עין יצחק חלק ב רי

תנקום נקמתה כלל. ולכן אחר שאמרו והלכתא גלוי מילתא בעלמא הוא דמה"ט נאמנות מה"ת. וע"כ סיימו אח"ז ואפי' קרוב כו' דמה"ט אף הקרובים הנחשדות דמחמת שנאה אומרים כך בעדות מיתה אפ"ה הכא בעדות הכרת האח אינן חשודות לקלקלה אותה בידי שמים כיון דלא יכולים לקלקלה בב"ד בלא בירור גמור משום דמה"ת נאמנות וכנ"ל. והא דמצינו דא"נ הנך חמש נשים בטומאת סוטה להפסיד כתובתה הא התם דדיינינן להפסיד כתובתה בזה שפיר חשודות דאומרים כן מחמת שנאה. דמיד ינקמו את נקמתן שתפסיד כתובתה. אבל לא היכא דבא מכשול על ידיהם ולא יוכל לצאת לאורה שום נקמה כלל בלא בירור גמור ע"כ אמרו בזה בירושלמי דאינן חשודות לקלקלה בידי שמים. ואתי שפיר לפ"ז הסמיכות ואפי' קרוב ואפי' אשה בהוספות הואווי"ן להורות לנו דין מחודש הלז לאחר דאמרו מתחילה דגלוי מילתא בעלמא הוא: לה) ואין לומר דהך ואפי' קרוב ואפי' אשה כוונת הגמ' להורות דאף עד מפי עד נאמן בהכרת האח וכמש"כ הב"ש בסי' קנ"ז ס"ק ב'. וכן עדות א"י מסל"ת. דז"א סברא כלל לומר דיהי' כוונת הגמ' להורות רבותא במה דאין זה במשמעות הלשון כלל. אכן לפי מש"כ דבא להורות על קרובים מן החשודים לקלקלה מחמת שנאה זה שפיר נכללו בלשון ואפי' קרוב להורות לנו דכל הקרובים הם בכלל להאמינם וכמו כן כשסיימו אח"ז ואפי' אשה דקאי על לעיל מיניה דאמרו ואפילו קרוב דמיירינן בקרובים. ועוד דעיקר דין של הב"ש הלז אין זה ברור כ"כ כפי מש"כ רע"א בתשובה סי' צ"ב דכתב לדון דעמפ"ע א"נ בהכרת האח כיון דבי' לא שייך לומר הטעם דמילתא דעביד לגלויי לא משקרי ביה דהא מצי לאשתמוטי נפשיה וכיון דלא שייך דייקא כ"כ בזה ע"כ י"ל דלא מהימן. וה"ה בעדות א"י מסל"ת לאו כ"ע ס"ל דיהי' נאמנים וכמבואר בסי' ז' גבי עדות שבוי'. ע"כ אין סברא לומר דהך ואפי' יהי' קאי על עמפ"ע וא"י מסל"ת. ובקונטרס א' מכבר כתבתי להעיר במה שכתב רע"א שם בתשובה למשקל ולמטרי אם עמפ"ע גרע מן אשה או לא והבאתי להירושלמי בסוטה פ"א ה"א ואכמ"ל. וכן אין סברא לומר דהך ואפי' קרוב יהי' הכוונה לאשמועינן דאף בממון יהי' נאמן קרוב ואשה וכמבואר בח"מ סי' מ"ט. כיון דלא מיירינן התם רק בענין חליצה ע"כ העיקר כמש"כ: ענף ט לו) והמ"מ ה' יבום פ"ד ה' ל"א הביא ג"כ לשון הגמ' ביבמות כמו המבואר בלשון הש"ס שלפנינו דח"א אפי' קרוב אפי' אשה והלכתא ואפי' קרוב ואפי' אשה עכ"ל. והרמב"ם שם כתב בזה"ל ואפי' אשה ועבד כו' נאמנין לומר זה פלוני אחי כו' בין לעדות ממון בין לעדות איסור שזה דבר העשוי להגלות כו' כמו שבארנו בסוף ה"ג עכ"ל. וי"ל דגם הרמב"ם נתכוין לכל מש"כ דהך הוספות הוא"ו דואפי' אשה הוא לאשמועינן כמו שכתבתי. והא דלא כתב הרמב"ם להמבואר בגמ' ואפי' קרוב י"ל דאתי שפיר למש"כ דכוונת הגמ' להורות דאף למאן דס"ל דעשו זכרים כנקבות בהך פסול דחמש נשים דמ"מ בהכרת האח נאמנין. דכיון דקיי"ל כמאן דס"ל דלא עשו זכרים כנקבות ע"כ לא הוצרך הרמב"ם לכתוב להך ואפי' קרוב רק כתב ואפי' אשה דזהו להורות הרבותא דנא וכמש"כ. ואף דסיים הרמב"ם כמו שבארנו סוף ה"ג דמיירי שם בעדות מיתה ושם א"נ הנך חמש נשים. מ"מ י"ל דהכא בענין הכרת האח עדיפא נאמנות שלהם וכדחזינן דהכא כתב הרמב"ם דאף בעדות ממון סומכין בכה"ג היכא דמעיד על הכרתו רק דכוונת הרמב"ם הוא דשם בסוף ה"ג מוזכר ענין הך מילתא דעביד לגלויי אבל הכא הוא עדיף ביותר. וכן הרי"ף והרא"ש כתבו כלשון הגמ' ואפי' קרוב ואפי' אשה רק מתחילה כתבו ג"כ דח"א בקרוב ואפילו אשה. וי"ל דמתחילה שייך שפיר הלשון ואפי' אשה דזהו רבותא יתירה על מה שאמרו מקודם דקרוב מהימן. [ועיין בספרי נחל יצחק סי' ל"ה סעיף ה' ענף ח'] אבל ממה שאמרו אח"ז ואפילו קרוב ואפילו אשה הוא להורות הך דין המחודש דאל"כ על מה קאי הך וא"ו דואפי' קרוב דהוא התחלת הענין. ואף דאנן קיי"ל דלא עשו זכרים כנקבות עכ"ז י"ל דכוונתם בהך לישנא לאשמועינן דכמו דלהך מ"ד דעשו זכרים כנקבות דעכ"ז הכא בהכרת האח נאמנין. דה"ה לדידן בהנך חמש נשים. דהכא בהכרה נאמנין וכמו הטעמים שנתבארו בעז"ה. ובמש"כ לעיל בכוונת הרמב"ם דס"ל ג"כ דהוספות הואווי"ן הוא בדיוק. יש לעיין בזה ע"פ מש"כ השאגת אריה בסי' ל' בשיטת הרמב"ם שם וקצרתי: לז) ואחר כותבי כ"ז ראיתי בתשובת רע"א זצ"ל בשולי מכתב סוף סי' צ"ב שהקשה על הא דיבמות (דף ל"ט) דל"ל למימר והלכתא כו' הא בלא"ה הלכה כמאן דמיקל מינייהו וכן הקשה עלה דיבמות (דף מ"א) ונשאר בצ"ע. אכן לפמש"כ בעז"ה ברור דאין זה קשה כלל. ולדינא נראה לי ברור דאף החמש נשים נאמנות בהכרת החלוץ. וכמו דמשמע מן דברי המרדכי. פ' מ"ח הנ"ל. וראיתי במרדכי שם דמסיק דאפי' מתכוונין להעיד נאמנין אותן הפסולים להעיד דמשום עיגונא אקילו בה. וכן ראיתי בהגהות מיימוני סוף ה"ג שכתב כן. וסוף דברי המרדכי הזה הובא בב"ש סי' קנ"ז ס"ק ב' בקצרה שכתב ועיין בהגהות מיימוני ובמרדכי פ' מ"ח הפסולים כשרים להעיד אפילו אינן מסל"ת עכ"ל. ואפשר להעמיס זה בלשון הב"ש הזה שכוונתו דאף החמש נשים כשרים להעיד אפילו אינן מסל"ת ועיין בסי' י"ז בב"ש ס"ק י"ג. אכן באמת קשה להעמיס כן בכוונת הב"ש דהא כתב ועיין בהגהות מיימוני. והנה הגהות מיימוני סוף ה' גירושין לא הזכיר כלל להנך חמש נשים. ועכ"ז העיקר כמש"כ לדינא דנאמנות החמש נשים בעדות הכרת האח. ושם בהגהות מיימוני הביא ג"כ להא דיבמות דאשתמודעינהו גלוי מילתא בעלמא ואפי' מפי קרוב ואפי' אשה כו' לח) ועוד יש לדון להקל ולצרף לסניף בנ"ד ע"פ מש"כ הכ"מ פ' י"ב ה"ג ה' ט"ז על מש"כ הרמב"ם שם גבי ה' נשים שאינן מעידות במיתת בעלה שמא יתכוונו לאוסרה עליו ועדיין הוא קיים דזהו ללמדינו שאם מת בעלה כו' שאינן חשודות להעיד שקר אלא להפריד בינו לבינה בלבד עכ"ל הכ"מ. והובא בב"ש סי' י"ז ס"ק י"ג. ולפ"ז י"ל דהא דמבואר בסי' קנ"ח סעיף ד' דחמש נשים פסולות להעיד על מיתת היבם היינו דוקא בזמן שהי' נוהג מצות יבום א"כ עדיין לא נסתלקת האשה מן בית בעלה דעדיין היא זקוקה ליבם אחי בעלה. אבל האידנא דלא נהגו ביבום א"כ מיד שמת בעלה היא נפרדת מבית בעלה ומן אחיו ע"כ בכה"ג לא תקנו חז"ל לפוסלן. ואף שיש לומר דזה הוי כמו דבר במנין דאף שבטל הטעם דמ"מ צריך מנין אחר להתירו. עכ"ז בזה כבר כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ח' ענף ו' להוכיח דבמקום עיגון לא מעגנינן איתתא בשביל דבר [שבמנין] היכא דבטל הטעם. וע"כ בנ"ד במקום עיגון יש לצרף זה ג"כ להיתירא. ועוד יש לסמוך על סברת כת"ר דהיכא דניסת לבעלה אחר מיתת חמותה דכה"ג לא הי' בכלל הגזירה דגזרו דבת חמותה פסולה להעיד. וכמה שהשיג הנו"ב בסי' ס"ד וראיה לזה דהא לא אמרו אחותו רק בשם בת חמותה. והאריך כת"ר בדברים נכונים לבאר זה. ע"כ מכל הלין טעמי דעתי מסכמת לדעת כת"ר להיתירא. והעיקר לדעתי דחמש נשים נאמנות בהכרת האח: ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק. סימן סא ב"ה יום ב' כ"ה אדר תרל"ב קאוונא. א) נדרשתי מן רב גדול ע"ד המבואר באה"ע סי' קס"א בב"ש ס"ק ז' בשם הריטב"א דאם יש לגדול אשה אז חליצת קטן עדיף. והעיר כת"ר ע"ז מן דברי הרשב"א