עין יצחק חלק ב רטז

לומר דהוי מצוה מצד גמ"ח א"כ איהי הא לא מקיימה שום מצוה כלל. ותקשה עדיין אמאי כשירה חליצתה בסנדל של ע"ז הא קמתהניא שניתרת לשוק. (ואין רצוני לדון בזה מצד דהאשה מצווית על מצוה דשבת יצרה. לפי דלאו כ"ע ס"ל כן וכמש"כ הב"ש בסי' א' ס"ק ב'. ויש עוד לפקפק. ועי' ביבמות (דף ס"ה ע"ב) דא"ל זיל לא מיפקדת כו' ומשמע כשיטתם דלא חיישינן לשבת כו'. ובמק"א הארכתי וכעת הוכרחתי לקצר). אך לפמש"כ לעיל דגם זהו בכלל אמרם מצות לאו ליהנות כו' ניחא: יט) וכעת נלע"ד סברא אחרת בזה והוא דמצאתי לרשב"א בחידושיו בסוכה. (דף ל"א) גבי לולב של ע"ג שכתב דלכן יצא משום דמצות לאו להנות. והקשה דהא יש לו הנאה מרובה שמקבל שכרו בעוה"ז ועוה"ב ותי' משום דזהו לא הוי רק גרם על ההנאה וכ"ז דאין ההנאה ניכרת מיד לא מקרי הנאה והוכיח כן מן הא דמודר הנאה ממעין דטובל בו טבילת מצוה ואף דהא מכשירו לטהרו מטומאתו וכמה ענינים ובע"כ מוכח כיון דלא הוי הנאה ניכרת מיד ולא הוי רק גרמא על ההנאה לכן מותר עכ"ל הרשב"א וכ"כ הר"נ שם וגם סיים הרשב"א שם דמה"ט בחליצה ג"כ אף דתהא מותרת לשוק אפ"ה כשירה החליצה וג"כ הוא מהאי טעמא משום דלא הוי רק גרמא בעלמא על ההנאה ע"ש והרשב"א בסוכה שם קאי בשיטת הר"נ דהיכא דהגוף נהנה לא דיינינן מצות לאו להנות כו' ולפי דברי קדשו של הרשב"א ז"ל ניחא בפשיטות מה דאסור לשחוט בסכין של ע"ג למסוכנת ולא אמרינן דהא מצות לאו להנות כו' כמו שכתב הכרו"פ משום דהתם הוי הנאה ניכרת מיד בשווי הבהמה דקיימא לאכילה ואם תמות תפחת מקחה בדמי' ולא הוי בת דמים כשחוטה שהוכשרה לאכילה ודמי' מרובין הרבה יותר והוי שבח ניכר מיד שמחמת שחיטתה היא שוה הרבה יותר מן אם תמות דהא נבלה פוחתת הרבה מידי שוייה מקודם והוי זה הנאה ניכרת. משא"כ בנודר הנאה ממעין דלא הוי הנאה ניכרת מיד מה שיוכשר מטומאתו דהא גם עכשיו דמוטהר מטומאתו יוכל להיות שלא יאכל תרומה וקדשים וכה"ג. וכמו כן בחליצה הא אין מוכרח שתנשא לשוק תיכף אחר החליצה ולכן לא הוי רק גרמא בעלמא וכמו נודר ממעין כנ"ל. משא"כ בבהמה מסוכנת דקיימא לאכילה ומשביחה בשווי' מיד הוי הנאה ניכרת מיד ולכן אף דאיהי לא נצטוית על החליצה ובפרט לשיטת הכפות תמרים אשר הבאתי לעיל דאשה אינה מצווית על עשה דיבום כלל. עכ"ז כשירה החליצה דאף דלא שייך גבי דידה לאמר מצות לאו להנות כנ"ל מ"מ כשירה החליצה משום דהא לא הוי הנאה ניכרת כנ"ל. והא דהוצרך רש"י וש"פ לפרש דלכן חליצתה כשירה משום דמצות לאו להנות נתנו. היינו משום דאי מצות להנות נתנו א"כ הא נהנה היבם מן גוף החליצה בעת החליצה דהא מקיים מצות הבורא במה שמתירה לשוק דהוי מצוה כמו כל גמ"ח וכמו בעירובין הנ"ל וכמש"כ. לכן מסיים רש"י משום דמצות לאו להנות וכו' וזהו כמו הך דאין מערבין רק לדבר מצוה דלא הוי רק מצד מצות גמ"ח דאמרינן בזה ג"כ מצות לאו להנות נתנו כנ"ל. ולכן ניחא בדידה דהחליצה כשירה ואף דלא קעבדא מצוה עכ"ז הא הנאתה שתוכשר להנשא לא הוי רק גרמא בעלמא ולא הוי שום איסור הנאה לגבה. רק אף דלהיבם דיש עליו מצוה מצד גמ"ח אפ"ה כשירה החליצה משום מצות לאו להנות נתנו וכמש"כ לעיל: כ) וע"פ סברת הרשב"א בסוכה הנ"ל ניחא בפשיטות סברת ר"ש בשבת (דף ק"ו) דס"ל דלא אמרינן גבי מילה מה לי מתקן גברא וכו' משום דאף דמכשירו לאכילה ובסיכת תרומה וכה"ג. אפ"ה כיון דזה לא הוי רק גרמא בעלמא לא מקרי מתקן. ואידך ס"ל דשאני שבת דעכ"פ מלאכת מחשבת הוי ולא נקרא מקלקל וכמש"כ לעיל. אך באיסורי הנאה לא מתסר בכה"ג כיון דלא הוי רק גרמא בעלמא. וע"פ מה שנתבאר למעלה יש לדון בדברי הכרתי ופלתי ביו"ד סי' י' ס"ק ג' וקצרתי. וכן יש לדון בדברי התוס' בחולין (דף ק"מ) גבי למעוטי צפרי עיר הנדחת דכתבו התוס' לדון שם דמצות לאו להנות כו' וקצרתי. ועיקר דברי הכרו"פ אינו מוכרח כלל דהא שחיטה לא הוי מצוה רק הכשר להתירה לאכילה וקצרתי., ועיין מזה לקמן בהשמטה ענף י"ב. ולכאורה יש להעיר מזה בהא דיבמות (דף כ' ע"ב) דאמרו שם הדר אמר רבא כו' הכא נמי אפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת כו' הרי מבואר דחליצה מקרי עשה וזהו משום דחליצה הוי מצוה בעצמותה וזהו דלא כמש"כ. אכן יש לומר דבאמת לפי מסקנת הש"ס שם דאמר לך ריש לקיש כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא עכ"ל. דלפ"ז משמע דבאמת חליצה לא הוי מצוה כדקאמר כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה דמשמע דבחליצה אינו מקיים מצוה. והא דאמרינן בסוף שם דחליצה במקום יבום לאו מצוה. דמשמע דרק במקום יבום לא הוי חליצה מצוה משום דיבום הוי מצוה רבתא מחליצה אבל חליצה הוי ג"כ מצוה. י"ל דזה אתי שפיר לפי מש"כ דחליצה הוי ג"כ מצוה מצד גמ"ח ואפ"ה במקום יבום לא נחשב זה למצוה. וע"כ אין לסתור משם לכל מש"כ. ובאמת הוי מצי הש"ס למיפרך על מה דרצה רבא לומר דע"י חליצה מקיים עשה. דהא מוכח במשנה דסנהדרין פ"ב דאשת מלך אינה חולצת דמזה מוכח דחליצה בעצמותה אינה מצוה וכו'. אך יותר ניחא לי' להקשות ע"ז ממקומה דמבואר להדיא באותו הענין דאם בעלו לא קנו ויש עוד לדון בזה והוכרחתי לקצר ועיין מזה בתשובת חכם צבי סי' א' ובחתם סופר ח"ב סי' פ"ה וע"פ מש"כ יש להעיר בדבריהם וקצרתי: ענף ה כא) ונתבאר מכל זה דחליצה בעצמה לא הוי מצוה. כדמוכח מסנהדרין מאשת מלך דאינה חולצת וכפי' רש"י שם. ולכן היכא דאסורה להנשא אינה חולצת וגם מצד גמ"ח לא הוי מצוה דהא אסורה להנשא בלא"ה. ולכן שפיר אמרו בכתובות דדוקא בבאה מ"ט כופין על החליצה וכמו בכתיבת מרד דבעינן מחמת טענה כמו שכתבו התוס' בתי' ב' דדימו כתיבת מרד לכפיי' ולא חילקו ביניהם. אך בתירוץ הראשון שם בתוס' חלקו ביניהם בין כתיבת מרד לכפיי' ואף בלא טענת חוטרא לידא כופין וכן כתב הרשב"א בחידושיו לכתובות (דף ס"ד) בסוגיא זו שני תירוצים של התוס' הנ"ל. אך במה שכתב הרשב"א שם בכתובות לתרץ הקושיא מהא דנודרת הנאה מיבמה דכופין אותו שיחלוץ לה דגם התם מיירי בבאה מ"ט. [והר"ן ס"פ המדיר תירץ זה באופן אחר ע"ש] קשה לי דהא התם בסוף הסוגיא ביבמות (דף קי"ב) דמסקי התם דנטולה אני מן היהודים דגם יבם בכלל וכופין אותו לחלוץ והלכתא כרב יע"ש. וקשה הא התם לא שייך לומר באה מחמת טענה כו' דהא מחמת נדרה אסורה להנשא לכל משום איסור קונם שלה אף אם יחלוץ לה. א"כ איך שייך בזה טענת חוטרא לידא. וביותר יש להקשות אף להפוסקים דס"ל דכופין על החליצה אף בלא באה מ"ט כמו שיתבאר לקמן דזהו משום דמעגנא ויתבא וכמש"כ הרשב"א ביבמות והתוס' ביבמות (דף ס"ד) ובכתובות (דף ע') דאין לה מזונות ותשמיש לכן כופין לו על החליצה. משא"כ באסרה א"ע על כל א"כ בלא אגידתה להיבם ג"כ אי אפשר לה להנשא א"כ קשה אמאי כופין לחלוץ בנטולה אני מן היהודים והתינח לשיטת רש"י ביבמות (דף קי"ב). הנ"ל בפירושו להא דנטולה מן היהודים ליבם מהו. אבל להתוס' דהתם והרשב"א שם ביבמות שכתבו דכופין אותו לחלוץ קשה ועי' ברשב"א שם. [ואפשר דמה דכתב הרשב"א כן משום דכתב זה אליבא דשיטת רש"י אבל זה דוחק] ועוד דתקשה מן הא דאשת מלך דאינה חולצת משום שאינה ראוי' להנשא כמש"כ בשם רש"י דסנהדרין א"כ ה"ה בנטולה אני מהיהודים שאסורה להנשא ג"כ מבעי להיות דאינה חולצת ולא יכופו אותו לחלוץ ואין לומר דלכן כופין לחלוץ בנטולה אני משום דשמא תמצא פתח לנדרה ותהא ראוי' להנשא. ז"א דהא בתמצא פתח לנדרה תהי' מותרת להיבם ג"כ וכמש"כ הב"ש בסי' קס"ה ס"ק ד' בשם התשב"ץ. ובע"כ מיירי דליכא כעת פתח לנדרה א"כ יכול היבם לומר ממנ"פ אי תמצא פתח לנדרה אזי תהי' מותרת לי