עין יצחק חלק ב קצד

אירוסין דאי חזינן דגייסי אהדדי חוששין להצריך גט כמבואר באה"ע סי' קמ"ט. וביקש כת"ר ממני להגיד דעתי בזה. והנה לפי דעתי נראה דהא לא מצינו כן רק בנתגרשה מן האירוסין שהיה כבר אישות ביניהם. אבל ביבם ויבמה שלא היה ביניהם אישות לא אמרו כן. ואמרינן בזה אוקי אחזקה שלא נעשה דבר המחודש כמו בכל דוכתי. וכן מצינו בפסחים (דף ע"ב) דאמרו יבמתו בזיז מינה כו'. וכן ביבמות (דף קי"א) דדוקא ארוסתו דגיס בה אבל יבמתו מיבזז בזיז מינה. ואף דנימא דשאני נ"ד דרואין אנחנו דלא בזיז וגייס בהדה מ"מ הא מצינו באה"ע סי' קנ"ז סעי' י' דיבם אסור לדור עם חלוצתו אם לבו גס בה. ודוקא לאחר שחלץ אבל קודם שחלץ שרי. ומשמע פשט הרמ"א דמהני חליצה לבד בזה ולא מחמירין אנחנו גט ג"כ. ובאמת ראיתי בתשובת מהר"ם פאדוואה סי' ט"ז וסי' י"ז שהביא שיטת הרשב"א דמדמה יבם וחלוצתו דגייסי אהדדי לנתגרשה מן האירוסין דחוששין אם גייסי אהדדי שלא ידורו בחצר א' כמבואר בכתובות (דף כ"ח). וע"ז כתב המהר"ם הנ"ל דלולי דברי הרשב"א הנ"ל היה מחלק דשאני אירוסין שהיה כבר אישות ביניהם משא"כ חלוץ וחלוצה מעולם לא היה בדעתם להתקרב רק להתרחק. בפרט בזה"ז שנוהגין מצות חליצה דלא גזרו בזה כמו בארוסה רק הרשב"א ז"ל החמיר בדבר כו'. וכ"כ המשאת בנימין בסי' קי"ב שהרשב"א הפריז בדין זה לחומרא יתירה. וכ"כ המהר"ם לובלין בסי' קל"א דבחלוץ בין גייסי כו' בכל ענין מקרי אין לבו גס בה כיון שלא היה להם מקודם שום קירוב אישות כו'. ובזה"ז שנוהגים איסור לייבם אין זה צריך מיחוש כלל כו'. עכ"ל המהר"ם לובלין: ב) הרי דמצינו לכל גדולי הפוסקים הנ"ל דס"ל דהדין נותן דלא לדמות יבם וחלוצה בזה"ז לארוסה כלל. רק הרשב"א החמיר בדבר. והנה בני הרב הגאון כו' מו"ה צבי שיחיה אמר לי די"ל דאף הרשב"א דהחמיר בזה לא חשש כן רק באיסור דירתו עמה משום חשש על להבא שמא תזנה. אבל בנ"ד דמיירינן דשמא בא עליה ותצטרך גם גט ג"כ וה"ל שמא זינתה ומספקינן לשעבר לזה לא חיישינן. וכמש"כ התוס' בגיטין (דף י"ז ע"ב) ד"ה זנות לא שכיחא כו' דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה. ויפה כתב בני שיחי'. וכעין זה כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף ד' להעיר במש"כ התוס' בקידושין (דף מ"ה) דר' מנחם ס"ל דשמא קידש לא חיישינן ושמא יקדש חיישינן. כמו דאי' בגיטין (דף כ"ח) דשמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן. והארכתי שם קצת בזה. ולפ"ז אתי שפיר פשט דברי הרמ"א סוף סי' קנ"ז דכתב בקצרה דאחר שחלץ שרי דמשמע דלא חיישינן בכזה להצריך גט ג"כ. אך י"ל דמיירי הרמ"א היכא דלא היה יחוד גמור רק לענין איסור לדור בחצר א' כמבואר בסי' קי"ט. וע"כ אינו ראיה מן הרמ"א לנ"ד. אך כיון דמצינו לכל הפוסקים הנ"ל דכתבו דיבם וחלוצה אינן דומין לנתגרשה מן האירוסין. רק הרשב"א החמיר בזה: וכיון די"ל דגם הרשב"א לא החמיר כן רק בחשש דלהבא. אבל בחשש דלעבר דשמא זינתה. י"ל דגם הרשב"א מודה דלא חיישינן שמא זינתה. וכדמצינו דאמרו אין אוסרין על היחוד. ורק בנתייחדה לשם זנות החמירו כמבואר באה"ע סי' ז' סעי' י"א. וגם בזה יש לעיין הרבה ואכמ"ל. עכ"פ בנ"ד דלא נתברר דהיה יחוד לשם זנות ע"כ לא חיישינן לשמא זינתה: ג) וגם הא הביא הב"ש בסי' קמ"ט ס"ק ד' בשם הש"ג דאם שניהם מודים דלא בא עליה לא חיישינן שמא בא עליה וא"צ גט שני ממנו. והב"ש השיג עליו. דכיון דקיי"ל הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה. והוי כאלו עדים מעידים על זה כו'. עכ"ל. וי"ל דלא אמר כן רק בא"א שנתגרשה כו'. אבל בחלוצה ויבם י"ל דנאמנים לומר דלא בא עלי'. וגם הא מצינו בב"ב (דף קל"ד) דאומר יש לי בנים נאמן במיגו דבידו לגרשה. וכן גרשתי את אשתי נאמן במיגו הנ"ל. ואף לדידן דמחמירין דגרשתי את אשתי אינו נאמן. היינו מטעם דאם אי' דגירשה קלא אית ליה למילתא כמבואר שם. אבל בנ"ד דלא שייך להחמיר מטעם זה ע"כ י"ל דנאמנין לומר שלא בא עליה במיגו דבידו לגרשה וגם היא תתרצית ע"ז לקבל הגט. ודוקא בא"א שנתגרשה ונתייחדה ס"ל דהוי זה כמו מיגו במקום חזקה משום דהוי עידי יחוד והן הן עידי יחוד. הן הן עידי ביאה. אבל ביבם וחלוצה דחזינן להני פוסקים דס"ל דאינה דומה לאשת איש שנתגרשה. ע"כ אף להרשב"א דמחמיר אינו אלא משום ספיקא בעלמא. וע"כ שפיר נאמנים במיגו דבידו לגרשה ולומר דאם לא תאמינו לנו וחושדים שמא בא עלי' א"כ אגרשה בג"פ. וכיון דבידם לעשות כן. ע"כ נאמנים לומר דלא בא עליה. וגם הא הוי בנ"ד ספק ספיקא. ספק שמא הלכה כהסוברים דאין מדמין חלוצה לארוסה כלל. ואת"ל דמדמין אכתי ספק דלמא ביאת יבמה צריכה עדים ג"כ. וכיון דליכא עידי יחוד ע"כ לא חיישינן כלל. וגם ספק שלישי. דילמא הלכה כשיטת הש"ג דאם שניהם מודים שלא בא עליה נאמנים. וכש"כ לפי מש"כ הטעם דיש להם מיגו דבידו לגרשה. ואף דבזה"ז דאין בידו לגרשה בע"כ. מ"מ הא כיון דהיא אומרת ג"כ ברי לי שלא בא עליה. א"כ בידה ג"כ להתרצות ולקבל הגט. ועיין בנתיבות בכללי מיגו דכתב דבידו לגרשה דיינינן אף היכא דיהיה לו פסידא מזה. ועיין במל"מ פ"ג ה"א. וידוע דס"ס דפלוגתא ה"ל ספק ספיקא מעליא. וגם הא הוי חזקת פנויה בנ"ד. ואף להנך דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור. מ"מ הא מן איסור קל לאיסור חמור לכ"ע לא מחזקינן. א"כ בנ"ד דלא היתה עד הנה רק באיסור יבמה לשוק. ואם נימא דבא עליה תהיה באיסור א"א. ע"כ שייך שפיר לדון חזקת פנוי' והוי חזקת היתר וס"ס. דודאי לא חיישינן כלל להחמיר: ד) והנכון לאיים עליהם שאם בא עליה שיודו האמת ואם לאחר האיום יאמרו שלא בא עליה כלל. אז דעתי מסכמת שאינה צריכה גט רק סגי בחליצה לבד: ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק סימן נו נשאלתי ע"ד איש ואשתו שהי' דרין ביחד בדרך אישות מכמה שנים. והיום בא הבעל לב"ד ואמר שבעת שנשא אשתו אמרה אז שהיתה גרושה מאישה הראשון. אך כתב מב"ד או עדים לא הראתה אז. וכיון דהדין הוא דאם הוחזקה בא"א אינה נאמנת לומר גרושה אני. וה"ה היכא שדרכן של הנשואות לילך בצעיף על ראשן דכתבו האחרונים ובחמדת שלמה סי' נ"ט דאינן נאמנות לומר דנתגרשו כמבואר כ"ז באה"ע סי' קנ"ב. א"כ לדברי הבעל דלא היה לה כתב בראי' ע"ז אף דמכחשת לו ואומרת דהראתה לו כתב. עכ"ז אפשר דאסורה לו דשווייא אנפשי' חד"א: א) תשובה בקצרה בזה והוא. דמקור הך מילתא הוא בכתובות (דף ט') דפ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עלי'. ולכאורה יש להעיר דלפמש"כ הר"נ בסוף נדרים דלכן האשה האומרת טמאה אני לך אינה נאמנת משום דכיון דמשועבדת לבעלה ע"כ לא מצי לשוויי' חד"א ע"ש. א"כ קשה הא מצינו בכתובות (דף ע') דאמרו דכיון דמשועבד לה הבעל היכי מצי מדיר לה. א"כ ה"ה הכא באומר פ"פ מצאתי דכיון דמשועבד לה היכי מצי לשוויי' חד"א. וע"כ מוכח לחלק דשאני בעל דבידו לגרשה: ע"כ מהימן לומר פ"פ. וזהו כעין מה דמצינו בכתובות (דף י"ט) דהיכא דחב לאחרים אינו נאמן לומר אמנה. והקשו התוס' שם דהא מהימן במיגו דאי בעי מחיל כו'. ואף דמשועבד מדר"נ עכ"ז היכא דאית ליה מיגו שאני. וה"ה הכא דכיון דאית ליה מיגו דבידו לגרשה ע"כ מהימן לומר פ"פ. ובזה יש ליישב מה דיש להקשות על מש"כ הרמב"ם פ"ג ה'