עין יצחק חלק ב קפד

זה בגדר חשש ברירה ושליח שלא מדעת כמבואר. וה"ה בנ"ד כיון דכבר זיכה לה הגט א"כ אנן סהדי דודאי תתרצה למעשה הזכוי כדי שלא תתקלקל ביותר. א"כ תקשה דהאידנא אחר חתימת הש"ס דכיון דלא איפשיט האיבעיא דפסקינן דאסורה להיבם א"כ ממילא לא שייך רחמא לי' ובודאי תתרצה על מעשהו כדי דתפטר מחליצה וקשה כנ"ל: כו) והנלע"ד משום דהא קיי"ל בכל זכיות דמזכין לו שלא בפניו. דאם צווח לבסוף בעת שנודע לו דאין זכין בע"כ וכמבואר בב"ב (דף קל"ח) וביו"ד סי' רס"ז גבי ש"ש של עבד דאם צווח העבד בעת שנודע לו הזכוי של הש"ש דלא מהני הזכוי. וכן בקטן דמטבילין אותו דבהגדיל יכול למחות כמבואר בכתובות (דף י"א). א"כ גם ביד האשה למחות בעת שיודיעו לה מן הזכוי ואז ממילא תהיה מותרת להתייבם משום דכיון דמיחתה נתבטל לגמרי מעשה הזכוי והוי כמו דלא זיכו מעולם. ע"כ שפיר יש להסתפק דשמא רחמא לי' והוי חוב לה ואז יש בידה למחות על הזכי' ותהא בידה להתייבם להיבם האהוב לה ובטל הזכוי. או דסניא לי' ומהני מעשה הזכוי והוי גט מעליא ופטורה מחליצה. ומספיקא חולצת ולא מתייבמת וע"כ אינו קשה כלל. משום דבעת הזכוי הוי ספק שמא לא תתרצית על הזכי' בעת שיוודע לה ותמחה אז דזה הוי בידה וע"כ לא שייך בזה לדון להך אנן סהדי כו': כז) והנה בקונטרס א' כתבתי דבזכות גמור לא מהני מחאתו דימחה בעת שיוודע לו הזכי'. והוא דבסוטה (דף כ"ה) אמרו עוברת ע"ד ורצה הבעל לקיימה מקיימה או לא ופשטו מהא דמקנין למי שנתחרש ונשתטה סתמא דמילתא כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא ליה. תו איבעי' להו בעל שמחל על קנויו מחול או לא ופשטו מהא דאלו מקנין להם כו' ואי אמרת רצה הבעל למחול מחול מי עבדינן מלתא דאתי בעל ומחיל כו' עכ"ל הגמ'. ואי נימא דבכל זכות יכול למחות ולבטל את הזכי'. א"כ מקודם דמסיק הש"ס דסתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד הב"ד א"כ אף דנימא דלא מצי למחול על קנויו עכ"ז תקשה כיון דהא דמקנין להם הוי זה בתורת זכות וכדמוכח שם מרש"י ד"ה עבדינן מילתא דדלמא כו'. א"כ כיון דמצי הבעל למחות ולבטל להקנוי שנעשה בתורת זכות תקשה בפשיטות לכל צדדי האיבעי' הזאת דכיון דיכול הבעל למחות ולבטל להזכי' א"כ איך מקנין להם והא איכא זילותא דב"ד וכפי' רש"י שם ולמה לא הקשו זה רק אי נימא דמצי מחיל. וע"כ מוכח דבזכי' גמורה אינו יכול למחות ולבטל להזכי'. והתם הי' פסיקא לחז"ל דזה הוי זכות גמור. ומוכח מסוגיא זו דבזכי' גמורה לא מהני מחאתו. וכן מוכח מהר"נ בקדושין בסוגיא דנערה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דיכול האב למחות משום דלא היה זכות גמור כ"כ. ומשמע מדבריו דהיכא דהיה זכות גמור אינו יכול למחות אף דצווח בעת ששמע להזכי' ומתנה שאני משום דשונא מתנות יחי' וכמש"כ הרשב"ם בב"ב (דף קל"ח) וע"כ הוי קצת חובה התם במתנה ויכול למחות בזכוי המתנה. והא דכתובות (דף י"א) דהגדיל יכול למחות י"ל דזה לא הוי זכות גמור כ"כ משום די"ל דבהפקירא ניחא ליה והוי קצת חובה. ואף שכתבו התוס' בד"ה מטבילין שהוא זכות גמור מ"מ י"ל דהי' ס"ל להש"ס דלא הוי זכות גמור כ"כ. [ובספרי באר יצחק אשר זיכני ה' להוציאו לאורה אחר שכתבתי קונטרס הזה. הארכתי שמה בעז"ה בזה הענין בחלק או"ח סי' ב' ענף ד' ע"ש]: ענף ה כח) ולפי מה דנתבאר דבזכות גמור אין יכול למחות ואפ"ה כתבו כל הפוסקים במזכה גט במקום יבם דחולצת ולא מתיבמת. וכבר נתבאר דעיקר הטעם הוא לפי דבידה למחות ולבטל להזכי' ותהי' מותרת להיבם. דמוכח מזה דהך זכות במזכה גט במקום יבם לא הוי זכות גמור משום דאף דנימא דסניא לי' מ"מ אין זה זכות גמור כ"כ. וע"כ היה בידה למחות ולבטל למעשה בעלה והיתה יכולה להתייבם. ולכן שפיר פסקו דחולצת משום דליכא אנן סהדי דתתרצית על הזכוי וכנ"ל: כט) וזה לשון הרשב"א בקדושין (דף כ"ג ע"א) גבי שטר ע"י אחרים שכתב דאפי' בע"כ של העבד ומתנת ממון שאני דשונא מתנות יחי' כו' אבל גט שחרור דזכות גמור כו' זכין לו ואף בעומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם ואע"פ כו' ובקטן דמטבילין ע"ד ב"ד שאין זכין בע"כ הכא שאני דאי איתי' לעבד כאן כייפינן ליה לקבולי בע"כ משא"כ באשה אע"ג דמגרשה בע"כ משום דחוב הוא לה כו' עכ"ל הרשב"א. ונראה מדברי הרשב"א דבאשה כיון דמגרשה בע"כ ע"כ היכא דהי' זכותה לא היתה יכולה למחות ולבטל להזכי' של הגט. א"כ תקשה על מה שפסק הרשב"א בחי' ליבמות (דף קט"ו) גבי האיבעיא דמזכה גט במקום יבם דחולצת. הא לדבריו גבי אשה אי נימא דהוי זכות לא היה מהני מחאתה בעת שיוודע לה א"כ תקשה כנ"ל ואפשר דדוקא גבי זכות גמור כתב כן הרשב"א דגם באשה במקום זכות גמור וכמו בעבד כיון דאלו היתה כאן היה מגרשה בע"כ ע"כ לא תועיל מחאתה. אבל בזכות שאינו גמור גם באשה מועיל מחאתה וע"כ א"ש: ל) ולפ"ז נראה לדון בזה"ז דלא נהגו ביבום ומחינן ע"ז דיש מקום לומר דבזה"ז הוי זכוי הגט זכות גמור כיון דלא משכחת יבום כלל. ודוקא בזמן הש"ס דהי' מותר היבום ואדרבה מצוה ביבום ורק משום דסניא ליה. בזה י"ל דאין זה זכות גמור כ"כ דהא יכול להיות שתשתנה דעתה מן שנאתה להיבם לאהבה משא"כ האידנא דלא הוי בידם להתייבם דהא מחינן בהו ע"ז. א"כ ודאי י"ל דטוב לה מאד מעשה הזכוי של הגט דתפטר מחליצה ויש מקום לומר ולכל הפחות להסתפק דלא תועיל מחאתה כלל דזה הוי זכות גמור ואז לא תועיל מחאתה כלל. ובפרט באשה דיש לנו סברת הרשב"א דכיון דאלו היתה כאן הי' מגרשה בע"כ ע"כ לא תועיל מחאתה כלל. והא דקיי"ל ביו"ד סי' רס"ז גבי ש"ש ע"י אחרים דיכול העבד למחות. זהו משום דס"ל דזה לא הוי זכות גמור לפי דבהפקירא ניחא ליה והוי קצת חובה. אבל היכא דהוי זכות גמור אין לנו לחלוק על עיקר סברת הרשב"א והר"נ הנ"ל דכתבו דאינו מועיל המחאה. וע"כ היכא דיש מקום להסתפק דשמא הוא זכות גמור הדין נותן דלא מועיל המחאה ומחמרינן. ואף דנימא דבכל זכוי הגט בזה"ז לא נחשב לזכות גמור. זהו משום דאפשר עדיין בחליצה. וכמש"כ כעין זה הפני יהושע לכתובות (דף ג') בתוס' ד"ה וסברה דאניס כו' ע"ש. משא"כ בנ"ד דהאחים המה אנשים עמי הארץ ומוחזקים לאלמים וידוע לכל כי לא ירצו לחלוץ רק בעד סך ממון רב. בזה שפיר יש להסתפק ולומר דזה הוי זכות גמור במה שזיכו הגט עבורה. ואז ממילא אינו מועיל מחאתה כלל. וע"כ אינו בידה לעשות טצדקי ועצה להיות מותרת להתייבם. משום דהא עכ"פ יש להסתפק דשמא הוי זכות גמור וכנ"ל. וכיון דאסורה בחשש ספיקא דאורייתא להתייבם לו. ממילא אינו שייך לדון דרחמא לי' וע"כ ודאי מועיל זכוי הגט בתורת זכות. וכפי הנראה מן הגמ' דאם לא הי' שייך רחמא לי' דודאי הוי זכות והוי גט כשר המועיל: לא) כללו של דבר דהיכא דהוי ספק עצום אם הוי זה זכות גמור או זכות שאינו גמור משום די"ל דהוי חובה קצת וכמו בהך דשטר שחרור דס"ל להרשב"א דהוי זכות גמור. וכל הפוסקים חולקים עליו משום דס"ל דהוי חובה קצת בזה. וכן מצינו בהך דסוטה (דף כ"ה) דנחשב הך דמקנין להם דזה הוי זכות גמור כנ"ל. א"כ אין לנו כח להכריע מדעתינו בכזה ולכן בנ"ד דיש מקום לכל הפחות להסתפק דשמא הוי זכות גמור ובפרט דכן הדעת נוטה דהוי זכות גמור בנ"ד. וממילא אינו מועיל מחאתה כלל. וממילא מיתסרא להתייבם מחשש איסור מה"ת ולא שייך דרחמא לי' כלל וע"כ ודאי מועיל זכוי הגט ופטורה מחליצה. וזהו סניף עצום להתירא בנ"ד: