עין יצחק חלק ב קפא

נאמן כשאשתו מכחשתו כו' עכ"ל ותוס' מיירי התם לענין אי נאמן להפטר א"ע ממזונות שחייב לה. וקשה מפני מה לא יהא נאמן במיגו וכמו כל מיגו דמהימן אף דבע"ד מכחישו וכש"כ מה שבידו לעשות וכמש"כ הר"נ בקידושין בסוגי' דאומר יש לי בנים דנאמן דכתב הר"נ שם דזה עדיף מכל מיגו דע"כ אף במקום חזקה מהימן. וקשה כנ"ל. וע"כ מוכח מזה דבידו לגרשה דאמרינן הכוונה הוא דבידו לגרשה מרצונה וכמו שיבואר לקמן. א"כ דוקא באם היא מודית שנתגרשה אז יש לו מיגו דיגרשה מרצונה משום דבודאי תתרצה לקבל הגט עכשיו שהיא מודית שמגורשת ממנו. וע"כ במכחשת אין לו מיגו דיגרשה מרצונה. ואף דבידו לגרשה בע"כ עכ"ז הא אי' בגיטין (דף י"ב ע"ב) גבי עבד בגמ' שם דוכי תימא אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה שביק ליה וערק ואזיל לעלמא כו'. והמהרש"א שם כתב דג"כ גבי אשה שייך לומר כן דאין בידו לגרשה ולזרוק לה גט בע"כ משום דיכולה להמציא א"ע לברוח ממנו דמ"ש מעבד. וגם המהרש"ל והמהר"ם שי"ף שם כתבו דגם גבי אשה שייך לומר כן אך כתבו שם סברא דגבי ענין דהתם לא מהני הסברא דיזרוק לה בע"כ אך בעיקר הסברא דאי בעיא מציא ערקת בודאי שייך ג"כ גבי אשה וכמש"כ המהרש"א שם. וע"כ כיון דאין בידו לגרשה בע"כ משום דיכולה לברוח ממנו. בע"כ כוונת הגמ' דבידו לגרשה היינו מרצונה שבודאי תתרצה לקבל הגט כדי שלא תפול קמי יבם וכמו שיבואר לקמן. וע"כ באשתו מכחישתו אינו מהימן במיגו דבידו לגרשה. ומוכח מזה שפיר דלא כהמל"מ דהחליט דכוונת הגמ' דבידו לגרשה בע"כ: ט) אך מקדושין (דף ס"ב ע"ב) דאי' שם אלא הא דא"ר אושעי' הנותן פרוטה לאשתו וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינה מקודשת ה"נ לריו"ח הוי קדושין נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה כו'. וקשה דהא אין בידו לגרשה בע"כ. ולמה ליה לתרץ נהי דבידו לגרשה הו"ל לתרץ בקצרה דאין בידו לגרשה בע"כ. וי"ל דאף דלא מצי לגרשה בע"כ ולזרוק קרוב לה משום דמצית לברוח עכ"ז הא יכול לזרוק הגט לחצרה. אך ז"א דהא קיי"ל בב"מ (דף י"א) דחצר שאינה עומדת בצדו לא הוי רק מדין שליחות ואין חבין שלא בפני' ויכולה לברוח ואזי לא קנה חצרה כשאינה עומדת בצדו. אבל ז"א רק לעולא דס"ל בגיטין (דף ע"ז) דהוא שעומדת בצד ביתה. אבל לר' אושעיא דס"ל התם דאף אם היא בטבריא וחצרה בציפורי עכ"ז מגורשת משום דס"ל דחצר מהני מדין יד אף שאינה עומדת בצדו. א"כ אכתי ביד הבעל לגרשה בע"כ היינו לזרוק הגט לחצרה ואף שתברח עכ"ז מתגרשת מדין יד. וע"כ משני הגמ' נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה כדי שיספיק החילוק לכ"ע. וכמש"כ לפי מה דמשמע מרש"י שם בקדושין בד"ה תפשוט דבעי כו' דגרס התם בגמ' ר' אושעיא. ור' אושעיא גופא ס"ל בגיטין שם דאף אינה עומדת בצד חצירה ג"כ מתגרשת. ע"כ מתרץ הגמ' דאין בידו לקדשה. ועיין ביבמות (דף י"ט) ובעירובין (דף ס"ח) בתוס' שם: י) אך אכתי קשה דהא מצית להפקירו להחצר וכמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"א ע"א) ד"ה ואבע"א שליחות כו' בשם ר' יצחק דיכולה להפקירו להחצר כו' ע"ש. אך יש לומר דעכ"ז נפ"מ בקטנה דאין בה דעת להפקיר דהפקר קטנה אין מועיל כלל. ובאמת צ"ע על התוס' הנ"ל דהא עדיין משכחת בחצר של קטנה דאינה יכולה להפקירו ואף דהפקר מדין נדר עכ"ז בעינן בנדרים מופלא סמוך לאיש. וקטנה יש לה חצר כמבואר בב"מ (דף י"א). וצ"ע כעת [ובעיקר קושיות התוס' דגיטין שם דהקשו דהא משכחת בחצירה בעל כרחה כו'. י"ל דהא יכולה לברוח ולא תהי' עומדת בצידה וכמבואר בגיטין (דף ע"ז) דבעינן שתהא עומדת בצידה וכדקיי"ל. משא"כ באב המקבל גט לבתו דאין לה שום עצה לבטל למעשה אבי' במה שמקבל גט עבורה וזה דקאמרי שכן אב מקבל גט לבתו בע"כ ומתורץ קושייתם]. א"כ י"ל דנפ"מ בתירוץ הגמ' דמתרץ בקדושין (דף ס"ב) שם נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה בתמיה. להיכא דאמר להאב של בתו הקטנה שקידשה כבר. ואותו הבעל אמר לאבי' שתתקדש לי בתך לאחר שאגרשנה דאף שבידו לגרשה אם יזרוק לחצרה ולשיטות הסוברים דגם קטנה מתגרשת בהגט שנותן לה אף דיש לה אב וכמש"כ התוס' בקדושין (דף מ"ג) ובגיטין (דף ס"ד) ובאה"ע סי' קמ"א סעיף ד' בשם י"א ע"ש. ואם יזרוק לחצרה תהיה מתגרשת ואינה יכולה להפקירו. כן אף שלא תהיה עומדת בצידה לשיטת ר' אושעיא דגיטין (דף ע"ז). והסוגיא דקדושין שם מיירי אליבא דר' אושעיא דאמר הנותן פרוטה לאשתו וא"ל האמ"ל לאחר שאגרשך כו' ע"ש. וזה שאמרו נהי דבידו לגרשה דמשכחת כגון באופן הזה עכ"ז הא אין בידו לקדשה. גם יש לדון דלפי מש"כ המל"מ פ"ד ה' אישות ה' ז' דמצי לקדש לקטנה שתתקדש לו לאחר שתתגדל כו' דלפ"ז משכחת בפשיטות שפיר לומר כנ"ל וקצרתי. ואחר כותבי כ"ז כעת שהגיע לידי ש"ס עם גליון הש"ס של רע"א זצ"ל וראיתי שם בגיטין (דף כ"א) הנ"ל שהקשה ג"כ כנ"ל: יא) והנני לבאר זה ביתר ביאור דאין לומר בהך דקדושין דאמרו נהי דבידו לגרשה. דהכוונה הוא דיגרשה מרצונה. דז"א דא"כ אמאי אמרו שם בידו לקדשה בתמיה הא ביד שניהם להתרצות על הקדושין. ובאמת כבר הקשה הרשב"א בחי' לקדושין שם במה דאמרו דזה מקרי אין בידו לקדשה דהקשה הא ביד שניהם להתרצות על הקדושין ותירץ בתי' א' דכיון דאין זה בידו בלבד ע"כ מקרי זה אין בידו ע"ש. ולכן הוכרחתי לבאר זה כמש"כ. ולכאורה יש לדון כן במה דאמרו שם בקדושין (דף ס"ב) אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר האמ"ל לאחר שאשתחררך ה"נ דהוי קדושין משום דהוי בידו לשחררה ולקדשה הכי השתא התם מעיקרא בהמה כו' ולכאורה י"ל דהא אין זה בידו לשחררה דשמא ערקת כנ"ל. אך באמת אין זה קשה כלל דהא שם דמהדרי אחר סברא אחרת. דהתם מעיקרא בהמה כו' ולא אמרו כפי דמסיק הגמ' שם לבסוף דאין בידו לקדשה וכמש"כ התוס' והרשב"א שם באמת דה"מ לעיל לומר ג"כ דבידו לשחררה ואין בידו לקדשה. וע"כ מוכח דלעיל הי' ס"ל להגמ' דמה דהוי ביד שניהם מקרי זה בידו וכקושיות הרשב"א שם כנ"ל. וע"כ אמרו סברא אחרת דמעיקרא בהמה כו' משום דלולי זה הי' מקרי בידו לשחררה ולקדשה כיון דהוי ביד האדון והשפחה עצמם. משא"כ במסקנת הש"ס דמסיק נהי דבידו לגרשה אבל אין בידו לקדשה. דס"ל להגמ' דמה דבעי דעת שני' אין זה מקרי בידו וכתירוץ הרשב"א שם בתי' קמא. ע"כ שפיר העירותי דאיך אמרו דבידו לגרשה הא מצית ערקת כו'. א"כ אין בידו לגרשה בע"כ. וע"ז הוכרחתי לבאר כנ"ל בארוכה: יב) וזולת כל זה יש לומר דלפי מה דקיי"ל דזכות לעבד שיוצא לחרות וזכין לעבד ע"י אחר ע"כ י"ל דשפיר מקרי בידו לשחררה. דהא מצי לזכות גט שחרור ע"י אחר. ואף דקיי"ל דבע"כ אין זכין לעבד או במוחה לאחר שנודע לו וכמבואר ביו"ד ה' עבדים ודלא כהרשב"א בחי' לקדושין. מ"מ כיון דלא בעינן בפניו כלל. ע"כ אפשר דזה מקרי בידו. אך באמת זה אינו. והעיקר כמש"כ לעיל. ואף דלשיטת איזה פוסקים יש להעיר במש"כ לעיל. עכ"ז אתי שפיר משום דהא לתירוץ השני של הרשב"א בחי' לקדושין (דף ס"ב) הנ"ל אין הכרח כלל לעיקר קושייתו משום דהא י"ל בקצרה דכיון דהוי ביד שניהם ע"כ מקרי בידו. וע"כ י"ל דיסברו כפי תי' השני של הרשב"א. וכל מה שכתבתי הוא הכל לפי תירוץ הראשון של הרשב"א וכנ"ל וע"כ אתי שפיר לכל מה שנתבאר ב"ה. ויש לי עוד להאריך בזה וקצרתי. וידעתי מה דיש לומר בעיקר ראייתי מן גיטין (דף י"ב) והתוס' שם דבאשה שייך לומר ג"כ ערקת ואזלת. דיש לחלק דדוקא התם דמיירי במזכה גט שלא בפני העבד אמרו בזה להסברא דיכול לברוח. משא"כ היכא דאמר גרשתי אשתי בפני האשה דאז לא שייך לומר ערקת ואזלת דהא אז באותו העת דהיא עומדת לפניו יש לו אז מיגו ובידו לגרשה אז כן יש לחלק אבל באמת ז"א ברור. וע"כ העיקר כמש"כ בארוכה. וידעתי מה די"ל עוד גם במש"כ דיכול לזרוק לחצרה. דהא כיון דבעינן שיהי' חצר המשתמר לדעתה וכדאמר ר' אושעיא בגיטין (דף