עין יצחק חלק ב ריד

לא אמרינן מצות לאו להנות כו'. ובאמת י"ל דלכן במסוכנת אסור לשחוט בו דזהו ג"כ משום האי טעמא דהא לכתחילה לא אמרינן מצות לאו להנות נתנו אך לפי מאי דכתב הרא"ש וש"פ לדון בעבר ושחט המסוכנת אם יוליך הנאה לים המלח אם לא ע"ש. ע"כ זהו משום הסברא שכתבתי לעיל דהוי הנאה מגוף השחיטה אף לולא האיסור כנ"ל. ולקמן יתבאר בעז"ה חילוק אחר על הא דמסוכנת הנ"ל. ומצאתי ברשב"א יבמות (דף ק"ג) גבי סנדל של ע"ג שכתב דלכן חליצתה כשירה משום מצות לאו להנות כו' ואי משום שנהנית שניתרת לעלמא מ"מ עיכובא משום מצוה דרמיא עלה הא מצוה לאו הנאה היא עכ"ל וי"ל דנתכוין למה שכתבתי. ובאמת זה מוכרח דהא הר"נ בנדרים (דף ט"ו) כתב דהיכא דמטי הנאה להגוף זולת המצוה דלא שייך בזה לומר מצות לאו להנות כו'. א"כ תקשה דאמאי חלצה בסנדל של ע"ג כשירה החליצה הא מטיא לה הנאה שתהא ראויה להנשא מחמת זה אע"כ מוכח כמו שכתבתי דגם זה בכלל מצות לאו להנות כו'. ואף דשיטת הרשב"א בנדרים (דף ט"ו) דאף במקום הנאת הגוף אמרו כן מ"מ ידוע שיטת המאירי אליבא דהך שיטה והובא בשער המלך הלכות לולב דהיכא דנהנה אחר עשיות המצוה שאני כמו בנודר ממעין וה"ה הכא. אך יש לחלק דשאני נודר ממעין דנהנה מן איסור הנאה בעשייתו ממש לאחר שקיים המצוה משא"כ בסנדל של ע"ג דבעת דתהי' לה הנאה אינה עושית אז שום ענין ע"י איסורי הנאה רק דנהנית מן חליצתה דהי' מקודם ע"י הסנדל. והעיקר דכתב כן אליבי' דשי' הר"נ וסייעתו: יב) שוב ראיתי די"ל דזה תלוי. במה דאיתא בשבת (דף ק"ו) דחד יליף דמקלקל בחבורה חייב ממילה בשבת וחד ס"ל דשאני מילה דמה לי מתקן גברא כו' והא בערל כ"ז דלא נימול יש עליו כמה איסורין היינו בתרומה וקדשים וכה"ג. ואפ"ה ס"ל לר"ש דלא מקרי מתקן ואף שמתקנו שמכשירו לכמה ענינים. ובע"כ מוכח משום דס"ל דמצות לאו להנות. לכן לא מקרי מתקן במה שמכשירו לכל הנ"ל. משום דגם זה לא הוי רק מחמת גזירת הבורא ושייך גם בזה מצות לאו להנות נתנו. ולכאורה י"ל דבאמת מאן דס"ל מה לי מתקן גברא כו' ס"ל דמצות להנות נתנו לכן מחשב להנאה תקון של המילה. אך זה אינו דא"כ קשה על הפוסקים דפסקו מצות לאו להנות נתנו. וגם פסקו דמקלקל בחבורה פטור דלמה להו קראי להתיר מילה דאין לומר מה לי מתקן גברא כו' דהא מצות לאו להנות נתנו. וכן מצינו לר' יהודה דס"ל בעירובין (דף ל"א) דמצות לאו להנות נתנו. א"כ קשה איך ס"ל לר"י דמקלקל בחבורה פטור משום דבמילה מה לי מתקן גברא. הא לא נחשב זה לתיקון. אך י"ל משום דהא התוס' כתבו שם בשבת ובחולין (דף ח') לחלק דלכן אסור לשחוט בשבת אף דבסכין של ע"ג מותר לשחוט בו. דשאני שבת דעכ"פ הוי מלאכת מחשבת. ופי' הכו"פ ביו"ד סי' י' ס"ק א' משום דגבי שבת אף דלא הוי הנאה עכ"ז חייב משום דהא אתעביד מחשבתו כיון דלא הוי מקלקל. משא"כ בע"ג אף דלא הוי מקלקל משום דאתעביד מחשבתו עכ"ז עכ"פ לא נהנה. ובאיסור הנאה אינו אסור רק כשנהנה וכ"ז דלא נהנה מותר ועי"ש. וא"כ כמו כן יש לומר אף דמצות לאו להנות נתנו ומותר באיסורי הנאה עכ"ז גבי שבת לא מפטר משום מקלקל. דהא עכ"פ אתעביד מחשבתו. אבל באיסורי הנאה של ע"ג מודו דאמרינן מצות לאו להנות נתנו. דהא כיון דמצות לאו להנות כו' לא מקרי הנאה להיות נאסר באיסור ע"ג. א"כ שפיר י"ל דהא מוכח מן ר"ש דס"ל אף גבי שבת דלא מקרי מתקן ואף דנהנה במה שמכשירו לכמה הענינים האסורים על הערל. ובע"כ מוכח משום דס"ל מצות לאו להנות נתנו. דאף די"ל בזה הכשר לאיסור ג"כ שייך בו מצות לאו להנות. אך מאן דס"ל מה לי מתקן גברא ס"ל לחלק בין איסור שבת לאיסור ע"ג וכמש"כ. ולכן שפיר ס"ל לר"י בעירובין הנ"ל דמצות לאו להנות כו' משום דאיסורי הנאה שאני. ומצאתי ברשב"א לחידושיו בשבת סוגיא הנ"ל דכתב סברא אחרת להסביר דברי ר"ש במילה דלא אמרינן מה לי מתקן גברא כו' ע"ש ולפענ"ד יש לומר ג"כ כמש"כ וע"פ סברת הרשב"א ביבמות הנ"ל. וכל מש"כ א"ש בין להשיטה דס"ל דתיקון גברא הוי משום קיום המצוה ובין לשיטה דס"ל דזהו משום דגברא מתוקן דהוי מהול והובאו בתה"ד סי' רס"ה וקצרתי: ענף ג יג) נחזור לענינינו לפי מאי דכתבתי להוכיח מסנהדרין דחליצה לא הוי מצוה לכן ניחא מה דלא כופין אותו על חליצה משום דחליצה בעצמה לא הוי מצוה. אך דעדיין תקשה הא כ"ז דלא חלץ לה הא יש על היבם חיוב מצות עשה דיבום א"כ אמאי אין כופין את היבם על מצות יבום דמחויב לקיים עשה זו וכמו כל חייבי עשה. ואין לומר דכיון דהוי בידו להפקיע מצות עשה דיבום בהחליצה שיתן לה אם ירצה לכן אין זה דומה לסוכה ולולב דלא הוי בידו להפקיע ממנו חיוב מצוה זו בשום אופן לכן כופין ומכין אותו עד שתצא נפשו. דז"א דהא בציצית ג"כ אמרו בברייתא בחולין שם דמכין אותו והא לא מבעיא למאן דס"ל חובת גברא דהא בידו שלא ילבשם.. ואף למאן דס"ל חובת טלית הא עכ"ז בידו להפקירו כדאיתא בשבת (דף קל"א). ואפ"ה כל זמן דלא עבד טצדקי להיות פטור ממצוה זו כופין לו לקיים העשה זו. וה"ה במצות עשה דיבום דכ"ז דלא ירצה לחלוץ לה הרי יש עליו חיוב מצות עשה דיבום. א"כ קשה אמאי לא כפינן לי' לקיים העשה דיבום. ואין לומר משום דיכול לומר דיקיים המצוה דיבום לאח"ז. וכמו שכתב המהרי"ט בסי' קל"א גבי מי שנדר או נשבע דיכול לדחותה ולקיימה לאחר זמן [ועיין בריש נדרים (דף ג') וביו"ד סי' רי"ט ובאחרונים] ודוקא גבי ציצית ולולב דזמנה עוברת כפינן לי' לקיים משא"כ באין זמנה עוברת כמו ייבום ויכול לקיימה אחר זמן לכן לא כפינן לי' דז"א דהא בפרי' ורבי' מבואר באה"ע סי' א' דכפינן לי' לקיים ואינו יכול לדחותה על אחר זמן. וכן בשארי מצות כה"ג כופין לי' ולא מצי מדחי לי' על אחר זמן א"כ תקשה אמאי לא כפינן על מצוה דיבום כ"ז דלא חלצה. ובעיקר דברי המהרי"ט יש לדון הרבה ואכ"מ כ"כ: יד) ולכן נלע"ד לומר דהא דאמרינן אי הכי שומרת יבם נמי לימא בעינן חוטרא לידא כו' היינו למשנה אחרונה דחליצה קודמת ואין מניחין אותו ליבם. וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ל"ט) בשם ר"ת דדוקא בידוע דמכוין למצוה אזי מניחין אותו לייבם ולא באינו ידוע דמכוין למצוה וכמבואר בסי' קס"ה. לכן על מצות יבום לא כפינן משום דהא אין מניחין אותו לייבם למשנה אחרונה. ואף דשם לקמי' בסוגיא זו מסיק לא קשיא כאן למשנה א' כאן למשנה אחרונה. עכ"ז, י"ל דגם מתחלה איירי למשנה אחרונה רק דלא אסיק אדעתי' לומר דאידך מיירי למשנה ראשונה. ולכן מקשה אי הכי שומרת יבם נמי נימא בעינא חוטרא לידא כו'. משום דאף דנימא כמשנה אחרונה דאין מניחין אותו לייבם וליכא בזה"ז מצות ייבום. אפ"ה תקשה דנכוף לי' לחלוץ אם באה מחמת טעמא דחוטרא לידא כו'. וזה ברור ופשוט דבזה"ז דאין מניחין אותו לייבם דקיי"ל כמשנה אחרונה אם אינו ניכר דמכוין למצוה. דאזי גם על חליצה אין כופין אותו מצד מצות חליצה. משום דהא כבר נתבאר דחליצה בעצמה לא הוי מצוה. רק כ"ז דאינו חולץ יש עליו מצוה וחובת יבום אבל האידנא דאינו מייבם ואין מניחין לו חז"ל. ממילא פטור ממצות יבום וכמש"כ התוס' בשבת (דף ד' ע"א) בד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה כו'. דאם אינו יכול לרדותה מחמת איסור דרבנן ג"כ פטור מסקילה כו' משום דהא עכ"פ הוי אנוס. וכן מצינו בפסחים (דף נ"ט ע"ב) בד"ה עשאום כמי שנטמאו כו'. דהואיל מדרבנן לא מרצה הוי נאבדו האימורין עכ"ל. משום דהא עכ"פ אינו יכול להקריבם מדרבנן הוי ממילא נאבדו. ודוקא אם בידו להקריב לאימורין אזי מעכבי הכפרה ולא באינו יכול להקריבם כלל אף באיסור דרבנן. ולכן במצות יבום אחר משנה אחרונה דאין בידו לייבם. ואף דבמכוין לשם מצוה מותר ליבמה. מ"מ הא אנן מחינן לי' ולא מהימנינן לי' כ"ז דאין רואין הב"ד הוכחה דמכוין לשם מצוה. וההוכחה הנ"ל