עין יצחק חלק ב יט

בשם התוס' דקידושין (דף נ') בד"ה ה"ג מקדשי והדר מסבלי כו' שכתבו לגירסת הר"ח שם דאף ברובא מסבלי והדר מקדשי ג"כ חשו להמיעוט אף דיש רוב וחזקה. אבל כבר כתבתי בספרי באר יצחק סי' י"ח ענף ח' לדון כלל חדש באופן אחר די"ל דלאו בכל דוכתי החמירו חז"ל לחוש למיעוט אף גבי חשש א"א אלא היכא דמצינו בפירוש ואין למדין חדא מחדא וע"ז נאמר תקנתא מתקנתא לא ילפינן ואין למדין דברי סופרים מדברי סופרים ע"ש., וכן הארכתי מזה בספרי עין יצחק שם וע"פ הכלל הזה יש ליישב בפשיטות להך דמחילה של דגים משום די"ל דהתם גבי חשש מחילה של דגים ראו חז"ל דלא ליחוש למיעוט משום דאין למדין תקנתא מתקנתא. רק היכא דמצינו בפירוש דהחמירו חז"ל לחוש למיעוטא. וממילא ה"ה היכא דיש לצרף חזקה להרוב דמשאל"ס ג"כ י"ל דאין לנו להחמיר מדעתינו היכא דלא נמצא בפירוש ע"כ מוקמינן על הדין ואזלינן לקולא כיון דיש סברא טובה לחלק מן נפל למשאל"ס. ומחלקינן שפיר דבבאו מים לתוך החדר ונמצאים מתים טבועים בהספינה דבכזה לא גזרו חז"ל כיון דאין זה מוכרע מן הש"ס וכפי הכלל של המבי"ט: ט) ויש להאריך בכל זה עוד וכעת אין לי כח לבוא בארוכה יותר ובקצרה חזינן שיטת המבי"ט דס"ל דדוקא בנפל לים בזה החמירו לחוש למיעוט שמא ניצול ועלה ליבשה. אבל היכא דיש למתלי דלא יצא מן הספינה ונשאר בחדר של הספינה בזה לא חשו לשמא עלה ליבשה אלא דיינינן דנשאר בתוך הספינה ומת בטביעת הספינה. ואף דמבואר בק"ע שם דהבית יוסף נחלק על המבי"ט מ"מ אין להזניח לדברי המבי"ט כיון דיצאנו מחשש דאורייתא. וידוע דבדרבנן שומעין להקל בספק דפלוגתא. ואין ת"י תשובת בית יוסף. והנה מן סוגית הש"ס ביבמות (דף קט"ו) משמע דלא כהמבי"ט דהא מקשו בגמ' שם על מעשה בספינה שטבעה והשיא ר' נשותיהן ע"פ נשים וכו' ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ואסורה כו'. ולדברי המבי"ט דס"ל דאם הי' בחדר של הספינה דינו כמים שיש להם סוף תקשה איך מקשה בפשיטות כ"כ הא י"ל דהי' הטביעה בבאו המים לתוך החדר וכעין עובדא דהמבי"ט. וראיתי במבי"ט עצמו בסי' קפ"ו שהרגיש בזה ותירץ דמיירי בספינה שאין שם חדר כו' עכ"ל המבי"ט ודבריו אינם מובנים דאכתי קשה דאיך מקשה בגמ' כ"כ בפשיטות הא י"ל דהי' חדרים בהספינה ובעליהן ישבו בהחדרים כפי הדרך של ההולכים בספינות. וע"כ התירן לפי דהי' דיניהם כמו מים שיש להם סוף. וע"כ תירוצו של המבי"ט אינו מספיק לתרץ לקושיא זו. אך בלא"ה אין זה קשה כ"כ דהא יש בל"ז כמה גווני דה"מ הש"ס לאשכוחי דלא יהי' דינן כמשאל"ס וכמו שכתבתי בספרי עין יצחק סעי' כ"ב ענף ד' ס"ק כ"ה ע"ש. וע"כ אין להזניח לשיטת המבי"ט ויש לנו לסמוך עליו ולכן כיון דהי' בנ"ד באישון לילה בעת שהי' שוכבים וישינים על המטות ע"כ תלינן דלא יצאו משם ונשארו מונחים בהספינה וכמו שכתב כת"ר בסברא להסביר זה דאף דיהי' ספק אם נשארו בהחדרים או שיצאו למעלה הא הוי ספק אם הי' כמו מים שיש להם סוף או כמו משאל"ס דאזלינן לקולא וע"כ יש לנו עוד היתר בנ"ד: ענף ד י) וזה זמן רב שנשאלתי ע"ד עגונות מלונדון שנטבעו בעליהן ונודע בזמן רב לנשיהן כי בעליהם נסעו בהספינה לאפריקא ונטבעה הספינה והי' שם ג"כ חומרא דמשאל"ס ודנתי להיתירא במילתא חדתא ע"פ יסוד הכלל של ספרי דבתרי רובא לא החמירו חז"ל. והקשיתי ע"ז מן יבמות (דף קכ"א) דאמרו למסקנא דלא כרב אשי דמחלק בין אינש דעלמא לצורבא מרבנן. ואף די"ל דאם סלוק קלא אית לי' מ"מ חשו למיעוט וכמש"כ התוס' שם. א"כ לכאורה מוכח משם דאף בתרי רובא החמירו חז"ל גבי חומר א"א לחוש למיעוטא ודלא כמו שכתבתי. ובספרי באר יצחק סי' י"ח תרצתי זה בעז"ה ע"פ מה דיש לחלק בטוב טעם ב"ה דשאני היכא דלא נודעו הנך שני רובא ביחד בזה מצינו דהחמירו חז"ל וכפי הסברא שביארתי שם. א"כ התם ביבמות גבי הך צורבא מרבנן דהחמירו חז"ל הא התם לא נודעו הנך רובי ביחד דהא בעת שנודע להאשה מטביעת בעלה לא הי' שם רק רוב א'. היינו דרוב הנטבעים אינם עולים ליבשה. ואחר זמן כשהי' זמן דיצא ויתפרסם הקול ויגיע ידיעה מזה למקום האשה דנולד אז הרוב השני בזה החמירו חז"ל. אבל היכא דנודעו הנך שני רובי ביחד להאשה שפיר יש לדון להכלל שלי דאין לנו להחמיר בזה. והנה החתם סופר בסי' נ"ח ובסי' ס"ה כתב דיש לדון דעתה נשתנה הזמן דבזה"ז קביעי בי דואר בכל המדינות וטע"ג. וע"כ אם הי' הנטבע עולה מן הים הי' מודיע לביתו ע"י אגרת או ע"י כתבי העתים ועדיף ביותר ממה דבעי רב אשי למימר בצורבא מרבנן כו'. וע"כ יש לנו. תמיד הנך תרי רובי בנפרד מאשתו בשלום וכעין דברי רש"י בכתובות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה באומרת ברי כו' וקצרתי: יא) ועם כל זה מחמרינן בנטבע במשאל"ס אף בזמן הזה משום דהנך תרי רובי אינן באין ביחד דהא רוב א' דהנטבעין אינם עולים מן הים. זה נודע להאשה מיד דנודע לה דנטבע והרוב השני אם איתא דסליק הי' מודיע לה. לזה צריך זמן שילך ויבוא הידיעה ממקום שעלה ע"י פרסום או ע"י מכתבו וכיוצא וכיון דלא נודעו ביחד הנך תרי רובי ע"כ מחמרינן אף בזה"ז. וע"כ היכא דלא נודע להאשה מן טביעת בעלה מיד בעת שנטבע רק לאחר זמן רב דאז בעת שנודע לה הי' אז הנך שני רובי ביחד דהא יש אז רוב שני דאי איתא דסליק הי' נודע לה. ובפרט דהבטיחה בעלה בעת שנפרד ממנה דבעת שיבא בשלום מן הים למחוז חפצו בשלום דיודיע לה מיד ע"י טל"ג או ע"י מכתבו. והי' זמן שיבוא בשלום לשם. ועדיין לא הי' לה ידיעה ממנו א"כ הוי זה בגדר רוב לבאר דנטבע. וכיון דיש תרי רובי דנודעו לה ביחד המסייעים להיתירא דבכה"ג לא החמירו חז"ל בחומרא דמשאל"ס וע"כ אם יש איזה נשים בנ"ד דנודע להם בזמן רב ע"פ גב"ע דבעליהן ישבו על הספינה דנטבעה. והנה כל זמן דלא נודע לה ע"פ גב"ע דישבו בעליהן על הספינה זה לא קרינן נודע כלל. דהא כל זמן דלא הי' הגב"ע כד"ת לא הי' אז שום לידת הספק כלל. ובוודאי בחזקת איסורא קיימא כ"ז דלא נתברר בגב"ע כד"ת. וע"כ אם בעת שהוגבה הגב"ע כד"ת שהי' בעליהן על הספינה בעת הטביעה דזה הוי לאחר זמן והי' אז זמן הראוי שהי' יכול להגיע ידיעה להנשים ע"י מכתב מבעליהן להודיעם שהגיעו למחוז חפצם והן ע"י כותבי העתים והטע"ג שבאו בשלום או להודיעם שניצולו במקום רחוק וכיוצא. וכיון דלא הי' להם אז ידיעה כלל [ונפרדו מנשיהן בשלום לא בקטטה] בזה קרינן דהנך תרי רובי מבררין לנו ביחד ומקלינן בכה"ג גבי חומרא דמשאל"ס וכמו שהארכתי בזה בספרי עין יצחק סי' כ"ב ענף ד' במה שהשבתי ללונדון בעז"ה. וזה הוא יסוד חדש לתקנת עגונות ב"ה: יב) היוצא לנו דנתבאר שלשה אנפי ביסוד היתר העגונות שישבו בעליהן על הספינה דנטבעה. אך אף אותן דנודע לה ע"פ גב"ע מיד דלא הי' אז זמן הראוי להודע לה ע"י מכתב וטע"ג וכותבי העתים וכיוצא. דמ"מ יש להתירן ע"פ שני אופני ההיתר הראשונים הנ"ל ויושיבו ב"ד של שלשה ויתירו לכל אחת בפני עצמה בלבדה: ב"ה יום ו' עש"ק ט"ז כסלו תרנ"א קאוונא. ידידו יצחק אלחנן החופ"ק