עין יצחק חלק ב קצט

דיטעון שמעון דהזיקו שיעבודו כיון דהי' יכול לתפוס בדין. דאין לומר דכוונתו דיתפוס ממנו באלמות דא"כ אמאי בסיפא דיודע שאין לשמעון טענה עליו חייב לשלם ללוי ולא אמרינן דיתפוס באלמות אע"כ מוכח כנ"ל ואכמ"ל. ובב"ב (דף קל"ד) איתא דאומר זה בני נאמן ליורשו ולפטור אשתו מן היבום. ומדכלל אותם בחד בבא משמע כמו דזה בני נאמן ליורשו אף בדרך סיפור מעשה כנ"ל דה"ה לענין יבום ג"כ מהימן דרך סיפור ג"כ: ענף ב ז) ועוד נראה להתיר בנ"ד בפשיטות מהא. דהא שיטת הרמ"א בסי' קנ"ז סעי' ד' ביבם עוזב דאם ניסת לא תצא. אך לכתחילה לא תנשא. אלמא דזה קיל מאיסור שבויה וכל איסורין דרבנן דהא שבויה אם ניסת תצא ובנ"ד לא תצא והא קיי"ל בשבוי' ובכל איסורי דרבנן דמסיח לפי תומו מהימן וכמה פוסקים והפר"ח בסי' ס"ט דאף באתחזק איסור מהימן מסל"ת ועיין מזה בש"ך יו"ד סי' ס"ט וסי' קל"ז א"כ בנ"ד אף דנימא דהבעל לא נתכוין לשם עדות עכ"ז לא גרע ממסל"ת. ואף דבזה לא שייך דייקא כסברתם דסומכת על הבעל כו' עכ"ז הא באיסורין דרבנן מהימן מסל"ת אף היכא דלא שייך דייקא ומינסבא וכש"כ באיסור בנ"ד דאינו אסור רק לכתחילה משום דרוב פוסקים ס"ל דעוזב דת אינו זוקק ליבום דודאי מהימן אף מסל"ת ולא גרע דיבור של הבעל דרך שיחה ממסל"ת. ואין לומר דלמא חזר היבם העוזב בתשובה משום דכיון דבעת דניסת הי' אז עוזב בודאי ויש לה חזקת היתר לשוק כמו ביבמות (דף ל"א). ואף דהתם מסקינן דיגיד עליו רעו דחולצת ולא מתייבמת הטעם כמש"כ התוס' בכתובות (דף כ"ג) דכיון דזרק לה הגט איתרע חזקתו אבל בנ"ד לא איתרע חזקת היתר לשוק כלל וגם יש חזקת פסול עליו כמו דקיי"ל דהמקדש לפני עדים פסולים דלא חיישינן לקידושין כלל משום דמוקמינן להו אחזקת פסול כמו דאי' באה"ע סוף סי' מ"ב וגם פסולין לד"נ בין לזכות ובין לחובה כמש"כ הגר"א זצ"ל שם ס"ק ל' ולא מהני חזקת כשרות של הנדון ולא מצי להכחיש לעדים המעידים עליו שחייב מיתה אלמא דלא מספקינן לשמא חזרו בתשובה: ח) ואף הנך דהחמירו שם במקדש לפני עדים פסולין כבר כתב הח"מ והב"ש שם דמיירי בחזינן שחזר בתשובה ואמרינן הוכיח סופו על תחילתו וכן כתב הגט פשוט בסי' קכ"ג ס"ק ח' עי"ש וכש"כ בעוזב דת כמו דאי' בסנהדרין (דף ס"א ע"ב) רב אשי אמר בישראל עוזב ופי' רש"י דכיון דקיבל עליו תו לא הדר ביה שהרי הופקר בכך [וכל באיה לא ישובון וכל הפורש למינות מת] דאין לנו לחוש שמא חזר בתשובה דבפשיטות מהני דבורו של הבעל דלא גרע ממסל"ת דקיי"ל דמהני מסל"ת בכל איסור דרבנן. וגם אף לשיטת הש"ך ביו"ד סוף סי' קל"ז דבאיתחזק איסורא אינו נאמן מסל"ת אף בדרבנן. עכ"ז י"ל דכיון דרוב פוסקים ס"ל להתיר ביבם עוזב דת. וכיון דבדיעבד בניסת לא תצא א"כ ממילא לא מקרי זה בשם איתחזק איסורא. וכש"כ להפר"ח דהעלה בסי' ס"ט דאף באיתחזק איסורא בדרבנן מהימן מסל"ת באיסורין אף דלא שייך התם דייקא כו'. ויש להוכיח כשיטת הפר"ח מן שיטת הרמב"ם דס"ל דע"א אינו נאמן לומר דכהן הוא רק בתרומה דרבנן ולא בתרומה דאורייתא. וכתב הפני יהושע סברתו בכתובות (דף כ"ג) משום כיון דרוב וחזקה רוב עדיף ורובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכיון דעד אחד לא מהימן נגד חזקה כש"כ נגד רוב עכ"ל הפני יהושע. א"כ לפ"ז מוכח דאף בדרבנן באיתחזק איסור מהימן מסל"ת מדמעלין לתרומה עפ"י מסל"ת לתרומה דרבנן אף דרוב מנגדתו כמבואר בכתובות (דף כ"ו) ובאה"ע סי' ג' סעי' א'. ובקצרה הוא כן דאף דנימא דאם אמר הבעל חוץ לב"ד ובדרך שיחה אינו נאמן דלפ"ז היה לכאורה מקום להחמיר בנ"ד במה שהעיד ע"א בשם הבעל דמת אחיו דשמא אמר זה דרך שיחה וחוץ לב"ד. ומצד דייקא ומינסבא לא שייך בזה כיון דסומכת על הבעל כנ"ל וע"כ גרע זה מכל עמפ"ע ומסל"ת דשם עיקר הנאמנות הוי משום דייקא ומינסבא כידוע. דמ"מ יש להקל בנ"ד דכיון דהוי איסור קל ובדיעבד בניסת לא תצא ע"כ קילא זה מכל איסורי דרבנן דמהני מסל"ת אף דלא שייך התם הסברא דדייקא: ט) ולכן אף דנימא דהבעל אמר זה דרך סיפור דברים בעלמא ולא נתכוין להתירה וגם נימא דאם לא אמר בב"ד וגם אמר דרך שיחה דלא מהימן בכה"ג דמ"מ לא גרע מן מסל"ת דמהני בכל איסורי דרבנן. [ועפ"ז יש לדון הרבה ביבמות (דף קט"ו) בסוגיא דע"א במלחמה וברי"ף שם. ובמה דאמרו שם והא מים כמלחמה דמי כו' ומשאל"ס אשתו אסורה כו' וקצרתי]. ועיין בב"ק (דף פ') בתוס' ד"ה אומר כו' ועושה כו' לשיטת הבעל ה"ג כו'. ובאה"ע סי' ז' ב"ש ס"ק ב' והדברים ארוכין. וגם יש לדון בנ"ד דאף למה שכתבו דבמה דסומכת על הגדת הבעל לא שייך בזה דייקא כו'. דמ"מ י"ל לפי דברי הנו"ב במ"ק סי' מ"ב בד"ה ובזה תרצתי מדוע כו' דמסל"ת דמהימן בעדות אשה אין הטעם משום דייקא ומינסבא דא"כ בקטנה ובאותו היום אין לנו להתיר רק עיקר הטעם הוי כיון שמסל"ת מן הסתם אינו משקר ע"ש. א"כ בנ"ד אף דנימא דהבעל אמר זה דרך סיפור בעלמא עכ"ז מהימן ממנ"פ דאם נתכוין הבעל להתירה נאמן משום מיגו דבידו לגרשה ואם לא נתכוין להתירה רק סיפור מעשה בעלמא א"כ לא גרע מכל מסל"ת דנאמן אף היכא דלא שייך דייקא כמש"כ הנו"ב. וה"ה בנ"ד אי נימא דלא נתכוין להתירה אין לנו מסל"ת גדול מזה כמש"כ המהרי"ק שורש קכ"א. ולכן כיון דנקטינן לדינא דמסל"ת נאמן בעדות יבמה דאין לנו להחמיר בנ"ד לפי דברי הנו"ב: י) וזולת כל זה יש לדון עוד אף לפי דברי הרשב"א שהובא בחמדת שלמה דהיכא דסומכת על הבעל לא שייך דייקא כו'. דזה אינו רק באמרו שני עדים דשמעו מן הבעל כן אז י"ל דסומכת עליו ולא תדייק יותר אבל בנ"ד דרק ע"א מעיד דשמע כן מן בעלה א"כ עדיין צריכה לחקור אם האמת כן. וכיון דהע"א העיד דבעת דאמרו לו הבעל כן דלא היה אז שום איש זולתו. א"כ לא שייך לדון דתדייק אם אמר כן הבעל דהא אין זה במציאות שתוודע האמת אם אמר בעלה כן. ולומר דדייקא ותוודע כי אמר כן הבעל באיזה זמן אחר לשני אנשים או לכל הפחות לאיש אחר זולת אותו העד זהו דבר רחוק מן הסברא. ויש לי ראיות לזה והוכרחתי לקצר כעת בזה הפרט. וע"כ שייך גם בנ"ד לומר דייקא אם בעלה חי או דמת וכמו בכל דייקא ומינסבא דבש"ס: יא) ויש לי עוד מה להאריך בכ"ז אך העיקר הוא כפי שכתבתי לעיל דהבעל נאמן אף אם אמר כן דרך שיחה בעלמא. [ואין להעיר בזה מהך דסוף יבמות במעשה באדם א' כו' א"ל יפה כוונת שכך קורין אותי בעירי יוחנן בן יונתן ארי' כו'. דשא"ה דאם נאמר דבעלה אמר איך הוא שמו והוא היה הבעל א"כ כיון דמת לפנינו ודאי מותרת. וגם הא הנאמנות על שמו היא אילימא ביותר וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ק"ו) דמה"ת מהימן שכך שמו ופשוט]. שוב מצאתי בחמדת שלמה סי' ט"ז שכתב שם הגאון מליסא ז"ל שיש לומר דהבעל נאמן אף אם אמר דרך שיחה בעלמא ואין כאן מקומו עכ"ל. אך לא כתב להוכיח כן. ואנכי כבר הוכחתי לעיל בעז"ה כן לדינא. והנני מסכים לדעת כת"ר ולהתירה מכבלי העיגון ויושיבו ב"ד של שלשה ויתירוה להנשא: ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק סימן נט מה שהשבתי לגאון א' ע"ד אשה אחת שנתאלמנה וזקוקה ליבם קטן וילדה וולד שגמרו שעריו וצפרניו ומת אחר