עין יצחק חלק ב קפט

דרבנן. ואף אם נדחוק לומר דהם ס"ל דאיסור שבוי' דהוא בחשש איסור מה"ת ע"כ ה"ל כדאורייתא ולכן, הוכרחו לחלק בחלוקים אחרים. עכ"ז הא יש לחלק דשאני איסור שבוי' דעכ"פ לא הוי רק חשש ספק איסור משא"כ הך דלא תתייחד דהוי איסור ודאי מה"ת ואיך אמרו ורמינהו כו': ט) ועוד קשה במה דמתרץ רב אשי שם התם דשתיקתה מתירה כו' דמשמע מזה דלתירוץ רב אשי הדין הוא דגם בהך דלא תתייחד כו' אם תגיד השפחה דלא נבעלה אז באותו זמן שנתייחדו דתהי' מהימנא משום הסברא דאמרו שם דתרתי לא עבדי. וקשה דהא אי נימא דבהך דלא תתייחד איכא ודאי איסור דקדושין משום דודאי נבעלה וכפשטות דברי רש"י בגיטין (דף פ"א) ובקדושין (דף ס"ה ע"ב) בד"ה אמרינן הן הן עידי יחוד כו' משראוה שנתייחדה עמו אין צריך להעיד על הביאה דכיון דלבו גם בה מחזיקינן אותו בחזקת שבא עלי' לשם קדושין עכ"ל. וכעין מש"כ התה"ד בכזה דהוי חזקה מחמת רובא. א"כ לפ"ז הדין נותן דלא תהי' השפחה נאמנת לומר דלא נבעלה. דהא אפילו עד אחד כשר לא מהימן נגד הרוב אף באיסורין וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ז ע"ש. וכש"כ בערוה דוודאי לא מהימן ע"א נגד הרוב. א"כ תקשה דמאיזה טעם תהי' נאמנת שפחתה לומר דלא נבעלה דהא זהו נגד הרוב. דהא חששו בשפחתה משום שלבה גם בה כו'. וכן תקשה באמת על דברי הריטב"א בגיטין (דף ע"ג) במשנה דלא תתייחד כו' דכתב דהנכון הוא כמו שפירש רש"י דאין זה משום גט ישן אלא משום איסור פנוי' או משום חשש קדושין ודוקא בדאיכא עידי יחוד כו' ואפ"ה אי איכא עבד ושפחה לא חיישינן לביאה כלל חוץ משפחתה מפני שלבו גם בה ואם תבא ותעיד אפילו שפחתה נאמנת כדאמר בכתובות דתרתי לא עבדה והא דאמר התם דשתיקתה מתירתה. להאי לישנא דפי' טעמא משום פנוי' לישנא דמתירתה לא אתי שפיר כו' אבל לטעמא דחשש קדושין א"ש דאי שפחתה מהימנא כשאר עבדים שתיקותה ודאי מתירתה כו' עכ"ל הריטב"א. הרי מפורש בהריטב"א דלרב אשי דתירץ דשא"ה דשתיקתה מתירתה דמשמע דבאמרה שפחתה דלא נבעלה נאמנת אף במקום דאיכא חשש קדושין בדאיכא עידי יחוד. א"כ שפיר הקשיתי דאי נימא דהוי ודאי קדושין בדאיכא עידי יחוד משום דכיון דגייס בה א"כ אנן סהדי דנבעלה. וגם בדאיכא שם שפחתה אמרו דזה מקרי יחוד מפני שלבה גס בה וע"כ אין לחלק בזה כלל. א"כ תקשה דאמאי תהי' שפחתה נאמנת לומר לא נבעלה. והא אף ע"א כשר הדין נותן דלא מהימן נגד הך חזקה דהוי כמו רובא וכש"כ עבד ושפחה וכש"כ שפחתה לא תהי' נאמנת. ועיין באה"ע סי' י"ז סעיף ג' בח"מ ס"ק ט' ובב"ש שם ס"ק י': י) וכיוצא בזה ראיתי בחי' הרשב"א לגיטין (דף ע"ג) בד"ה לא תתייחד עמו ירושלמי כו' ולפיכך אם אין שם עדים אחרים כו' אבל שפחה דידה כו' אם אמרה דלא נתעסקו דהתם ודאי מהימנא דתרתי לא עבדי כדאיתא בכתובות (דף כ"ז) ולפי מה שפסק האלפסי שם כר"פ כו' אפילו העידה בפי' לא מהימנא אלא במסל"ת וכן פסק הנגיד זצ"ל כו' עכ"ל הרשב"א. הרי דס"ל להרשב"א דשפחתה במסל"ת נאמנת. וקשה דהא קיי"ל דמסל"ת אינו נאמן בדאורייתא רק בדרבנן א"כ הא הרשב"א שם דכתב שם בסופו לפי' רש"י דחיישינן לשמא קידשה כו' ואפ"ה כתב בפשיטות מתחלה שם דמסל"ת נאמנת. וע"כ מוכח מזה דהרשב"א ס"ל דאף למאן דחייש לשמא קידשה אם איכא עידי יחוד דמ"מ אין בזה רק איסור דרבנן. והנלע"ד דהרשב"א הוכיח כן ממה דהקשה הש"ס בכתובות ורמינהו עלה דעבד ושפחה נאמנין מהא דלא תתייחד עמו כו'. דמוכח מזה דבמה דאמרו הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דעיקר החשש בזה אינו רק מדרבנן משום דלא הוי רק ספק שמא נבעלה. ואין זה רחוק כ"כ דהא חזינן דאיכא למ"ד דבלא ראוה שנבעלה א"צ גט אף בנתגרשה מן הנשואין. וע"כ י"ל דאף למאי דקיי"ל דצ"ג דאין זה רק מדרבנן משום דמה"ת לא חיישינן לזה וכמו בכל יחוד דאין אוסרין על היחוד. וגם ביחוד עם אשתו שגירשה דאף דלבו גס בה ס"ל להש"ס דגם בזה דינו מה"ת דלא ניחוש שמא בעלה וכמו בכל יחוד. וגם כיון דלא הוי רק ספק ע"כ ממילא מוקמינן על חזקת היתר וחזקת פנוי' וע"כ אינו רק מדרבנן. ולכן שפיר הקשה הש"ס כן בהך ורמינהו כו'. ורב פפי מתרץ דשאני בשבוי' דהקילו דזה קיל מן האיסור דלא תתייחד כו' משום דהקילו בזה יותר. כן מוכח מדברי הרשב"א בחידושיו במש"כ דמסל"ת נאמנת בזה: יא) והנה בני היקר הרב הגאון אב"ד דמיטאוי מ' צבי שיחי' אמר בזה דהא מצינו כעין זה בחולין (ד' ג' ע"א) דרבא הוכיח דסמכינן על יוצא ונכנס לכתחילה מהא דהמניח כו' ומדמה הך דיין נסך לשחיטה וכמו שהעיר שם הפני יהושע בזה ע"ש. א"כ כמו כן י"ל הכא במה דאמרו בש"ס ורמינהו כו' עכ"ל בני שיחי' ויש לי הרבה לדון ולחלק ומחמת האריכות קצרתי. אבל אף דנימא כן מ"מ ממה דאמר רב אשי בלשון התם שתיקותה מתירתה דמשמע דאם תאמר בפירוש דלא נבעלה תהא מהימנא וכמש"כ הריטב"א. מזה מוכח בודאי דאף דאמרו הן הן עידי יחוד כו' מ"מ אין זה איסור ודאי רק משום ספק חששו בזה לפי דאין זה בגדר הרוב. וע"כ מהימן אף עד אחד בזה וה"ה עבד ושפחה וכמו באיסורין דע"א נאמן במקום ספק איסור. ואף דהוי דבר בערוה עכ"ז הא ידוע מש"כ הר"נ לקדושין (דף ס"ג) דזהו דוקא היכא דמוציא מהחזקה אבל היכא דמעמידה בחזקתה נאמן ע"א. א"כ ה"ה כאן דיש לה חזקת היתר וחזקת פנוי' ע"כ נאמן ע"א וה"ה עבד ושפחה דדין זה הוי כמו כל איסורין. ועיין בב"ש לאה"ע סי' י"ז ס"ק י' שכתב דהנידון דשם מיירי בעבד כשר ועיין במראות הצובאות שם. א"כ מוכח מסוגיא זו דכתובות (דף כ"ז) הנ"ל דהך חשש קדושין ביחוד עם אשתו שגירשה אין זה איסור ודאי אלא איסור ספק וע"כ נאמנת שפחה בזה: יב) והא דמבואר בירושלמי לגיטין פ' ז' ה' ד' דעבד ושפחה אינן נאמנין שם אלא הטעם הוא דבוש מלשמש בפניהם ואין זה מקרי יחוד והובא זה בחידושי רשב"א לגיטין שם. י"ל דהירושלמי ס"ל כמו דמתרץ רב פפי בכתובות (דף כ"ז) דבשבוי' הקילו ביותר. ולכן בדין דלא תתייחד עמו החמירו ביותר וע"כ אין עבד ושפחה נאמנין. וכש"כ דא"ש לפי מש"כ המ"מ בפ"א ה' נחלות בשם הירושלמי דגיטין שם דס"ל דהך הן הן עידי יחוד כו' הוי כא"א ודאית והובא לעיל. א"כ הירושלמי כאן אזיל לשיטתו וכתב דאין עבד ושפחה שלה נאמנין כלל משום דהוי איסור ודאי בגדר הרוב ואינן נאמנין לנגד הרוב. משא"כ הש"ס דילן דהקשה בפשיטות בהך ורמינהו דלא תתייחד כו' ולא חילקו דשאני התם דהוי איסור ודאי. דמוכח מזה דס"ל להש"ס דאף דאמרו בגיטין סוף פ' ח' דהן הן עידי יחוד כו' מ"מ אין זה איסור ודאי. וביותר מוכח כן ממה דאמר רב אשי התם שתיקותה מתירתה כו' דמוכח מכל זה דס"ל להש"ס דילן דאין זה איסור ודאי רק ספק איסור וגם זהו רק מדרבנן. וע"כ ס"ל להרשב"א דמסל"ת נאמן כנ"ל. ומזה הסוגיא הוכיח הרמב"ם והטוש"ע לפסוק דבלא ראוה שנבעלה אף דחששו לקדושין מ"מ אין זה אלא מספיקא. וכן מורה לשון רש"י בגיטין (דף ע"ג ע"א) ד"ה לא תתייחד עמו שכתב לא תתייחד עמו כו' דאיכא למ"ד חיישינן שמא בעל לשם קדושין כו'. הרי דגם רש"י ס"ל דאין זה רק חשש ספק ומש"כ רש"י בגיטין (דף פ"א) כנ"ל יש ליישב דלא סתרי אהדדי וקצרתי: ענף ג יג) והנה ראיתי בפני יהושע לכתובות (דף כ"ז) בתוס' ד"ה לא תתייחד כו' שכתב ליישב קושית התוס' שם מעל רש"י דלכן פי' רש"י שם דזהו משום איסור גט ישן משום דהיה קשה לרש"י דלמה לא תירץ רב פפא לחלק דבשבוי' הקילו כדאשכחן בדוכתי טובא כו' ע"ש בפני יהושע. ובאמת ראיתי שכן כתב השמ"ק שם לתרץ לקושיות התוס' הנ"ל והקדימו בזה התירוץ. אכן בשיטת הרמב"ם שפיר י"ל דהוכיח לדינו מן