עין יצחק חלק ב קפג

ע"י אחר. ובודאי אין סברא לחלק דאם הבעל רחוק ממנה דאינו נאמן לומר יש לי בנים דא"כ בב"ב (דף קל"ג) דמקשה שם בגמ' ר' יוחנן על ר' יוחנן. ומתרץ כאן למפרע כאן להבא. והתוס' הקשו שם דמאי קמ"ל ונשארו בתימא. יותר ה"ל לתרץ דמיירי ברחוק ממנה דאז אין בידו לזרוק לה הגט בע"כ. אך זה אינו ראיה די"ל באומר גרשתי את אשתי דמן הסתם מיירי דהיא מודית דהא הוי לה למידע אם קיבלה הגט או לא. א"כ אז יכול לזכות לה גיטה ע"י אחר דהוי אז זכות לה כיון דרוצית בגירושין. אך בלא"ה אין סברא לחלק בין רחוק מהבעל או לא וכסתימת אחרונים ולפמש"כ שפיר אין לחלק. ועיין בקידושין (דף ס"ד ע"ב) בתוס' ד"ה ר' סבר כו' שכתבו בסה"ד דבשעת מיתה לא שייך לפטור בגט כו' והובא בב"ש סי' קנ"ו ס"ק י' וקצרתי: כ) וכה"ג מצינו בשבועות ר"פ כל הנשבעין דשכיר נשבע ונוטל דלא שנו אלא ששכרו בעדים אבל אם לא שכרו בעדים מיגו דיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. ואף דצריך לשלם לו כדין יורד שלא ברשות עכ"ז כוונת הגמ' דיכול לומר לא שכרתיך ופרעתי דכיון דלא שכרו ליכא אז תקנת שכיר משום כדי חייו וכמש"כ הקצה"ח בסי' פ"ט. וה"ה ביש לי בנים דמהימן במיגו דיגרשה ויאמר יש לי בנים דאז הוי זכות לה ובודאי תתרצה לקבל גיטה: כא) ובאומר אין לי אחים דג"כ מהימן במיגו דבידו לגרשה. יש לומר דאומר אין לי אחים בודאי מיירי בלא נודע לנו היכן האחים ואז לא שייך לומר רחמא לי' כיון דלא נודע לה מקום של האחים איה הם. וכמש"כ הרדב"ז סי' ע"ה דאם לא נודע מקום האח הוי זכותה ומזה הוי ראיה לסברת הרדב"ז הנ"ל. גם י"ל דהא יש לו מיגו דיאמר גרשתי את אשתי ואז תהא אסורה לכתחילה להיבם ואף שהיא תכחישנו עכ"ז הא שיטת כמה פוסקים דגם בע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה דלא תנשא לכתחילה משום דהיא אינה יודעת. א"כ היבם בעצמו דאינו יודע אם נתגרשה אסור לו לכתחילה לייבם מחמת אמירת הבעל ואז אם יגרשה זכות הוא לה לא שייך לומר רחמא ליבם כיון דאסורה לכתחילה לו. ולהפוסקים דס"ל דע"א המכחיש לע"א דתנשא לכתחילה כמבואר שם באה"ע י"ל דסברי בזה כשיטת הרשב"א המובא לעיל דעל בעלה סומכת דלא ישקר כנ"ל. ואחר כותבי כ"ז הגיע לי משניות עם פי' תפארת ישראל בחי' לאה"ע סי' קנ"ו שכתב בקצרה דבזה"ז אינו נאמן לומר יש לי בנים כו'. אכן לפי מש"כ אינו כן וכפי שנראה מהאחרונים: ענף ד כב) ולפ"ז יש להוכיח בנ"ד כיון דלכתחילה אין מניחין לייבם בזה"ז וכש"כ היכא דיש להיבם אשה דאז יש חשש חר"ג דאף אי נימא דדיעבד לא מפקינן. עכ"ז כיון דלכתחילה אין רשאי ליבמה בודאי זכות הוא לה זכוי הגט כמו ביש לי בנים דמהימן משום דאנן סהדי דודאי תתרצה לקבל הגט כיון דלכתחילה אסורה מחמת הסר ממך עקשות כו' דז"א רק חששא לחומרא בעלמא. מכש"כ בנ"ד דיש חשש גמור דאם אין מכוון למצוה אסור מחשש דיפגע בערוה ואנשים הללו אינן מוחזקים לי"א וחשש חר"ג ג"כ ויש ס"ס להחמיר דודאי לא שייך רחמא ליבם ובודאי זכות הוא לה הגט. וזהו ראיה לשיטת היש"ש הנ"ל. ועיין במהר"ם מרוטנבורג סי' תתס"ו דכתב דר"ג תיקן אף ביבמה שיחלוץ לה אם הוא נשוי אשה. ועיין בסי' קס"ה סעי' א' ובאחרונים שם: כג) ועוד ראיה מסוטה (דף כ"ה) דאי' שם אלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש או היה חבוש בבית האסורין כו' ואי אמרת רצה לקיימה מקיימה עבדינן מידי דדילמא לא ניחא ליה לבעל ומשנינן סתמא דמלתא כיון דעוברת על דת מינח ניחא ליה. ולקמן שם אי' דאי אמרת בעל שמחל על קנויו קנויו מחול עבדינן מידי דאתי בעל מחיל ליה סתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד עכ"ל הגמ'. אלמא אף דרוצה לקיימה מקיימה ואין ב"ד כופין לגרש לאשה עוברת על דת רק דמצוה לגרשה. וחזינן דאמרינן בזה מסתמא ניחא ליה בהאי מצוה. וה"ה בנ"ד דמצות חליצה קודם למצות יבום בזה"ז וכש"כ בנשוי וכמש"כ היש"ש בפ"ד דיבמות דאין מניחין לייבם רק לאיש מוחזק בחסיד וי"א בעיני כל. וגם חשש חר"ג ולכתחילה מצוה לחלוץ וגם בדיעבד יש לעיין. ואף דאין ב"ד כופין בשוטי לחלוץ רק במילי עכ"ז דומה לעוברת על דת דלא כפינן לגרשה רק מצוה לגרשה. וגם לקנאות לאשתו ג"כ אינו רוצה רק מצוה. כמש"כ הרמב"ם דמצות חכמים הוא לקנאות לנשיהו כו' ואמרינן דמינח ניחא ליה ואדם מסכים ע"ד ב"ד שיקנאו לאשתו אף דיש לומר דאוהב את אשתו. וה"ה בנ"ד שייך ג"כ לומר דמחמת המצוה לחלוץ בודאי הסכימה דעתה לדעת הב"ד שהשתדלו לטובתה. ואף אם נדחוק לחלק דשאני התם בעוברת על דת דלכן מינח ניחא ליה משום דמאיסה בעיני' ולא מחמת דמצוה לגרשה. ובאמת זהו דוחק דהא הב"ש בסי' קי"ז ס"ק ח' כתב דאם לא זינתה בעדים אינה מאיסה ליה. וגם אם זינתה בעדים לא ברור כ"כ לומר דמאיסה ליה כדאי' התם. ובדוחק יש לחלק עוד דשאני התם בעוברת ע"ד דגוף הקנוי הוי מצוה. משא"כ בנ"ד דגוף הגירושין לא הוי מצוה עכ"ז כיון דאין הכרעה ברורה לחלק בין הך דסוטה לנ"ד. ובפרט דפשטות הוי דלכן אמרינן דמינח ניחא ליה ואדם מסכים ע"ד הב"ד משום דמצוה לגרשה כנ"ל. א"כ יש מזה סניף להיתירא בנ"ד: כד) ולכאורה יש להעיר בעיקר האיבעיא דיבמות המזכה גט במקום יבם מהו אי רחמא ליה כו' ולא נפשט האיבעיא ופסקו כל הפוסקים דחולצת משום ספיקא. וקשה דהא עכשיו דפסקו דחולצת ולא מתייבמת. א"כ בודאי הוי זכות לה אם תסכים על הזכוי ואנן סהדי ע"ז כי טוב לה להיות מגורשת ודאי דאל"כ תתקלקל ביותר ותהא קרח מכאן ומכאן ולא שייך רחמא ליה עכשיו דכבר זיכה הגט עבורה דפסקו דמספק אינה מתייבמת לו. ובפרט האידנא אחר חתימת הש"ס דשום אדם אינו יכול להכריע מה דנשאר בש"ס בספק וכמש"כ הש"ך בתקפו כהן כזה גבי תפיסה. וכעין זה כתבו התוס' בגיטין (דף י"ב ע"ב) בד"ה וכי תימא אי בעי זריק לה גיטא כו' א"נ ה"פ אי בעי זריק ליה האדון גיטא ספק קרוב לו וספק קרוב להעבד ויאסר בב"ח ובתרומה וטוב לו להיות משוחרר עכ"ל. וכש"כ בנ"ד דכבר עשה הבעל וזיכה לה הגט ונעשית כבר ספק מגורשת ונאסרת על היבם דודאי טוב לה להיות מגורשת ודאי ובודאי תסכים על מעשה הבעל בהזכוי כשיוודע לה. א"כ קשה אמאי אמרו דהוי ספק מגורשת: כה) ולכאורה יש לדחוק ולומר הטעם דכיון דיותר טוב היה לה אם לא היה מזכה הגט עבורה מעולם ע"כ לא שייך לומר דמעשה זכוי הגט דיהיה נחשב לזכות. ואפשר דזה הוי כמו כל חובה דאף דנתרצית בעת שנודע לה מ"מ לא מהני וכמש"כ הנימוקי יוסף בשם הריטב"א בשם מורו ס"פ ט"ו ליבמות. והמ"מ פ"ד ה' זכייה והובא בש"ך ח"מ סי' קכ"ג ס"ק ל"ג ע"ש. אבל באמת ז"א משום דזה אינו דומה לכל חובה דאמרו אין חבין שלא בפניו אף בנתרצית בעת שנודע לה משום דעיקר החילוק בין זכות לחובה הוא משום דבזכות הוי אנן סהדי דודאי כשיוודע לו דיתרצה ע"ז משא"כ בחובה דודאי לא יתרצה על מעשהו ולכן כיון דאין הדבר עומד להתרצות ע"כ אף בנתרצה לא אמרינן איגלאי למפרע. וזה אינו שייך רק על ענין דאף דלא נתרצית לא יהיה לה הפסד וריעותא ממעשה החובה שלא בפני' כלל. משא"כ בנ"ד דאם לא תתרצית יהיה לה ריעותא וקלקול גדול דיהיה לה חומרי הצדדין דתאסר להיבם ותצטרך לחליצה. אכן אם תתרצה על הזכוי אז תפטר לגמרי מן החליצה ויש לנו אומדנא דמוכחי דודאי תתרצה ע"ז בעת שיודיעו לה מן זכוי הגט דעשה. א"כ גם זהו בכלל זכין שלא בפניו דהטעם הוא משום אנן סהדי דודאי יתרצה כשיוודע לו. וע"כ אין