכתב כדברי התוס' הנ"ל דאף בלא באה מ"ט ג"כ כפינן לחלוץ. וכן מוכח בתוס' יבמות (דף ל"ט ע"ב) בד"ה אמר רב אין כופין כו' דהקשו על רש"י דס"ל בכל אמתלא דכופין אותו לחלוץ דא"כ למה הי' טורחין לקמן להטעותו יכפוהו לחלוץ. והא י"ל דהתם מיירי באינה באה מ"ט חוטרא לידא כו' ולכן לא כפו אותו לחלוץ רק הי' טורחין להטעותו משא"כ היכא דבאה מ"ט חוטרא לידא כו' ונותנת אמתלא שמאיס עלי' ואינה יכולה להיות עמו ולהנשא לאחר לא תוכל בלא חליצה ולכן הוי טענת חוטרא לידא טענה מעלייתא לכופו לחלוץ וכשיטת רש"י. ובע"כ מוכח דהתוס' ס"ל התם ג"כ דאף דאינה באה מ"ט ג"כ כופין משום מעגנא ויתבא כנ"ל ולכן הקשו שפיר התוס' על רש"י. וכן כתב הרא"ש שם להקשות על רש"י הנ"ל כן. ושיטת התוס' ביבמות (דף ל"ט) שם בקושייתם דס"ל דאף היכא דלא הוי בר כפיי' דג"כ יכולין להטעותו כפי שנראה שם בדברי התוס' וקצרתי: כט) ונתבאר דמוכח מן התוס' ביבמות (דף ס"ד ודף ל"ט) וכתובות (דף ע') והרא"ש ביבמות שם דס"ל דאף בלא באה מחמת טענה ג"כ כופין לחלוץ. וכן דעת הר"נ באלפס ס"פ המדיר שכתב בהך דנודרת הנאה בחיי בעלה דכופין שיחלוץ דזהו משום דבחליצה הקילו אבל במדיר אשתו כו' אין כופין כו'. וכ"כ הרשב"א שם ס"פ המדיר. הרי דס"ל דאף בלא באה מ"ט ג"כ כפינן על החליצה דאל"כ אין מקום לקושייתם שם מהמדיר אשתו על הך דנודרת הנאה כו' וכ"כ בתשובת מהר"ם מרוטנבורג סי' תצ"ב ע"ש. הרי דשיטת הנך פוסקים והתוס' בשני מקומות ביבמות וכתובות והרא"ש שם והרשב"א ביבמות והר"נ והמהר"ם מרוטונבורג דס"ל דאף בלא באה מ"ט ג"כ כופין על החליצה. וכן מוכח מסתימת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. והא דכתובות (דף ס"ד) דמבואר שם דבאה מ"ט י"ל כמש"כ התוס' בתי' קמא לחלק דדוקא מרד אין כותבין אבל כפי' שאני. והנה הרמ"א באה"ע סי' קס"ה סעיף א' כתב דאם אין היבם רוצה לחלוץ ולייבם דכופין אותו ודוקא בבאה מחמת טענה כו' תה"ד סי' ר"כ עכ"ל. והתה"ד הביא כן בשם הגהות אשרי דכתובות פ"ה ברא"ש סי' ל"ו דכתב דדוקא באה מ"ט כופין כו'. וזהו כתירוץ ב' של התוס' כתובות שם. ובאמת הא נתבאר דהרוב פוסקים חולקים וס"ל דכופין לחלוץ אף באינה באה מ"ט. וגם יש מקום לדון אף להסוברים גבי הבעל המורד מתשמיש דאין כופין עכ"ז י"ל דשאני גבי חליצה דכופין וכסברת הר"נ ס"פ המדיר דבחליצה הקילו וע"כ כופין לחלוץ. וגם משמע דשיטת התוס' בכתובות (דף ס"ד) שם דאף דמתחילה כתבו שם בד"ה תבע לחלוץ כו' שני תירוצים ולתירוץ השני ס"ל דאין כופין לחלוץ רק בבאה מ"ט. עכ"ז שם בתוס' ד"ה ודיני חליצה ויבום כו' בסוף הדיבור כתבו דאם אינו רוצה לייבם ולחלוץ נראה דכופין עכ"ל. הרי דס"ל להתוס' לדינא דכופין ומשמע דאף באינה באה מ"ט ג"כ כופין לחלוץ. וכן הוא בפסקי התוס' שם ס"פ אע"פ דאם אינו רוצה לחלוץ ולייבם נראה דכופין. הרי להדיא דשיטת התוס' גם בכתובות (דף ס"ד) אף דמתחילה בד"ה תבע לחלוץ כו' דכתבו שני תירוצים ולתירוץ השני משמע דס"ל דאין כופין לחלוץ רק בבאה מ"ט עכ"ז בסוף הסוגיא שם ובד"ה ודיני חליצה ויבום כו' כתבו לדינא דכופין וכן כתבו בפסקי תוס' ולא הזכירו שם דבעינן שתבא מ"ט: ל) ולכן אף דשיטת הגהות אשרי בכתובות דאם לא באה מ"ט לא כייפינן לחלוץ וכנ"ל. עכ"ז הא הוי יחיד לגבי כל הפוסקים הללו. ועוד דהא ההגהות אשרי סיים שם בזה"ל ולפי תקנת הגאונים הי' נראה דכייפינן לחלוץ כו' ועיין בהג"א לכתובות פ"ה על הרא"ש סי' ל"ה מזה. ולכן לולי דברי הרמ"א הי' נראה לדינא דהיכא דאין היבם רוצה לחלוץ ולייבם דכיון דמונע ממנה כל עניני אישות בין תשמיש בין מזונות דיכולים לכופו לחלוץ וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ס"ד) וכתובות (דף ע') והרא"ש וכל הנך פוסקים דנתבארו. ולפ"ז הי' לנו להורות כן לדינא לולי דברי הרמ"א. אבל למעשה צ"ע כי אין לנו כח לחלוק על הרמ"א: וכן ראיתי כעת בבית מאיר בסי' קס"ה שכתב בקצרה כן וסיים דלמעשה צ"ע. וגם העיר בסתירת דברי התוס' בכתובות (דף ס"ד) שכתבו מתחילה שני תירוצים ובתירוץ השני כתבו לתרץ להך דיבמות דחוזרים אצל גדול למכפיי' דמיירי בבאה מ"ט ולא הכריעו שם בין הנך תירוצי. ואלו שם באותו הסוגיא תיכף בסוף ד"ה ודיני חליצה ויבום כו'