עין יצחק חלק ב רב

האשה דדעתן קלות ומורה היתירא בזה כיון דיכולה לתלות כנ"ל. ומזה הטעם אתי שפיר מה דמשמע מהרא"ש בתשו' דרק נשים אינן נאמנות אבל איש נאמן בזה. משום דהא כתב רע"א זצ"ל סי' פ"ט דהרא"ש ס"ל דחלה ומת הוי כמו פיהק ומת משום דאיתרע רובא ע"ש. וס"ל דהוי ספק השקול מה"ת משום דליכא חזקת איסור מן עת דנתעברה וכמש"כ האחרונים ודלא כהמרדכי. וגם י"ל עוד ע"פ מש"כ התוס' בכתובות (דף ט') דרוב שאינו גמור הוי כמו חזקה ושקולים הם והוי ספק השקול. וה"ה בפיהק ומת אף דלא הוי רוב גמור. מ"מ הוא בכחו להיות מרע לחזקת איסור. והדברים ארוכין ואכמ"ל: יא) עכ"פ כיון דהוי ספק השקול ע"כ מהימן ע"א כמו בכל איסורים דלא איתחזק. משום די"ל דיבמה לשוק לא ה"ל דבר ערוה ודלא כמש"כ לעיל להוכיח מהרא"ש דיבמות. או די"ל דס"ל דהיכא דלא איתחזק אף בערוה נאמן ע"א. אבל באשה דהא בספק איסור והיכא דיש צדדים להקל דבדאורייתא אין נשים נאמנות. ועיין ברא"ש פסחים פ"א סי' ג' מה שהביא שם לירושלמי פסחים. וה"ה בספק אם כלו חדשיו. דהא בודאי יש בזה צדדים להקל דהא מצינו לרבנן דפליגי ארשב"ג וס"ל דלא חיישינן לנפל ובפרט בגמרו שערו וצפרנו דלכ"פ לא חיישינן בזה. עכ"פ מקרי זה צדדים להקל דמורי היתירא בזה. ע"כ שפיר פסק הרא"ש בתשובה דאשה לא מהימנא ומשמע דאיש מהימן אף ע"א. וכ"ז משום דס"ל דהוי חשש מה"ת. אכן לדינא דס"ל לדידן דאף חלה ומת הוי כמו נפל מן הגג והוי בזה רוב מעליא מה"ת וכמש"כ רע"א זצ"ל שם להוכיח מן השו"ע. א"כ הא בדרבנן מצינו דאף אשה מהימנא כמו הא דפסחים (דף ד') ובעירובין (דף נ"ח). ע"כ ודאי נאמנין נשים להעיד דכלו חדשיו בנ"ד: יב) והא שכתב המחבר בסי' קנ"ו סעיף ה' דהאשה עצמה אינה נאמנת דכלו חדשיו. באמת משמע מזה דאשה אחרת נאמנת להעיד לחברתה ולא הכריע המחבר כהרא"ש רק בדידה ולא באחרת. והטעם י"ל דס"ל להמחבר דאיהי עצמה אינה נאמנת אף דהוי בדרבנן. מ"מ י"ל דכמו דמצינו בירושלמי פסחים וביו"ד סי' קכ"ז דהיכא דיש טירחה אינן נאמנות הנשים משום דדעתן קלות במקום דיש הנאה להן דמתעצלות על טרחתן. וה"ה בשארי מילי היכא דיש הנאה להם בכה"ג אינן נאמנות אף בדרבנן. והא דבדיקת חמץ דנאמנות. י"ל הטעם דשא"ה דהוי בידן וכמש"כ התוס' בעירובין (דף נ"ט) ובפסחים (דף ד') לחלק דהא דקטן אינו נאמן בתחומין כ"ז דלא הגדיל משום דאינו בידו ושאני הא דבדיקת חמץ דהוי בידן. כ"כ י"ל ולחלק בנשים דשאני בבדיקת חמץ דהוי בידן ע"כ נאמנות נשים בדרבנן אף דהוי הנאה להן דלא יצטרכו לטרוח. אבל היכא דמגיע הנאה להן ואינו בידן אז אינן נאמנות הנשים אף בדרבנן. ומכש"כ בחשש היכא דיש צדדים להקל כנ"ל. והא דעירובין בתחומין שא"ה דלא מגיע להם הנאה. ע"כ הכריע המחבר בסי' קנ"ו כנ"ל דאשה עצמה אינה נאמנת אבל באשה אחרת דלא מגיע לה שום הנאה כלל ודאי נאמנת לומר דכלו חדשיו וכפשט השו"ע: ענף ג יג) וכה"ג מצינו לחלק באה"ע סי' קל"ב בב"ש ס"ק י"ג בשם הר"נ והרשב"א שכתבו גבי חשש שני יוב"ש דהשליח אינו נאמן כשאין לו מיגו דחיישינן שמא משקר משום הפסד שכרו או משום דלא ליהוי עלי' תרעומות אבל אדם אחר נאמן ע"ש. וסברתם ג"כ הוא ע"פ מש"כ לעיל דכיון דחשש ב' יוב"ש אינו רק מדרבנן כמש"כ התוס' ב"מ (דף כ') והפני יהושע גיטין (דף כ"ז) ובתשובת רע"א זצ"ל סי' ק"ז. ע"כ ממילא נסתלק החזקת א"א ולא הוי רק ספק השקול מדרבנן דאף דהוי דבר ערוה עכ"ז מהימן ע"א. והא שהקשה הבית מאיר והתו"ג שם מהא דריש גיטין דדוקא לשליח הימנוה ולא לאחר. לענ"ד אין זה קשה כלל די"ל שא"ה דהיה תקנה כללית על הגיטין הנשלחים בלא קיום מחמת חשש ערעור הבעל דלא יהיה נאמן הבעל בערעורו כמבואר שם בגמ' דהאי קולא חומרא הוא כו' חד אתי בעל ומערער כו' מעיקרא מידק דייק כו' ע"כ תקנו דדוקא השליח יהיה נאמן כדי דלא יהיה חשש לעז מערעור הבעל ואין זה רק בחשש זיוף. אבל גבי חשש אם איבד הגט דשמא הוא מיוב"ש אחר דזהו חשש במקרה בזה לא מצינו דתקנו לחוש לערעור הבעל בזה. ותקנתא מתקנתא לא ילפינן כידוע. ובמה דמצינו דגזרו גזרו ואין למדין מזה על מק"א ובפרט בנפילה דלא שכיחא ולא גזרו. וע"כ מוקמינן אדינא דכיון דהא דחשו לב' יוב"ש זהו משום חזקת איסור דא"א. ע"כ ממילא לא הוי רק ספק השקול מדרבנן דהא יש בזה סברא מעליא להכחיש לחזקת א"א מצד דלא שכיח דיוב"ש הב' יאבד ג"כ הגט ע"כ אין דינו כדבר ערוה. והא דריש גיטין דמקשה הש"ס לר"מ דחש למיעוט ליבעי תרי. דמזה יש להקשות על ראשונים הנ"ל. דהא חזינן דאף בדרבנן בחשש ערוה בעי תרי מדינא. הא כבר כתבתי סברא נכונה דשא"ה כיון דר"מ חייש למיעוט אף היכא דליכא חזקה ע"כ ממילא נשארת החזקת א"א על מקומה ואין ע"א נאמן וא"ש דבריהם אך בלא"ה לפמש"כ התוס' בכורות (דף כ') דלר"מ מיתסר מה"ת אינו ראיה מהתם. עכ"פ מצינו דבספק השקול דאינו רק מדרבנן דאף בחשש ערוה ג"כ ע"א מהימן ודוקא בחשש נוגע לא מהימן: יד) א"כ ה"ה בנ"ד י"ל דמה"ט מחלק המחבר בשו"ע דאשה בעצמה לא מהימנא משום דחשדינן לה למשקר למען טובתה שלא תפול לפני היבם לחליצה ותהיה מותרת להנשא בלא חליצה. אבל באשה אחרת ודאי מהימנא וככל דרבנן דנאמנות הנשים. ובפרט היכא דיש הרבה צדדים להקל וכמש"כ המנחת יעקב והובא ביו"ד סי' פ"ד בפרמ"ג ס"ק ל"ה ע"ש ובנ"ד יש הרבה צדדים להקל דהא לא הוי רק מדרבנן ולכמה פוסקים הוי יבמה לשוק ככל איסורים דאינו דבר ערוה. ובפרט דהך מילתא בחשש נפל דקילא מכל איסורי דרבנן דהא אם ניסת לכהן כיון דא"א בחליצה הקילו בזה דלא תצא. וכמבואר ביבמות (דף ל"ז) ושו"ע סי' קס"ד סעיף ז' שכתבו שאין אוסרין אשתו משום ספק דבריהם. אלמא דהך איסור קילא מכל איסור דרבנן דאסרינן אף דיעבד אף במקום דאי אפשר ע"כ ודאי הדין הוא דנשים נאמנות בזה. מכש"כ מכל איסור דרבנן דנאמנות. ע"כ דעתי מסכמת להקל בנ"ד וכהכרעת רע"א זצ"ל והחמדת שלמה וכדעת מעכת"ר: טו) ובמה שכתב בתשובת רע"א זצ"ל בסי' פ"ט דע"פ עדות הע"א שראה שהוכר עוברה ובאופן שאחר שהוכר עוברה שהה העובר במעי אמו ששה חדשים דכיון דאין עובר ניכר בפחות מן ג"ח. דכיון דעכ"פ ברוב נשים ליכא היכרא קודם ג"ח דיש להקל דאף דלענין רוב וולדות בני קיימא החמירו חז"ל מ"מ מותרת משום דהוי תרי רובי כו' ע"ש. וכת"ר שקיל וטרי בזה הרבה הנה כעין זה כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י"ח ענף י' גבי היתר עגונא דאף דהחמירו לחוש למיעוטא מ"מ היכא דאיכא תרי רובי מקלינן. ונלע"ד דזהו כוונת הראב"ד ה' מעשר פ' י"א ה' י"ג שכתב להקל בדמאי במקום ס"ס. והכ"מ הקשה שם דכיון דהחמירו בדמאי לחוש למיעוטא ה"ה דיש לחוש במקום ס"ס. אבל באמת אין זה קשה דשאני היכא דליכא אלא חד רובא. אבל היכא דיש רוב דרוב ע"ה מעשרים וצירוף לזה הך ס"ס ה"ל כמו תרי רובי דהא ס"ס ה"ל כמו רוב ע"כ לא מצינו דהחמירו חז"ל בזה. ועיין בספרי עין יצחק ח' אה"ע סי' כ"ב ענף א' שהבאתי לירושלמי פ"א דדמאי הקלין שבדמאי דאמר ר' יוחנן כו': טז) והטעם פשוט דבכה"ג ה"ל כמו מיעוט דמיעוטא דלא חיישינן ולכן אף דנימא להחמיר בהיתר עגונא בחשש א"א דאף תרי רובא לא יהי' מועיל להתירה. מ"מ שאני במקום חשש יבמה לשוק. דהא במקום חשש א"א מצינו להתוס' בבכורות (דף כ') שכתבו דבמים שאין להם סוף הוי מיעוט שאינו מצוי דמה"ט אם ניסת לא תצא ומ"מ כ"ז שלא