עין יצחק חלק ב ריא

בחידושיו ליבמות (ד' ב') דכתב בנודרת הנאה מיבמה דמקרי עולה ליבום משום שדבר אחר גרם לה להאסר. א"כ ה"ה ביבם נשוי דאף דאין יכול לייבם מחמת חר"ג מ"מ מקרי עולה ליבום לפי דגם זה הוא בכלל דבר אחר גרם לה. ובאמת לפי דברי הרשב"א יפה כתב כת"ר. אך בעיקר דברי הרשב"א הקשה השער המלך בפרק ו' ה' יבום די"ל דאין הכרח להוכחת הרשב"א די"ל דשא"ה בנודרת הנאה מיבמה דהא אמרו ביבמות (דף כ') דחייבי עשה ול"ת חולצות לפי דריבה הכתוב יבמתו ע"ש. ובספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ' תרצתי על נכון ב"ה לקושיות השעה"מ הזה. וי"ל דהריטב"א דכתב דחליצת קטן עדיפא אם הגדול נשוי דטעמו דס"ל ג"כ כמש"כ השעה"מ דאין הכרח לסברת הרשב"א במה שמחלק בין היכא דדבר אחר גרם. וכיון דאין הכרח לזה ע"כ מנלן לחלק כן. ולכן כתב דחליצת קטן עדיפא דכיון דעכ"פ אין הגדול יכול לייבם ע"כ מקרי חליצתו בשם חליצה גרועה. וכללא הוא בכמה דוכתי דהיכא דיש יכולת בידינו לעשות חליצה מעולה דמהדרינן לזה ודלא למיפטר בחליצה גרועה: ב) וכן הוא שיטת הרמב"ם והמחבר בסי' קע"ד סעיף א' בחייבי לאוין דאף דמה"ת מתייבמת רק מדרבנן דגזרו משום גזירה ביאה ראשונה כו' דאינה מתייבמת. ואין חליצתה פוטרת צרתה משום דמקרי חליצה גרועה כיון דאינה יכולה להתייבם עכ"פ. ובאמת הפוסקים חולקים בזה כמבואר בסי' ק"ע אך שיטת הרמב"ם והמחבר שם כנ"ל. ולפ"ז יש לדון כן ביבם נשוי דכיון דאינו יכול לייבם עכ"פ ע"כ מקריא חליצה גרועה. וגם הא שיטת רש"י ביבמות (דף כ"ו ע"ב) דכל היכא שאינו יכול לייבם חשובה חליצה פסולה. והתוס' שם ד"ה חליצה פסולה הקשו עליו מהא דלעיל (דף י"א). אך הרשב"א בחי' ליבמות (דף י"ב ע"א) תירץ לקושיות התוס' הנ"ל די"ל דהברייתא דהתם ס"ל אין זיקה. ולדידן דקיי"ל יש זיקה שפיר י"ל כשיטת רש"י דכל היכא דאינו יכול לייבם חשובה חליצה פסולה. ולכן עדיפא חליצת הקטן בזה כדי שנצא מן חשש חליצה פסולה. כיון דאין הכרח לסברת הרשב"א במה שמחלק בין היכא דדבר אחר גרם לה לפי מש"כ השעה"מ. כן יש לדון בכוונת שיטת הריטב"א שכתב דמבקשין מן הקטן שיחלוץ היכא דהגדול הוא נשוי לפי דחשש כנ"ל: ג) ויש להאריך בכ"ז אך אין העת גורם להאריך. ובקצרה הוא לדינא דכיון דהב"ש הביא לדברי הריטב"א לדינא ע"כ אין לנו כח לחלוק עליו. ולכן העיקר דמבקשין מן הקטן שיחלוץ. אך אם לא יתרצה הקטן לחלוץ אז אין לנו יכולת לכופו וכמבואר להדיא בבית יוסף סי' קס"ה בשם הריטב"א. וטעמו משום דבאמת העיקר הוא כמש"כ הרשב"א לחלק דשאני היכא דדבר אחר גרם להאסר כנ"ל. וגם בעיקר דברי הרמב"ם דס"ל דכל חייבי לאוין מקרי חליצה גרועה לענין דאינו פוטר צרתה הא חלקו עלי' הפוסקים. וכן בשיטת רש"י בפירושו לחליצה פסולה חלקו עלי' התוס' וש"פ. ע"כ האמת לדינא ברור דלא מקרי חליצת הנשוי בשם חליצה פסולה וגרועה כלל. רק משום חומרא בעלמא חשש הריטב"א וכתב דמבקשין מן הקטן שיחלוץ. אכן אם הקטן לא יתרצה לחלוץ אז חל המצוה על הגדול וכופין לו לחלוץ לפי דמחוייב הגדול ע"פ דין תורה לחלוץ וכדכתיב והיה הבכור: ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק סימן סב ב"ה יום ו' י"ג טבת תרי"ד לפ"ק נאווהרדק. נשאלתי ביבמה שהי' כבר נשואה לבעל ראשון ויש לה בנים מבעלה הראשון שמת כשהי' זקן ואח"כ נשאת לשני ומת בלא בנים ויש לו אחין ומבקשת מהיבם שיחלוץ לה והיבם אינו רוצה בשום אופן כלל והאשה בוכה על ימי נעוריה אם כופין אותו לחלוץ או לא והיו גאוני הדור נ"ע מדיינים בזה ונשאלתי לחוות דעתי בזה: ענף א א) תשובה בעז"ה. גרסינן בכתובות (דף ס"ד ע"א) אמר רב טובי אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין על שומרת יבם כו' מ"ש ש"י דלא דאמרינן לה זיל לא מפקדת ארוסה נמי לימא לה זיל לא מפקדת אלא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא כו' ה"נ ש"י בבאה מ"ט כו'. וקשה לי דלמה לי באה מ"ט הא כיון דקיי"ל בכתובות (דפ"ו) וחולין (דקל"ב) דעל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו א"כ ה"ה במצות עשה דיבום דמ"ש משאר מצות עשה. ועוד דהא בריש יבמות רוצה למילף דעשה דיבום דוחה לל"ת מן הא דציצת בכלאים ולא מחלקינן דשאני מצות ציצת דכופים ע"ז משא"כ מצות עשה דיבום דאין כופים ע"ז. ואך אין אנו צריכים לזה הראי' דהא מן הסברא ג"כ מ"ש מצות יבום מן שארי מצות עשה. א"כ תקשה אמאי אין כופין את היבם לקיים מצוה זו. אך לפמש"כ התוס' שם בד"ה תבע לחלוץ כו' דדוקא מרד אין כותבין אבל לכפות כופין אף בלא באה מ"ט ניחא קושייתי הנ"ל. וי"ל דזהו באמת כוונת התוס' דלכן כופים אף בלא באה מ"ט אך לכתוב מרד אין כותבין. אבל לפי תי' ב' של התוס' שם דמשמע דס"ל דכיון דאין כותבין מרד דה"ה דאין כופין קשה כנ"ל: ב) וכמו כן יש להקשות בהא דאיתא שם בהך סוגיא הנ"ל תבע לחלוץ נזקקין לו תבע ליבם אין נזקקים לו כו' דאמר כיון דאגידא בי' לא יהבו ליה אחריתי כו' דמשמע דלולי זה לא היינו כופין. וקשה דהא מחויבת להחלץ משום מצוה אך בזה יש לומר משום דהא הכפות תמרים בתוס' יוהכ"פ על סוגיא דגדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה כו' כתב שם דמצות יבום אינו רק על האיש ולא על האשה א"כ י"ל דלכן אין כופין אותה להחלץ משום דעל האשה ליכא המצוה. אך נלענ"ד להוכיח דגם האשה מצווית ע"ז מן הא שכתבו התוס' ביבמות (דף ה') בד"ה ואכתי איצטריך קרא כו' דהקשו על הא דאמרו אלמנה לכה"ג דלא מתיבמת משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ומקשים דהא הוי לאו ועשה שאין שוה בכל כו' וכן כתבו בב"מ (דף ל') וקשה הא דוקא בעשה השוה בכל אמרו דדוחה לעשה שאין שוה בכל כמו בעשה דמצורע דנוהגת באנשים ונשים. משא"כ עשה שאינו שוה בכל ודאי דאינו דוחה לעשה שאינו שוה בכל דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה. א"כ אי נימא דהאשה אינה מצווה על עשה דיבום רק היבם נצטוה ע"ז א"כ אז גם עשה דיבום הוי עשה שאינו שוה בכל לכן הדין נותן דעשה דיבום אינה דוחה לעשה שאינה שוה בכל א"כ קשה דמאי הקשו התוס' (ויעויין ביבמות (דף ה' ע"ב) בתוס' ד"ה טעמא דכתב רחמנא כו' דכתבו דלא לידחי עשה דציצת לאו דכלאים שאין שוה בכל שאינו בנשים כו') ובע"כ מוכח דהתוס' ס"ל דגם האשה נצטווה על מצות עשה דיבום והוי שפיר מצות יבום עשה השוה בכל ולכן הקשו התוס' הנ"ל שפיר. א"כ מוכח מזה דאף האשה נצטוה על מצות עשה דיבום וכן ראיתי בהפלאה כתובות (דף כ"ד) שכתב בקצרה דהיבמה מצווית על מ"ע דיבום ע"ש: ג) אך יש לומר בזה דהא לכאורה קשה לפמש"כ הכפות תמרים הנ"ל דהאשה אינה מצווה על עשה דיבום א"כ איך אמרו גבי חייבי לאוין דעשה דיבום דוחה לל"ת דהא כתבו התוס' בב"ב (דף י"ג) גבי לישא ב"ח אינו יכול דלא אתי עשה דפ"ו לדחות ל"ת דלא יהי' קדש משום דהא האשה לא נצטווה ע"ז יעו"ש. א"כ קשה דאיך מצי אתי עשה דיבום לדחות ל"ת דהא איהי נצטווה על הל"ת ועל העשה דיבום לא נצטוית ובע"כ מוכרחים אנו לחלק דשאני עשה דפ"ו דיכול האיש לקיים העשה