עין יצחק חלק ב כ

סימן ב נשאלתי ע"ד עגונא אחת אשר בעלה נסע על הים ונודע שנטבעה הספינה אשר בעלה הי' שם. שהי' רוח סערה גדולה ונטבעה הספינה וכפי הגב"ע. ובעלה נפרד ממנה בשלום והי' כותב לה מכתבי חיבה ואהבה בכל עת וכדרך האיש לאשתו ואחר ימים נודע שנמצא איש א' שפלטתו הים בהרבה סימנים גרועים בגופו. ועיקר הסיבה מן טביעת בעלה נודע לאשתו בערך ארבעה חדשים מן עת שנטבע. וזה ערך שני שנים שנאבד זכרו והעגונא בוכית ומייללת על ימי נעורי' להתיר. לה מכבלי העיגון ונשאלתי לחוות דעתי בזה: ענף א א) תשובה בקצרה כי כבר כתבתי בספרי באר יצחק סי' י"ח ובספרי עין יצחק סי' כ"א וסי' כ"ב ובענף ד' שם במה שהשבתי לק' לונדן להעיר כלל חדש בתקנת עגונות דהיכא דיש תרי רובי לא החמירו חז"ל אם בעת שנודע להאשה הי' אז הנך תרי רובי ביחד. וע"כ בזה"ז דיש מכתבי עתים וטע"ג וכיוצא דאם הי' ניצול הי' נודע מקומן אי' הוא וכמש"כ החתם סופר וכבר הקדימו התה"ד סי' קל"ט ובק"ע סי' רכ"א. ויש לנו הך תרי רובי א' רוב. דרוב נטבעין אינם ניצולים. ורוב שני דאם איתא דהי' ניצול הי' נודע מקומו וכיון דנודע להאשה בערך רבע שנה או בערך ארבעה חדשים מן עת שנטבע א"כ היו שני רובי הללו ביחד ע"כ יש לדון להיתירא בנ"ד. ע"פ הכלל שכתבתי. [וידעתי מה דיש להעיר בכ"ז מהך דכתובות (דף ט"ו) גבי יוחסין דמחלקינן בין חד רובי לתרי רובי ובמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"א) ד"ה נתערבו כו' וביצה (דף ג' ע"ב) ובשארי דוכתי בתוס' בענין זה. אבל באמת אין כ"ז שייכות לנ"ד כלל]: ב) אך עדיין יש לדון לחומרא דהא עיקר היסוד של הנך תרי רובי הוא רק היכא דיצאנו מחשש דאורייתא היינו בשהה עליו עד שתצא נפשו. א"כ בנ"ד שלא נתברר זה אין לסמוך על הנך תרי רובי. ואף שיש חולקים וס"ל דבכל משאל"ס אף בלא שהה עד שתצא נפשו ג"כ אם ניסת לא תצא וכמו שהאריך בזה בתשובת משכנות יעקב סי' ח' ובספר קהלת יעקב להגאון בעל משכנות יעקב בסי' ז' ובמראות הצובאות סעי' ל"ד ס"ק קל"ד דהביאו הרבה שיטות הראשונים החולקים וס"ל דהא דאמרו בגיטין (דף כ"ח) בספינה שאבדה דנותנין עליהם חומרי חיים כו'. דזה הוא רק בנשארה הספינה ונאבדו הכלים והעצים שלה כו' אבל בנטבעה הספינה יצאנו מחשש דאורייתא רק מדרבנן אסורה משום חומרת חז"ל וע"כ בניסת לא תצא ע"ש. מ"מ כיון דלא הובא שיטת הני פוסקים בשו"ע א"כ לדינא העיקר כדברי הרמ"א בסי' י"ז סעיף ל"ד דבלא שהה עד שת"נ אין להקל אף בניסת ע"כ אין לנו היתר בנ"ד לכאורה: ג) אבל באמת יש לדון דיצאנו מן חשש דאורייתא ע"פ מה שכתב בתשובת ר"ע איגר סי' ק"ט דבנטבע בים רחוק מן היבשה בענין דבתוך שיעור כדי שת"נ אי אפשר לו לעלות ליבשה דבהאי גוונא הוי ממילא כמו שהה עד שתצא נפשו ואין בזה חשש דאורייתא רק חששא דרבנן דהחמירו בכל משאל"ס. וכמו כן כתב הקהלת יעקב להגאון מליסא זצ"ל בסי' י"ז סעיף ל"ד ע"ש. אמנם מן דברי תשובת הרמב"ן בסי' קכ"ח המובא בבית יוסף סי' י"ז וז"ל צריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שת"נ וכו' ואין מדקדקים בין שנשברה במקום רחוק מאוד מהעיר שיחשבו הרואים שאי אפשר למי שנפל שם להנצל ולצאת אל היבשה ובין שראוהו טובע ממש וכו' ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד זה אינו כלום ואפילו ניסת תצא כי שמא ניצול ע"ג עץ או קורה וכדרך שניצולין הרבה פעמים וכו' עכ"ל הרמב"ן. ולכאורה יש מזה סתירה לדברי רע"א והקהלת יעקב הללו דהא אף בנטבע רחוק מן היבשה אוסר הרמב"ן דאף בניסת דתצא כמו שכתב שנשברה במקום רחוק מאוד מן העיר כו'. אבל באמת אין סתירה לדבריהם דהא הרמב"ן קאמר בנשברה הספינה דבזה יש לחוש דשמא ניצול ע"י עץ וקורה מן הספינה שנשברה אבל בנטבעה הספינה בזה שפיר כתבו האחרונים דאם הטביעה רחוקה מן היבשה וכיוצא דבזה יצאנו מחשש דאורייתא: ד) ולכן אם יבורר שהי' הטביעה רחוקה מן היבשה וכמו שכתבו הגאונים הללו דבזה יצאנו בודאי מחשש דאורייתא אכן אם לא יבורר זה יש להחמיר מצד חששא דאורייתא לכאורה. אמנם יש לדון להיתירא ולומר דאף בספק אם הי' רחוק מן היבשה או לא ג"כ יצאנו מן חשש דאורייתא ונקדים למה שהעליתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ט' שהבאתי שם לדברי הרשב"א והריטב"א בקידושין (דף ע"ג) דכתבו דספק רוב וספק פלגא ה"ל ספק ספיקא מעליא וביארתי הטעם היטב דזה לא מקרי ספק ספיקא משם א' והארכתי שם בזה. וכן כתבתי מזה בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ג' ובספרי שו"ת עין יצחק ח' אה"ע סי' כ"ד ענף א' אות ז' ובסי' ז' אות ט'. ובקצרה מן כל מה שהעליתי שם הוא דהיכא דלצד א' הוא ודאי היתר מצד רוב וודאי ולצד השני הוי עדיין ספק היתר הן מחמת ספיקא דדינא או דפלוגתא או ספק בהמעשה דכל הנך ה"ל ספק ספיקא מעליא ודיינינן להיתירא ע"ש: ענף ב ה) ולפ"ז ה"ה בנ"ד דה"ל ספק במקום הטביעה אם הי' רחוק מן היבשה או לא דספק א' הוי שמא הי' הטביעה רחוק מן היבשה דבכה"ג ה"ל רובא מעליא דרוב נטבעים מתים. ויצאנו בודאי מחשש דאורייתא. ואת"ל דהטביעה לא הי' רחוק מן היבשה ויש להסתפק שמא ניצול ועלה להיבשה. בכל זה אכתי לא הוי זה אלא ספק כמו דאמרו בגיטין (ד' כ"ח) בספינה שאבדה בים דנותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים וכדאמרו בב"ב (דף קנ"ג) דבספינה שרובן לאבד דנותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים ופירשו הפוסקים הראשונים דמיירי בלא שהו עליו כשיעור שתצא נפשו. ואף דרובן לאבד מ"מ אסורה וכמש"כ הריב"ש בטעם המחמירין בלא שהו כדי שת"נ דאסורה מה"ת אף דאיכא רובן לאבד משום דיש שני חזקות לאיסורא חזקת חי וחזקת א"א ואין כח בהרוב להכריע נגד שני חזקות וכמש"כ הנו"ב במ"ק סי' מ"ג בשם הריב"ש אך בשהו עליו שיעור שת"נ דהמיעוט הוי מיעוט שאינו מצוי בזה הכח ביד הרוב להכריע אף נגד שני חזקות. ולשיטת הנו"ב החולק שם בטעמו על הריב"ש דהנך שני חזקות דינן כחד חזקה. או דאף נגד שני חזקות היכולת ביד הרוב להכריע נגדן. אך הטעם הוא דמה דאמרו בספינה שרובן לאבד. זה הוא משום דה"ל זה רוב שאינו גמור ומבואר בכתובות (דף ט') בתוס' בסוגיא דפ"פ דרוב שאינו גמור לא עדיפא מן חזקה וה"ל ספק השקול. משא"כ בשה שת"נ דה"ל רוב גמור וע"כ עדיפא מן חזקת א"א וחזקת חי ויצאנו ע"י הרוב מחשש דאורייתא היכא דשהה עליו עד שת"נ: ו) ובקצרה הוא דאם לא נודע מקום הטביעה יש לנו ס"ס מעליא ספק רוב וספק פלגא דהא אף אם הי' הטביעה קרוב להיבשה לא הוי ודאי איסור רק ספק השקול דהא נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים וה"ל ספיקא דאורייתא וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל בסי' י"ז ס"ק קי"ג. יהי' הטעם איך שיהי'. ודומה ממש לדברי הריטב"א והרשב"א בקידושין (דף ע"ג) דספק אזלו אינהו לגבה וספק דילמא אזלא איהי לגבייהו ה"ל ס"ס מעליא וכמש"כ התוס' בעירובין (דף ו') ובחולין (דף כ"ח) בשם ה"ר שמעיא שכתבו לדון ספק ספיקא כזה. וכן מצינו בב"ש סי' ע"ז ס"ק י"ז שכתב לדון ספק ספיקא כזה. וכעין זה כתב המהריב"ל שהובא בקונטרס עגונות להב"ש סי' י"ז ס"ק ל"א בעד מפי עד דתלינן להקל דהוי כעין ספק ספיקא ספק ראשון שמא נתברר להעד הראשון דמת תוך ג' ימים ואת"ל דלא נתברר לו אכתי הוי ספק שמא מת תוך ג' ימים. והנה הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' מ"ט תמה על המהריב"ל. אכן בספרי שם השבתי על נכון לדברי המהריב"ל וביארתי שם היטב ב"ה דזה לא מקרי ס"ס משם א' וכמו שהארכתי שם מזה. וע"כ ה"ה בנ"ד היכא דה"ל ספק במקום הטביעה אם רחוק מן היבשה או קרוב דיש לנו ס"ס מעליא ויצאנו מחשש דאורייתא בודאי. וכש"כ לפי דברי הפרמ"ג ביו"ד בכללי הס"ס ס"ק י"א שהעיר לדון בס"ס משם א' דאפשר דמה"ת