עין יצחק חלק ב קפח

בב"ב (דף צ"ג ע"א) תוס' ד"ה איכא למימר כו' וסמוך מיעוטא דמפילות למיעוט דמביעתותא הפילה כו'. והוי מחצה על מחצה עכ"ל. וכעין זה הוא בברכות (דף נ"ג ע"א) ה"ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא לגמר כו' ופליגי ת"ק ור' יוסי. ועיין בשו"ת בית אפרים סי' ב' מזה. וכעין זה כתב הר"נ לחולין פ"ג בסוגיא שם (דף ס"ג) דלוקחים ביצים ומקשה הגמ' ודלמא דעוף טמא כו' והקשו התוס' דניזל בתר רובא ותירצו זה. אבל הר"נ והרשב"א שם כתבו דיש שמתרצין דזהו משום דסמכינן מיעוטי דטריפות למיעוטי דעוף טמא וה"ל פלגא. אך הרשב"א דחה לזה התירוץ משום דה"ל להש"ס לומר דלמא דעופות אסורות נינהו ומדקאמרי ודלמא דעוף טמא משמע דבזה בלבד נסתלק הרוב וע"כ מוכרח לתרץ כמש"כ התוס' שם. וידעתי מה דיש לחלק דשא"ה דהם שני מיני אסורים מחולקים וע"כ לא מצרפינן התם הנך ב' מיעוטים לדחות את הרוב. ועיין בחוות דעת ליו"ד סי' ס"ג מה שמפלפל בזה בדברי התב"ש שם וקצרתי. ועיקר דברי החתם סופר הנ"ל שכתב דהא דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דזהו בגדר רובא. כעין זה כתב התה"ד בסי' ר"ז בהך חזקה א"א עושה בעילתו בעילת זנות וכיוצא בו בשארי חזקות דבש"ס דהם באים מן הרוב. וזהו רובא אלימתא ע"ש: ג) וכן אפשר לומר בסברת הרמב"ם והטוש"ע דפסקו בנתייחדה מן הנשואין דרק מטעם ספק שמא נבעלה אמרו דצ"ג ולא מצד וודאי. דהטעם הוא ע"פ הא דבכורות (דף כ') דרבינא ס"ל דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא. ומשמע בהרמב"ן במלחמות בקדושין בסוגיא דסבלונות דס"ל דרובא דתלוי במעשה דמה"ת לא הוי רובא. וכן משמע בחי' הרשב"א לחולין (דף י"ב) ובר"נ שם דמה"ת לא הוי רובא ע"ש. ועיין במקנה לקדושין (דף נ' ע"ב) בתוס' ד"ה מקדשי והדר מסבלי שהביא לדברי הרמב"ן הנ"ל ומפלפל בזה ע"ש. ועיין במג"א סי' ח' ס"ק י"א מש"כ בשם הב"ח בזה ובפרמ"ג שם ובספרו שושנת העמקים כלל י"ב מזה ומחלק שם דשאני היכא דאלימא החזקה טובא. ולפ"ז אפשר לומר כמו כן במה דאמרו בנתייחדה מן הנשואין דחששו דשמא נבעלה ולא מצד ודאי. דזהו דאף דנימא דשייך לדון בזה דהוי רובא, וכמו שנראה מפי' רש"י שם. אפ"ה כיון דזה מקרי רובא דתלי במעשה ע"כ לא הוי זה רוב גמור. אכן לפי מה שכתבו התוס' בבכורות (דף כ') ד"ה רובא דתלי במעשה דתשמיש דאדם לא חשוב תלי במעשה כו'. א"כ אין לומר למה שכתבתי. אבל לפי מש"כ התוס' ביבמות (דף קי"ט ע"א) בד"ה ר"מ היא וכו' א"נ אין חשוב תלי במעשה אלא ממילא הוא שאדם בא על אשתו עכ"ל. א"כ הכא שגירשה כבר וקודם שבא עלי' אינה אשתו עדיין ע"כ שפיר יש לדון למש"כ דמשום רובא דתלי במעשה אמרו דאינה צריכה גט רק מספיקא משום דלא אזלינן בזה בתר רובא לפי דהוי רובא דתלי במעשה. וכש"כ לפי תי' הראשון של התוס' שם ביבמות דשפיר יש לדון להטעם הלז למאן דס"ל דרוב דתלי במעשה לא הוי רובא. ועיין בבינת אדם שער רוב וחזקה סי' ד' במה דשקלי וטרי שם בענין רובא דתלי במעשה. ובספרי נחל יצחק סי' ע"ח סעיף א' ס"ק ב' ענף ט' מזה. ועיקר הדברים ארוכין וקצרתי: ד) והנה ראיתי בבית מאיר שכתב בשם המ"מ בפ"א ה' נחלות ה' ט' בשם הירושלמי גיטין פ' מי שאחזו ה' ד' עלה דראוה שנתייחדה עמו דאמרו דהיא כא"א לכל דבר דמוכח דס"ל בהא דאמרו הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דהוי קדושין בודאי וסיים בצ"ע עכ"ל. הנה לפי מה שכתבתי י"ל דהירושלמי ס"ל כהמ"ד דחולק בבכורות (דף כ') על רבינא וס"ל דגם רובא דתלי במעשה הוי רובא. ע"כ ס"ל הכא דהוי קדושין בודאי מטעם רובא. אכן אנן דס"ל דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא כדקיי"ל לדינא. ע"כ שפיר פסק הרמב"ם והטוש"ע דלא הוי רק קדושי ספק. ואף דהיכא דהוי חזקה אלימתא בזה מוכח מכמה דוכתי דאף היכא דתלי במעשה הוי רובא וכמש"כ הפרמ"ג שהובא לעיל. עכ"ז חזינן הכא דר' יוחנן ס"ל דלא אמרינן כלל להך דהן הן עידי יחוד כו' ובלא ראוה שנבעלה א"צ גט כלל. א"כ חזינן דלא הוי חזקה אלימתא כ"כ. ע"כ אין לנו להרבות בפלוגתא יתירה אלא אמרינן דדינו ככל רובא דתלי במעשה דלא הוי רובא לאסור מן דין ודאי אלא מספיקא חיישינן: ה) אך עיקר דברי הבית מאיר בכוונת הירושלמי דגיטין אין זה מוכרח לפי מה שפירש שם הפני משה והקרבן העדה דפירשו דהירושלמי קאי שם על המשנה דמה היא באותן הימים דר"י אמר. דה"ה כא"א כו' ע"ש. ויש לדון הרבה בדברי השגת הראב"ד בפ"א ה' נחלות שם וקצרתי. וכן הי' מקום לומר עוד דלכן פסק הרמב"ם בנתייחדה מן הנשואין דאינה צריכה גט רק מספיקא משום דמספקא ליה אי פסקינן כהסתם משנה דגיטין. או כר' יוחנן דאמר שם דבלא ראוה שנבעלה א"צ גט. והא חזינן דהר"נ והריטב"א כתבו בשם יש סוברין למפסק הלכה כר' יוחנן כנ"ל. ע"כ לא הכריע הרמב"ם לפסוק כהסתם משנה מצד ודאי רק מספיקא דשמא הלכה כר' יוחנן. וה"ל ככל ספיקא דדינא. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם בגיטין שם וקצרתי. לפי דהמ"מ בפ"י ה' גירושין והבית יוסף כאן כתבו כולם בשיטת הרמב"ם דפסק כסתם מתניתין דאף בלא ראוה שנבעלה אמרינן הן הן עידי יחוד כו'. ע"כ לא שייך לומר למה שכתבתי כעת והעיקר כמש"כ לעיל: ענף ב ו) וראיתי בישועת יעקב בסי' קמ"ט דהקשה דמנלן להרמב"ם והטוש"ע לומר דרק מספיקא אמרו דהן הן עידי יחוד כו' דהא פשט הלשון הוא דאחר שנתייחדה אמרינן דודאי נבעלה וצריכה גט בודאי ונשאר בקושיא: ז) ולענ"ד נראה להביא ראיה לשיטת הרמב"ם והטוש"ע במה דכתבו דהוי רק ספק. מהא דכתובות (ד' כ"ז ע"ב) דאמרו בגמ' אם יש עדים אפילו עבד ושפחה דידה נאמנים ורמינהו לא תתייחד עמו אלא ע"פ עדים ואפילו עבד ושפחה חוץ משפחתה כו'. א"ר פפי בשבוי' הקילו ר"פ אמר הא בשפחה דידה כו' רב אשי אמר התם דשתיקתה מתירתה כו' הכא דשתיקותה אוסרתה מהימנא כו' תרתי לא עבדא כו' עכ"ל הגמ'. והתוס' שם בד"ה לא תתייחד כו' כתבו דכאן פי' בקונטרס משום גט ישן ואלו בגיטין (דף ע"ג) פירש דהטעם הוא משום חשש קדושין כו'. אבל לר"ת דמפרש מה היא באותן הימים קאי אמהיום אם מתי כו' עכ"ל התוס'. וכן מבואר בגיטין (דף ע"ג ע"א) ברש"י שם ד"ה לא תתייחד. כו' שכתב שמא יבא עלי' דאיכא למ"ד חיישינן שמא בעל לקדושין וצ"ג ולמאן דלא חייש מ"מ פנוי' היא כו' והתוס' שם בד"ה לא תתייחד כו' הביאו לפי' רש"י ולפי' ר"ת כו'. וכ"כ הרע"ב בפ' ז' דגיטין משנה ד'. ועיין ברמב"ם פ' ח' ה"ג ה' ב' מזה: ח) והנה לפי' רש"י דהך דלא תתייחד כו' הוא משום חשש קדושין או משום שיבא על הפנוי'. יש להקשות בעיקר קושיות הגמ' כאן בכתובות עלה דעבד ושפחה נאמנין ורמינהו לא תתייחד כו' הא זה פשוט בכמה דוכתי דאיסור שבוי' אינו אלא מדרבנן. א"כ הא אין שום דמיון כלל הך דשבוי' דהוי רק מדרבנן. להאי דלא תתייחד כו' דהוי שם איסור דאורייתא הן החשש קדושין והן החשש שיבא על הפנוי' בלא קדושין. דאי נימא כפשטות לשון רש"י גיטין (דף פ"א ע"ב) ד"ה בשלא ראוה שנבעלה כו' שכתב כיון דלבו גס בה ודאי בעל ואין אדם בועל בעילת זנות ואיכא קדושין עכ"ל. א"כ יש בזה איסור ודאי מה"ת לפי מה שכתב הרמב"ם בפ"א ה"א ה' ד' במ"מ ובלח"מ שם דהבא על הפנוי' בלא קדושין יש איסור דאורייתא ועיין באה"ע סי' כ"ו מזה. וכש"כ למ"ד דחייש לקדושין דיש התם איסור ודאי מדאורייתא. וקשה דמאי הקשה הש"ס שם בהך ורמינהו. הן אמת דרב פפי מתרץ כן דבשבוי' הקילו. אבל אכתי תקשה לרב פפא ורב אשי שם דמהדרי לתרץ בתירוצים אחרים דאמאי לא ניחא להו לחלק. כן בפשיטות דהא לכ"ע שבוי' אינו אלא