עין יצחק חלק ב רטו

הא אין בידו. ולכן כיון דאין בידו לייבמה מדרבנן לכן מקרי אונס עכ"פ ודומה למש"כ המג"א בסוף סי' י"ג דאם אין בידו להטיל ציצית בבגד כגון דאין לו ציצית ואין נמצא בכל העיר אזי יכול ללבוש הטלית בלא ציצית משום דכיון דאינו בידו להטיל ציצית בבגדו לכן אינו עובר על מצות ציצית. וה"ה הכא כיון דאין בידו לייבם משום דאנן מחינן לי' ע"ז. לכן אינו מחוייב לחלוץ לה דהא חליצה בעצמה אינו מצוה. רק כ"ז דלא מייבם לה יש עליו חיוב מצות יבום או חליצה כדי להפטר מייבום. אבל באינו יכול לייבמה והוי אנוס בזה לכן ליכא עליו חיוב חליצה ולא כפינן לי' על החליצה רק אם באה בטענת חוטרא לידא כו'. ולכן מקשה הגמ' בפשיטות דאף דנימא דמיירי למשנה אחרונה דאזי אינו מחויב לחלצה. עכ"ז הא כיון דארוסה מיירי בטענת חוטרא כו' א"כ ה"ה שומרת יבם נמי ניכוף בבאה מ"ט כו'. וע"פ מה שכתבתי יש מקום לתרץ קושית התוס' בכתובות (דף ס"ד) הנ"ל ד"ה תבע לחלוץ כו' שהקשו מהא דיבמות (דף ל"ט) דחוזרין אצל גדול למכפיי' ואומרים לו כנוס או פטור. ולפמש"כ ניחא מאד דהא התם מיירי בעת שהי' נוהג מצות יבום דהא אמרינן או כנוס או פטור. אלמא דמיירי למשנה ראשונה או במכוין לשם מצוה וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ל"ט ע"ב) לכן אזי ודאי כפינן לי' מחמת מצות יבום דחל עליו כ"ז דלא חלצה וכיון דיכול לקיים מצות יבום לכן כופין לו כמו על כל מצות עשה. משא"כ למשנה אחרונה לכן בעי דוקא שתבא מחמת טענה. וניחא ברווחה קושיות התוס' הנ"ל בעז"ה. ומצאתי בתשובת מהר"ם מרוטענבורג סי' תצ"ב דכתב ג"כ דמצות עשה על היבם לחלוץ או לייבם דמ"ש משארי מצות עשה דאיתא בפרק הזרוע דמכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל. וכן כתב הב"י בסי' קס"ה בשם מ"כ בזה"ל כנ"ל. אך מש"כ מצות עשה לחלוץ. י"ל דהכוונה ג"כ הוא דמצוה לחלוץ כדי להפטר מחוב יבום וכש"כ בארוכה. ובאמת צ"ע על התוס' דהקשו מהא דחוזרין אצל גדול למכפיי' ותירצו מתחילה דבאמת כופין תמיד ולא בעינן טענת חוטרא לידא רק כדי לכתוב עליו מרד ואפשר דכוונתם ג"כ כמו שכתבתי דזהו משום דכופין כמו על שארי מצות עשה. אך בתי' הב' דתירצו דההיא מיירי בבאה מ"ט תקשה מאד דהא אף אם לא באה מ"ט ג"כ ראוי לכפותו שיקיים מצות יבום דהא מיירי בעת שהי' נוהג מצות יבום דהא אמרינן לו כנוס או פטור כנ"ל. אך י"ל דכוונת התוס' לתרץ ג"כ מה שיש להקשות ממשנה יבמות (דף קי"א) בנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין אותו שיחלץ לה. והא התם כיון דאינו יכול לקיים מצות יבום משום דלא אתי עשה דייבום ודחי לעשה דמוצא שפתיך כו' ול"ת דבל יחל דברו. ועיין מזה בספרי באר יצחק חלק יו"ד סי' כ'. א"כ התם תקשה דאמאי כופין לו. ולכן הוכרח התוס' לתרץ די"ל דההיא מיירי ג"כ בבאה מ"ט. א"כ כמו כן הא דנודרת הנאה מיבמה מיירי ג"כ בבאה מ"ט. והרשב"א בחידושיו לכתובות בסוגיא זו על הא דקאמר שומרת יבם נמי בבאה מ"ט כו' כתב להקשות הא דנודרת הנאה דיבמות הנ"ל. ובאמת לפי מש"כ מדוקדק דברי הרשב"א הנ"ל שהקשה מהא דנודרת הנאה ולא מקשה מהא דחוזרין אצל גדול למכפיי' כמו שהקשו התוס' דהא הא דחוזרין אצל גדול הוא (בדף ל"ט) והא דנודרת הנאה הוא (בדף קי"א). אך לפי מש"כ משום דהא דחוזרין אצל גדול י"ל דכופין מחמת מצות יבום. משא"כ בההיא דנודרת הנאה ליכא למימר כן וכמש"כ. אך בלא"ה י"ל דניחא לי' להרשב"א להקשות מההיא דנודרת הנאה דהוי משנה מפורשת להדיא דכופין. משא"כ הא דחוזרין אצל גדול למכפיי' אינו מפורש זה במשנה. רק בגמ' אמרו שם בפשט המשנה. דחוזרין למכפיי' לכן ניחא לי' להקשות יותר ממשנה מפורשת: ענף ד טו) נחזור למש"כ תחלה לחקור אי חליצה הוא מצוה או לא. ולכאורה יש להוכיח מהא דיבמות (דף י"ח) ובשארי דוכתא דאסור לבטל מצות יבמין דמוכח מזה דחליצה הוי מצוה בעצם דאל"כ תקשה דכיון דחזינן דהתורה נתנה לו רשות לחלוץ אף שזהו אינו מצוה בעצם ומבטל מצות יבום ואפ"ה התירה התורה. א"כ ה"ה בביטול מצות יבמין דמיירי התם ג"כ יהי' מותר. אך י"ל דדוקא בחליצה הוי גזה"כ שהתירה התורה לבטל מצות יבום בחליצתו ולא על ידי שארי בטולים. וגם י"ל דאדרבה למאן דס"ל מותר לבטל מצות יבום טעמא משום דס"ל דזה מוכח מהא דנתנה התורה לו רשות לחלוץ אף דמבטל מצות יבום והא חליצה בעצמה לא הוי מצוה. ועכ"ז נתנה לו התורה רשות לבטל מצות יבום דה"ה דיכול לבטל מצות יבום בשארי ענינים. אך מ"ד דס"ל דאסור לבטל ס"ל כש"כ די"ל דדוקא בחליצה נתנה התורה לו רשות לבטל מצות יבום משום גזה"כ ולא ע"י שארי הענינים. אך כיון דמצינו בכמה דוכתי דקרי לחליצה מצוה. כמבואר ביבמות (דף ל"ט) דקאמר על חליצה שהוי מצוה לא משהינן. וכן בשאר דברים אמרו מצות חליצה. הרי דמשמע דחליצה הוי מצוה בעצם. ולפי מש"כ הא חליצה בעצמה לא הוי מצוה רק הוי פטור שלא יתחייב ביבום א"כ אכתי צ"ע. ועיין לקמן בהשמטה ענף י"א: טז) ולכן נלפענ"ד לומר דבר מחודש בעז"ה. והוא דבאמת חליצה בעצמה לא הוי מצוה. ולכן היכא שאסורה להנשא אין החליצה מצוה. רק היכא שמותרת להנשא. ובחליצה תהא מותרת לשוק. אזי הוי החליצה מצוה. מצד דלא גרע מן גמ"ח. דהא גמילות חסדים בין בגופו ובין בממונו כמבואר במשנה א' דפאה וברמב"ם פי"ד ה' אבל הא דגמ"ח אין לה שיעור הוא בגופו. והוא בכלל ואהבת לרעך כמוך ועי"ש. ולכן לא מבעיא בטענת חוטרא לידא כו' דאזי כופין אותו על החליצה משום מצוה לשמוע דברי חכמים כמבואר בב"ב (דף מ"ח) א"כ כיון דמחויב לחליצה מחמת תקנת חז"ל. ודאי דמקרי מצוה דהא מקיים תקנת חז"ל. דהוי בכלל לא תסור או שאל אביך ויגדך כו' כמבואר בסוכה (דף מ"ו). א"כ ודאי נכון דמקרי מצוה. וגם אף היכא דלא באה בטענת חוטרא כו' דאזי אין לכפותו. עכ"ז מקרי מצוה מחמת גמ"ח שגומל חסד עמה. שלא תתעגן. ואף שאין לכפותו על החליצה כ"ז שאינה טוענת בעינא חוטרא לידא. עכ"ז הא גמ"ח אין לה שיעור וכמו כל גמ"ח דכיון דאין לו שיעור ואין כופין אותו. ועכ"ז אם עושה הרי זה נחשב מהדברים ששכרן הרבה מאד. כידוע מאמרי חז"ל שגמ"ח גדול מן הצדקה שזה לעניים וזה בין לעניים ובין לעשירים כו' ושארי מאמרי חז"ל. לכן כיון שאסורה להנשא בלא חליצה ובחליצה תהא מותרת לשוק. לכן הוי מצוה שמקיים ואהבת לרעך כמוך כמו גמ"ח דמנו לגמ"ח בכלל מצות כמבואר ברמב"ם הנ"ל. וי"ל דזהו כוונת הנימוקי יוסף בהחולץ (דף ל"ט) דשיהוי מצוה לא משהינן ולא נעגן אותה והובא בחכ"צ סי' א' וקצרתי: יז) וע"פ מה שכתבתי ניחא מה דאמרינן גבי חליצה. דחלצה בסנדל של ע"ג דכשירה משום דמצות לאו להנות נתנו. משום דהא מצינו בעירובין (דף ל"א) גבי נתנו לעירובו במקום שאסור בהנאה דאי אין מערבין אלא לדבר מצוה אמרינן מצות לאו להנות נתנו. ופי' רש"י ללכת לבית האבל ולבית המשתה דזהו בכלל גמ"ח. כמש"כ הרמב"ם והתם נחשב בכלל דבר מצוה גם הולך להקביל פני חבירו שבא מן הדרך. או לילך לבית האבל או לטייל בשבת ויו"ט בפרדס שיש בו שמחה כמבואר באו"ח סי' תט"ו ועיין בעירובין (דף פ"ב) מזה. אלמא דגם ענינים דלא מצינו לכפותו כגון הא דטיול בפרדס. ולקבל פני חבירו. ואפ"ה בעשאן מעצמו נחשבו למצוה ואמרינן בזה מצות לאו להנות נתנו. כמו כן בחליצה דכיון דהעושה מעשה בגופו וגמ"ח עמה ואף שאין כופין ע"ז. עכ"ז הוי זה בכלל מצות לאו להנות נתנו ולכן כשירה החליצה בסנדל של ע"ג. ומה"ט ניחא בהא דגיטין (דף כ') בכתבו לגט על איסורי הנאה דכשר כו' וקצרתי ועיין בגט פשוט סי' קכ"ד ס"ק א': יח) אך יש לפקפק על מש"כ דלכן נקרא מצות חליצה בשם מצוה ואמרינן בזה מצות לאו להנות כו' משום דהא מצוה מצד גמ"ח דהתינח על היבם אבל היבמה בדידה לא שייך