עין יצחק חלק ב כא

הוי גם ס"ס משם א' לס"ס מעליא. אך אין אנו צריכים לזה לפי מה שנתבאר ע"פ דברי הראשונים הללו וכמש"כ בספרי מזה בכמה מקומות כנ"ל: ז) ולא שייך בזה לדון דהא ה"ל ס"ס כנגד חזקת א"א דהא נתבאר דנגד החזקה יש לנו רוב דאמרו בב"ב (דף קנ"ג) גבי ספינה שאבדה דמיירי בלא שהו עד שת"נ דרובן לאבד וע"כ ה"ל ספיקא דאורייתא א"כ בכל הצדדים כבר נסתלק החזקת א"א וחזקת חי כנ"ל וע"כ שפיר ה"ל ס"ס מעליא בספק מקום הטביעה איכן הי' אם רחוק או קרוב להיבשה. אך לפ"ז יש להעיר לכאורה דאף בהי' הטביעה קרוב להיבשה ובכל מקום שאמרו דבלא שהו עד שת"נ דאסורה מה"ת כמו דפסקו בטושו"ע. דהא לעולם יש לנו ספק ספיקא כזה היינו ספק א' שמא הלכה כשיטת הסוברים דאף בלא שהו עד שת"נ ג"כ יצאנו מחשש דאורייתא וכשיטת כמה פוסקים החולקים על שיטת הראשונים של השו"ע. וספק שני דאף לשיטות הראשונים וכפי פסק השו"ע אכתי אינו אלא ספק כנ"ל אכן בזה יש לומר כיון דלא הובא שיטה זו בדברי השו"ע והרמ"א ע"כ אין לדון ולצרף שיטתם להסתפק כלל כידוע דהשיטה שלא הובאה בשו"ע לא מצרפינן זה לספיקא כלל. אבל בנ"ד דהוי ספק שמא רחוק מהיבשה שפיר יש לדון לס"ס מעליא ויצאנו עפ"ז מחשש דאורייתא: ענף ג' ח) אמנם העומד לנגדינו הוא דברי הרמ"א בסי' י"ז סעיף ל"ד שכתב דאם לא העידו ששהה כדי שתצא נפשו תצא כו' שמא קרא לדברים כאלו טביעה כו' ותצא אא"כ העיד ששהה כדי שת"נ ב"י בשם תשובת הרמב"ן בסי' קכ"ח. ומשמע מזה דאף בספק שמא שהה עד שת"נ ג"כ תצא ויש בזה חשש דאורייתא. ואלו לפי מה שכתבתי לדון ס"ס ספק שמא רוב וספק פלגא דיצאנו מדאורייתא א"כ מבעי להיות בספק שמא שהה עד שת"נ. ג'"כ הך ס"ס ספק א' שמא שהה עד שת"נ א"כ יש לנו רוב מעליא ואת"ל דלא שהה כו' אכתי לא הוי רק ספק א"כ יש לנו ס"ס הנ"ל ומדחזינן דהחמירו בכה"ג ואמרו דתצא. הרי דלא ס"ל לדון להך ס"ס הרי דלא כמש"כ. ובכל זה כיון דיש שיטת הפוסקים החולקים וס"ל דאף בוודאי לא שהה עד שת"נ ג"כ אין בו חשש דאורייתא. וגם יש לנו שיטת הרשב"א והריטב"א בקידושין (דף ע"ג) הנ"ל דס"ל לדון לס"ס מעליא בספק רוב וספק פלגא וכן שיטת ה"ר שמעי' בעירובין ובחולין וכמש"כ לעיל ע"כ שפיר יש לנו לדון דהיכא דהוי ספק שמא הי' הטביעה רחוק מן היבשה דיש לנו לדון ס"ס מעליא הזה ויצאנו מחשש דאורייתא: ט) ואף דמן הרמ"א בשם הרמב"ן לא משמע כן מ"מ יש לדו כן מעצמינו וכפי שיטת הראשונים הרשב"א והריטב"א בקידושין הנ"ל. ואין לחלק דשאני בחשש א"א דאיתחזק איסורא דזה אינו לפי מש"כ לעיל דבנ"ד על כל האופנים אין לנו בכ"'ז חזקת איסור דא"א משום דהא יש לנו תמיד בזה הך רובא דרוב נטבעים מתים וכדאמרו בב"ב (דף קנ"ג) אף בלא שהו עליו כדי שת"נ וכמש"כ לעיל להסביר דלכן הוי ספק השקול משום דהוי רוב שאינו גמור ומנגד להחזקת איסור דא"א וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ט') וממילא אין לנו החזקת איסור בתורת וודאי. וכן לפי מש"כ לעיל ובספרי שם בשם המהריב"ל בקונטרס עגונות להב"ש בס"ק ל"א בעד מפי עד דתלינן להקל באיסור א"א משום ספק שמא נתברר לו כו' וכמו דהסברתי זה בטוב טעם. וכש"כ לשיטת ר' שמעי' בעירובין (דף ו') ובחולין (דף כ"ח) דכתב לדון כעין ס"ס הזה אף דהוי בענין שחיטה דיש לנו חזקת איסור. ובמק"א כתבתי לדון בזה במש"כ הפוסקים בס"ס נגד חזקה ואכ"מ: י) ובמה דמשמע מן הרמ"א והרמב"ן להיפך יש לחלק לפי דברי החוות דעת בכללי הספק ספיקא דלכן בספק על וספק לא על וספק דרס הוי ס"ס מעליא אף דהוי ס"ס משם א' משום דהוי ספק בעיקר הריעותא ע"ש. א"כ ה"ה בהך ספק שמא הי' הטביעה רחוקה מן היבשה ע"כ מיד דראוהו שנטבע לא הי' אז שום מקום לידת הספק כלל דמיד הוי כמו נתברר שמת ולא יצא מן הים כיון דהוי רחוק משא"כ בנידון של הרמ"א והרמב"ן בספק שמא שהה עליו כו' דהא מיד דנטבע נולד לנו הספק שמא יעלה מן הים בתוך שיעור שת"נ ואף אם יש ספק לאח"ז שמא שהה עד שת"נ מ"מ הא הי' לנו ריעותא בעת לידת הספק מקודם שהי' ראוי להסתפק שמא שהה עליו. ע"כ עכ"פ מן שם ריעותא לא יצאנו וכיון דהוי במקום ריעותא בזה לא מהני הך ס"ס כיון דהוי משם א'. משא"כ בנ"ד בספק רחוק מן היבשה דהוי ספק בעיקר הריעותא ודומה ממש להך דהרשב"א והריטב"א בקידושין בס"ס דספק אזלו לגבה ואת"ל כו' משום דאם אזלו לגבה ויש לנו רוב המברר להיתירא מיד בעת שהי' המעשה והוי כמו ספק בעיקר הריעותא ע"כ מהני הך ס"ס אף דהוי ס"ס משם א' וכמש"כ בספרי להסביר דבריהם. ולפ"ז אין לנו סתירה מן הרמ"א והרמב"ן על מה שכתבתי לדון להך ס"ס להיתרא בספק שמא הי' הטביעה רחוק מן היבשה וע"כ יצאנו בנ"ד מן חשש דאורייתא בודאי. ולכן ממילא יש לנו לדון להכלל שכתבתי בעז"ה לדון דאין בזה אף חומרא דמשאל"ס דהחמירו חז"ל משום דיש לנו תרי רובי הללו בנודע להאשה אחר זמן רב וכמש"כ לעיל: יא) ואחר כותבי כ"ז הגיע לי מכתב כי נודע להם בבירור אשר מקום הטביעה הי' רחוק מן היבשה וע"כ ודאי יש לנו לדון להיתירא ע"י הכלל של הנך תרי רובי: ענף ד יב) ועוד יש לדון מטעם אחר להיתירא ע"פ מה שהעליתי בספרי נחל יצחק סי' ס"ה סעיף יו"ד לחזק דברי כמה פוסקים דכתבו דכמה סימנים גרועים מצטרפי להיות נחשב לסימן אמצעי. ותרצתי למה שיש להקשות ע"ז מהך דב"מ (דף כ"ה) ע"ש. והבאתי שם ענף א' בשם תשובת הרמב"ם המובא בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ס"ז דצירף שני סימנים גרועים לס"א. וכן הבאתי בספרי שם ענף ו' בשם הפמ"א ח"ג סי' ב' דשני סימנים גרועים נחשבים לסימן אמצעי והארכתי בספרי שם מזה. וכן כתבתי מזה בספרי עין יצחק סי' כ' ע"ש. והנה בנ"ד נמצאו הרבה סימנים גרועים בהאיש שפלטתו הים וכפי הכתוב בגב"ע. והנה שיטת כמה פוסקים דבמידי דרבנן סמכינן על סימן אמצעי וכמו דהעלה המראות הצובאות בסי' י"ז סעיף כ"ד ס"ק פ"ו בסופו דבמשאל"ס דאם ניסת לא תצא דבזה ברור להלכה למעשה דסמכינן על סימן אמצעי בפשיטות אף לכתחילה ע"ש. וע"כ בנ"ד דנתבאר דהוי כמו שהה עד שת"נ כיון דמהני ס"א ה"ה דמהני הרבה סימנים גרועים דדינם כמו ס"א. וע"כ אף בלא ההיתר של הנך תרי רובי הנ"ל יש לנו היתר מורווח בנ"ד בעז"ה: יג) ועוד יש לדון בנ"ד דהנה בהסימנים שנמצאו בגופו הי' עוד סימן שהי' לבן ביותר. והנה בבכורות (דף מ"ה ע"ב) אי' בפסולי מומין הפוסלים בכהנים הוא הגיחור והלבקן ומפרשי בגמ' שם גיחור סומקא לבקן חיוורא. ושם בפירוש רש"י בד"ה בוהק שלבן ביותר. ובהרע"ב בפירוש המשניות בכורות פ"ו משנה ז' פירש הלבקן שלבן ביותר. ובברכות (דף ל"א ע"ב) ברש"י ד"ה גיחור כתב שהוא לבן יותר מדאי. וטעות סופר זה וכמו שנרשם שם בצידו. וצ"ל צחור כו'. ושם כתב בלשון לבן יותר מדאי אבל בבכורות כתבו בלשון לבן ביותר. וכן בהרמב"ם פ"ח ה' ביאת מקדש ה' ט"ו בפסולי מומי כהנים כתב הלבן ביותר כמו גבינה הוי מום הפוסל. ובפירוש המשניות להרמב"ם בבכורות שם כתב לבן בתכלית הלובן כו' ולבן כחלב כו' ע"ש. והנה בספרי עין יצחק סי' ל"ה כתבתי לדון דיש מקום לומר. דמה דהוי מום בכהנים נחשב לסימן אמצעי וכן כתבתי מזה בספרי סי' כ"ח וסמוכין לזה מדברי המשאת בנימין סי' ס"ג. ואין לחלק בזה בין מה דהוי מום מצד עצמו ובין מה דהוי מום מצד שאינו שוה בזרעו של אהרן וכמש"כ שם. ולכן כיון דלבן ביותר נחשב למום בכהנים ע"כ יש לדון דזה הוי סימן אמצעי. ומה דאמרו בב"מ (דף כ"ז) גבי שומא דסימנים עשוים להשתנות לאח"מ ופי' רש"י דאם היתה שומא שחורה במותו נעשית לבנה. היינו רק בשומא ולא בכל גופו. ועיין בנו"ב במ"ק סי' נ"א ומה שהביא שם בשם הראב"ד לשמ"ק בב"מ (דף כ"ז).