עין יצחק חלק ב קצח

ענף א א) תשובה בקצרה כי ביבם עוזב דת מבואר בשו"ע סי' קנ"ז סעיף ד' דלא תנשא בלא חליצה. ועכ"ז כיון דמבואר בסי' קנ"ח וב"ש ס"ק ב' דבמקום עיגון יש להקל בעד מפי עד. וה"ה בנ"ד דהעיד ע"א דשמע מן הבעל דאמר לו דמת אחיו א"כ לא גרע מן כל עמפ"ע. אך יש לחלק לפי מש"כ החמדת שלמה ח' אה"ע סי' ט"ו בשם הרשב"א שהובא בהה"מ פ"ג ה' יבום ה' ה' דהיכא דסומכת על הבעל לא שייך דייקא. אכן כיון דנאמן הבעל לומר דמת אחיו במיגו דבידו לגרשה וכמש"כ הרמב"ן במלחמות דבאומר מת אחיו נאמן משום דבידו לגרשה והובא בב"י. א"כ נאמן הבעל בנ"ד לומר כן והעד נאמן ששמע כן מן הבעל. וע"כ לא שייך להחמיר ע"פ הסברא דסומכת על הבעל. משום דהא אם אמר הבעל כן היה נאמן מן הדין משום דבידו לגרשה. אמנם עדיין יש לדון ולהחמיר. דדוקא במכוין להתירה נאמן במיגו דבידו לגרשה משא"כ באומר דרך שיחה לחבירו איזה ספור מעשה וכמש"כ החמדת שלמה שם: ב) גם יש לומר דכיון דעיקר נאמנות הבעל הוי משום שבידו לגרשה. ובח"מ סי' ע"ב סעיף י"ח ברמ"א שם באומר חוץ לב"ד שהחפץ של חבירו אך דחייב לו אין נאמן במגו משום דחוץ לב"ד לא מהימן במיגו וה"ה בנ"ד יש לדון כיון דעיקר נאמנות הבעל הוי משום דבידו לגרשה א"כ י"ל דוקא באומר הבעל בב"ד גירשתי את אשתי אזי מהימן במיגו ולא באומר חוץ לב"ד. אך שיטת הש"ך שם ס"ק צ"א דדוקא באומר שחייב לו דצריך שבועת המשכון ושבועה בב"ד תליא אז לא מהימן במיגו חוץ לב"ד אבל אם טען לקוח חוץ לב"ד אף אם לא היה מהימן רק במיגו מהימן. וכן כתב הש"ך בסי' קמ"ו ס"ק ט' בהודה המחזיק שהשדה היא של המערער רק ששמע זה מהמוכר והמוכר אמר לו בעת שמכרה דהשדה קנאה דנאמן המוכר במיגו והאו"ת השיג עליו שם דכיון דהמוכר אמר לו חוץ לב"ד לא מהימן במיגו חוץ לב"ד. אך מח"מ סי' נ"ו סעיף ו' בשליש הנעשה ע"י שליח מהימן והשליח היה נאמן במיגו בעת שהביא להשליש יעו"ש בש"ך ס"ק כ"ט. אלמא דהשליח מהימן במיגו אף חוץ לב"ד. אף דאין לו דין שליש כמש"כ הש"ך שם רק דנאמן מדין מיגו: ג) וכן מוכח בב"ב (דף קכ"ז) דפריך יכיר למה לי יהא מהימן מדין מיגו דאי בעי ליתבי' לי'. והא אם אמר בכורי להיות נוטל פי שנים מהימן אף חוץ לב"ד כמו היה עובר על בית המכס שם. ובח"מ סוף סי' רע"ז דמהימן אם הספיד עליו בני בכורי בשם מהרי"ק שם אלמא דמהימן אף חוץ לב"ד. א"כ קשה מאי פריך הגמ' שם דיכיר למה לי לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתבא ליה פי שנים מי לא יהיב ליה ויהא מהימן מדין מיגו. ואי נימא דמיגו לא מהני חוץ לב"ד א"כ אמאי לא משנינן דיכיר אתי דיהא נאמן אף חוץ לב"ד כדקיי"ל ואלו מחמת מיגו לא הי' מהימן חוץ לב"ד אע"כ מוכח דמשום מיגו הי' מהימן אף חוץ לב"ד ג"כ. אך יש לחלק דשאני מיגו דאי בעי מיתבי' ליה במתנה דהוי בידו וכמש"כ הר"נ בקדושין (דף ס"ד) גבי אמר יש לי בנים דאף דנימא דלא מהימן במיגו נגד חזקה עכ"ז בידו לגרשה שאני. משום דבידו לעשות מעשה עדיף ממיגו דאי בעי אמר כו'. וה"ה במיגו דיהיב במתנה. אבל עכ"פ נ"ד דהוי ג"כ משום דבידו לגרשה דומה ממש למיגו דבידו למיתבה במתנה דמוכח כנ"ל דמהימן במיגו אף בחוץ לב"ד. וראיתי בנתיבות סי' קמ"ו ס"ק י"ז דמחלק דהיכא דהוי הפה שאסר כו' זה מהני אף חוץ לב"ד משא"כ במיגו כו' ע"ש. ולפי מש"כ נראה דאין לחלק בזה. ובריש דבריו בנתיבות שם נראה דס"ל דדוקא במיגו גרוע כמו מיגו דהחזרתי זה לא מהני חוץ לב"ד אבל זהו חילוק שאין לו מקור מהש"ס. והעיקר כמו שכתבתי ואין לחלק ביניהם וקצרתי: ד) ולפ"ז יש להוכיח דאף בדרך שיחה ג"כ מהימן. דהא שם בב"ב אי' דאם אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי נאמן בעובר על בית המכס משמע דאם לא אמר שוב עבדי נוטל ירושה כדין בן. ולקמן (בד' קל"ד) כתב הרשב"ם דיכיר לא קאי רק אם ידעינן שהוא בנו ולא ידעינן אם הוי בכור: אבל אם לא הוחזק לנו בבנו לא מהימן בתורת יכיר רק מדין מיגו. ואפ"ה חזינן דמהימן אף באמר בדרך שיחה בעלמא וגם יכולין לומר דאמר כן כדי שלא ישלם מכס עבורו ואפ"ה בלא אמר שוב עבדי יורשו כדין בנו אך להפוסקים דס"ל דגם בלא הוחזק בבנו כלל ג"כ נאמן לומר בני הוא מדין יכיר וכדמשמע מהרשב"ם שם ויעויין בקצה"ח סי' רע"ז. יש לחלק דשאני התם דמהימן מדין יכיר דאז מהימן אף באמר דרך סיפור מעשה בעלמא. אבל היכא דאינו מהימן רק מדין מיגו אכתי יש לומר דלא מהימן אם אמר דרך סיפור בעלמא. אבל למש"כ מתחילה יש להוכיח דלא שנא בין אם מהימן מדין מיגו ובין אם לא מהימן רק מחמת יכיר דבכל גווני מהימן ואף אם אמר דרך סיפור בעלמא ג"כ מהימן. דאל"כ תקשה דמאי פריך הגמ' שם יכיר למה לי. הא איבעי למיתבה במתנה כנ"ל. והא יש לומר דנפ"מ אם אמר דרך סיפור בעלמא דאלו מתורת מיגו לא היה מהימן ואלו מתורת יכיר מהימן כדחזינן השתא דמהמנינין ליה אף באמר דרך סיפור בעלמא. אע"כ מוכח דאף בדרך סיפור בעלמא ג"כ מהימן אם בידו למיתבה במתנה. וה"ה במיגו דבידו לגרשה דמהימן לומר דמת אחיו אף בדרך סיפור ולא נתכוין להתירה: ה) וכן מוכח בגיטין (דף ס"ד) בבעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין כו'. דמקשה הגמ' דהא בעל שאמר גירשתי אשתי נאמן כו'. ומדלא תי' הגמ' דמיירי באומר דרך שיחה בסיפור דברים או חוץ לב"ד דאז לא מהימן במיגו אע"כ מוכח דלא שנא וכן מוכח בתוס' כתובות (דף כ"ב) תוס' ד"ה מנין לאב שנאמן כו' תימא מאי צריך קרא הא בלאו הכי נאמן דבידו לקדשה כמו בעל שאמר גרשתי כו'. ואמאי לא תי' דנפ"מ בחוץ לב"ד או אם אמר דרך סיפור מעשה דאלו מחמת קרא דאת בתי נתתי מהימן כמו דמהימן לומר בני בכורי בדרך סיפור מעשה כנ"ל מחמת פסוק יכיר ואלו מחמת מיגו לא היה מהימן. משום די"ל דלא דקדק כ"כ בדבריו ולהעלות על הדעת דיש לו מיגו דאי בעי לשקר או לעשות. אע"כ מוכח דל"ש דבכל גווני מהימן אף בחוץ לב"ד ובדרך סיפור בעלמא: ו) ובח"מ סי' שמ"ח סעיף ז' ראובן שראה שמעון שנכנס לבית לוי וכו'. ודוקא ששמעון יש לו טענה נגד לוי. והרא"ש בתשובה מסיים שם והובא בטור ובסמ"ע שם דאינו חייב משום שומר אבידה כיון ששמעון אומר שיש לו תביעה עליו כו' עכ"ל. וקשה דהא כיון ששמעון הודה שהחפץ של לוי א"כ כיון שהי' חוץ לב"ד ולא היה מהימן אז במיגו דמיגו חוץ לב"ד לא מהני. ובפרט היכא שצריך שבועה וכמש"כ הש"ך בסי' ע"ב וגם בנידון דתשובת הרא"ש הנ"ל צריך שמעון שבועה כדין שבועת המשכון דהא מיירי ששמעון אומר שיש לו. תביעה עליו ואמאי אינו חייב ראובן להחזיר דהא שמעון ה"ל מחוייב שבועה ואיל"מ ואין לומר משום דהודאה לפני ע"א לא מהני, דז"א דהא שיטת הרא"ש והובא בטור ח"מ סי' פ"א דס"ל כהרמב"ם דהודאה בפני ע"א הוי הודאה יע"ש א"כ אמאי אינו חייב ראובן להחזיר מדין שומר אבידה ויש לתרץ זה ע"פ מש"כ הש"ך סי' ע"ב ס"ק ע"א דהיכא דאינו רוצה לתבוע מהמשכון רק רוצה לעכב המשכון עד שישלם לו אינו חייב שבועת המשכון א"כ בכה"ג הי' שמעון התופס יכול להחזיק ת"י במיגו דהחזרתיו בלא שבועת המשכון ע"כ אינו חייב משום שומר אבידה. ועכ"פ ראיה מכאן לשיטת הש"ך דהיכא דלא צריך שבועת המשכון נאמן במיגו אף חוץ לבית דין. וע"כ התשובת הרא"ש הנ"ל מיירי דיש לשמעון מיגו דהחזרתי וכה"ג דאל"כ בלא"ה אינו יכול לטעון דידי חטפי דהא ה"ל מחושואיל"מ א"כ ה"ל כמו ראובן יודע שאין לשמעון טענה עליו ואף שהרא"ש סיים שם הטעם שאם יתפוס שמעון משל ראובן לא היה מחזירו כי הכוונה משום