עין יצחק חלק ב ריג

דהתם היתה מותרת להנשא ועכ"ז אינו חולץ משום גנאי המלך ולמה ליה לרש"י לומר טעם חדש ובע"כ מוכח דהא דגנאי למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל אינו גנאי כ"כ ולכן אלו היתה מותרת להנשא הי' חולץ לאשתו אך משום דאסורה להנשא וליכא טובתה בזה לכן תקנו חז"ל דאסור לחלוץ משום דהא יש גנאי במקצת. ואלו הי' חליצה מצוה בפ"ע. א"כ עדיין תקשה דמה בכך דאסורה להנשא הא יש על היבם חיוב מצות חליצה מה"ת. וכמו דאלו היתה מותרת להנשא הי' יכול לחלוץ משום להתירה לשוק ולא היינו חוששים משום גנאי הנ"ל כש"כ אלו הי' היבם מצווה במצות חליצה מה"ת דודאי לא דחינן בקל מצוה דאורייתא משום גנאי הנ"ל. וזה ודאי אין סברא לומר דאלו היתה מותרת להנשא אז אין גנאי למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל אבל עכשיו דאסורה להנשא אז יש גנאי למלך כו' משום דמה בכך שהיא מותרת להנשא עכ"ז הא בעת החליצה גנאי למלך דמה בכך דהיא מוחלת על כבודה הא המלך אינו מוחל וגם אינו יכול למחול על כבודו. ומוכח מזה בעז"ה דחליצה לא הוי מ"ע בפ"ע. והנו"ב חאהע"ז סי' יו"ד כתב גבי קטלנית דאינה יכולה לכפותו לחלוץ ע"פ דברי הרמ"א בסי' קס"ה סעיף א' שפסק דבעי מחמת טענה חוטרא לידא עי"ש. ובאמת לא הי' צריך לזה לפי המבואר בסנהדרין הנ"ל דאשת מלך אינה חולצת לפי שאינה ראויה להנשא וה"ה גבי קטלנית ג"כ אינה ראויה להנשא ואף לשיטת החולקים וס"ל דלא בעי מחמת טענה רק לפי שמעגנה לבד יכולה לכפותו. עכ"ז בקטלנית שאינה ראויה להנשא לכל א"כ הא אין מונע היבם ממנה תשמיש דהא בלעדו ג"כ אינה ראויה להנשא לכן ברור דלכ"ע אינה יכולה לכפותו לחלוץ. והא דסנהדרין דאשת מלך אינה חולצת צ"ע לר"י דס"ל התם דמלך נושא אלמנתו של מלך א"כ הא ראוי' להנשא למלך והא ע"ז לא פליג ר' יהודה. אך י"ל דמיירי דליכא כעת מלך אחר דיכול לישאנה: ח) אך דתקשה על הא שכתבתי דחליצה לא הוי מצוה מן הא דיבמות (דף ק"ג ע"ב) דחלצה בסנדל של ע"ז דחליצתה כשרה משום דמצות לאו להנות נתנו. וקשה הא לפמש"כ לא הוי חליצה שום מצוה רק הכשר דתהא מותרת להנשא אך ג"ז אינו קשה דהא מצינו בר"ה (דף כ"ח) דמודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה משום מצות לל"נ כן ס"ל לרבא התם. וקשה הא קיי"ל טבילה בזמנה לא הוי מצוה כמש"כ התוס' ביומא (דף ח') ובנדה (דף ל'). והוכיחו זה מנדה (דף ס"ז ע"ב) דקאמר ר"פ לרבא ואביי מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן לטבלינהו ביממא דמשמע דלא היו טובלין ביום בשום פעם משום דטבילה בזמנה לא הוי מצוה והתם הא קאמר לרבא אלמא דגם רבא ס"ל דטבילה בזמנה לא הוי מצוה. וכיון דטבילה בזמנה לא הוי מצוה בע"כ גם גוף מצות טבילה לא הוי מצוה רק הוא הכשרו לטהרו מטומאתו משום דאי הי' מצוה א"כ הא קיי"ל שיהוי מצוה לא משהינן ועדיין תקשה דאמאי לא הי' נזהרין לטבול בשום פעם ביום כדי שלא להשהות המצוה. וגם אמאי קאמר ר' יוסי ב"ר יהודה בנדה (דף ל') די' לטבילה שיהא באחרונה משום טבילה בזמנה לאו מצוה. והתם הא הוי לזמן מרובה ובכה"ג ודאי לא משהינן להמצוה. ועוד דהא רש"י בשבת (דף קכ"א) כתב דמאן דס"ל דלאו מצוה טעמו משום דס"ל דהאי לפנות ערב ירחץ במים הוי עצה טובה. א"כ ה"ה בגוף הטבילה. ולכן אף גוף הטבילה לא הוי מצוה כלל והוי רק תיקון כדי לטהר מן הטומאה ויהי' מותר בתרומה ובקדשים ובאשה להתירה לבעלה. א"כ תקשה דאמאי מודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה. ובע"כ מוכח דאף דטבילה לא הוי מצוה רק תקון להטהר מטומאתו שיהא מותר במה שהי' הטמא אסור בהם. עכ"ז גם זהו בכלל מצוה לאו להנות נתנו. משום דהא בעצם הטבילה לא הוי ביה שום הנאה רק מחמת מצות הבורא שאסרה התורה לטמא כמה ענינים. ועיקר ההנאה מהטבילה לא הוי רק מחמת מצות וגזירות הבורא ית"ש. א"כ גם זהו בכלל מצות לאו להנות נתנו. דגם בזה שייך דברי רש"י בר"ה (דף כ"ח) דלכן מצות לאו להנות נתנו משום דלא נתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם נתנו. וזה הטעם שייך ג"כ במה דהענין בעצמו לא הוי מצוה כלל רק מחמת הגזירות שגזרה התורה והוכרח לתקן את האיסור דאף דעצם הענין לא הוי מצוה. עכ"ז כיון דמן הטבע הי' יכול גם טמא לאכול בתרומה וכה"ג. רק התורה אסרתו לכן גם זהו בכלל מצות לאו להנות נתנו: ט) ולפ"ז י"ל דלכן חלצה בסנדל של איסור הנאה כשרה משום דאף דחליצה לא הוי מצוה עכ"ז כיון דעיקר ההנאה של החליצה לא הוי רק מחמת שהתורה אסרה לשומרת יבם להנשא לשוק כ"ז שלא תחלוץ ולא הוי ההנאה רק מחמת גזירות הבורא לכן גם זה הוא בכלל אמרם מצות לאו להנות נתנו וכמו במודר הנאה ממעין לרבא דס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה א"כ הא אינו מקיים עכשיו שום מצוה ואפ"ה שרי וה"ה בחליצה (ועיין מזה לקמן בהשמטה ענף י"ב): י) אך דתקשה מן הא דחולין (דף ח') בסכין של עו"ג דאסור לשחוט בו מסוכנת. וקשה הא כיון דעיקר ההנאה מהשחיטה לא הוי רק מחמת האיסור דגזרה התורה שלא לאכול נבילות. א"כ אף דשחיטה בעצמה לא הוי מצוה עכ"ז הא הוכחתי דגם כה"ג הוי בכלל מצות לאו להנות כו' א"כ קשה אמאי אסור לשחוט בו. ואף די"ל דרבא דאמר התם אסור לשחוט בו מסוכנת הי' אז בשיטתו דקאמר מתחלה בר"ה שם דמצות להנות נתנו. ובאמת לסוף דחזר שם בר"ה וס"ל מצות לאו להנות נתנו ס"ל באמת דמותר לשחוט אף מסוכנת. על כל זה תקשה על הפוסקים דהביאו להך דין דאסור לשחוט בו מסוכנת הא קיי"ל מצות לאו להנות כו'. אך י"ל דשחיטת מסוכנת הוי תיקון אף לולי האיסור של נבילות משום דהא איתא בחולין (דף צ"ד) דאסור למכור לנכרי נבילות בשם שחוטות משום גניבת דעת וגם מבורר שם דיש סכנה בסנדל של עור מתה כפי' רש"י שם. א"כ כשירה הוי בעצם טוב יותר מנבילות ואף לנכרי דלא שייך גבי' איסור אפ"ה הוי שחוטה עדיפא יותר מנבילה. ולכן שחיטת מסוכנת הוי תיקון בעצם אף לולי האיסור לכן לא הוי זה בכלל אמרם מצות לאו להנות נתנו. ואף דהי' יכול לעשות ולהרוג את הבהמה ע"י דבר אחר שלא ע"י סכין דאזי ג"כ אין זה מקרי עוד מתה ואין סכנה בזה כנ"ל. עכ"ז הא הי' צריך עכ"פ להורגה בדבר אחר. א"כ אם אין לו דבר אחר במה להורגה אזי נחשב להנאה ברורה מה דשוחט בסכין של איסור. וגם הי' צריך לטרוח הרבה בזה אם לא שחטה בסכין רק להרוג ע"י הכאות במקל וכה"ג ולכן הוי הנאה גמורה במה דשוחט בסכין של איסור להמסוכנת. וגם יכול להיות באם לא שחטה רק הי' משתדל להורגה ע"י ענין אחר שמא בתוך כך היתה מתה מעצמה כיון דהיא מסוכנת: יא) אך עדיין תקשה דהא קאמר התם סכין של ע"ג מותר לשחוט בו מקלקל הוא ופירש"י שם משום דבחיי' עומדת לגדל ולדות כו'. וקשה למ"ל לאמר מקלקל הוא הא בלא"ה מותר משום דהא אף אם לא ישחטנה יכול לאכלה אבר מן החי ורק התורה אסרתו א"כ לא הוי התיקון רק מחמת גזירת הבורא שאסר לנו. וי"ל דהא המל"מ הלכות אשות פ"א ה"א כתב דהא דמצות לאו להנות נתנו היינו בדיעבד ולא לכתחילה וכמו בסנדל של ע"ג דלכתחילה לא תחלוץ בו כו'. וברשב"א יבמות (דף ק"ג) כתב טעם א' דלכן לא תחלוץ בו לכתחילה משום דנראה כמתהני מאסורי הנאה. ואח"ז כתב עוד טעם אחר משום דמאיס למצוה וכמו שכתבו התוס' הרי דלטעם א' של הרשב"א הוא משום דלכתחילה לא אמרינן מצות לאו להנות ניתנו. ובע"כ מוכח דהא דר"ה הנודר הנאה ממעין טובל בו וכן מודר הנאה מחבירו דתוקע לו ומשמע לכתחילה. י"ל דמיירי דליכא אחר שיתקע לו והוי כדיעבד. וזה מוכרח לשיטת הרשב"א בנדרים (דף ט"ו) דכתב דלכן בקונם תשמישך עלי דלא אמרינן מצות לאו להנות נתנו משום דאפשר באחרת. ולפ"ז י"ל דלכן אמרו מותר לשחוט מקלקל הוא משום דלולא הטעם דמקלקל הי' אסור לשחוט בו לכתחילה משום דלכתחילה