עין יצחק חלק ב קעח

זה הסברא. אך גם זה ליתא לפמש"כ לעיל דהא במקום זכות יכולה למחות ולבטל הזכיי' כשנודע לה הזכיי'. א"כ עדיין מקרי חובה לה מה שהפסידה כל זכותה וחיובים שיש לה על בעלה ושייך שפיר לומר טן דו. משום דהא בידה לעשות דלא תהיה ספק מגורשת משום דהא יכולה לצווח ולמחות על הזכיי' ואז תהיה א"א למפרע בלא שום ספק כלל א"כ אין זה סברא כלל. וכן מוכרח זה בלא זה משום דבלא"ה תקשה גבי הך איבעיא דהמזכה גט במקום יבם. דמספקא להו משום דלמא רחמא ליה כו'. והא עכשיו אחר חתימת הש"ס דנשאר בתיקו ופסקינן בזה דחולצת ולא מתייבמת. א"כ ממילא לא שייך רחמא לי' משום דהא הוי ספק גרושת אחיו וספיקא דאורייתא לחומרא. וכיון דלא שייך לומר רחמא לי' דהא להיבם להתייבם תהיה אסורה עכ"פ מן ספק. א"כ ממילא הוי זכות לה. ויותר טוב לה להיות מגורשת ודאית כדי שלא תצטרך עכ"פ לחליצה ולא תהיה קרח מכאן וקרח מכאן. וכהאי גוונא כתבו התוס' בגיטין (דף י"ב ע"ב) בד"ה וכי תימא אי בעי זריק ליה גיטא כו'. דכתבו שם בתי' ב' דכיון דביד האדון לזרוק להעבד גט שחרור ספק קרוב לו ספק קרוב להעבד ויאסר בתרומה ובשפחה ובב"ח דטוב לו להיות משוחרר והוי זכות גמור ע"ש. וה"ה במזכה גט במקום יבם עכשיו אחר חתימת הש"ס דתהי' אגודה להיבם ולא תוכל להתייבם להיבם. וגם תצטרך חליצה א"כ אנן סהדי דהאשה תסכים לקבל גיטה. בשלמא בזמן הש"ס י"ל דאכתי ספק לפי דאז י"ל דשמא יופשט האיבעיא הנ"ל. אבל עכשיו אחר חתימת הש"ס דאין שום אדם יכול לפשוט האיבעיא דהש"ס קשה. אך לפי מה שכתבתי ניחא משום דהא אי דרחמא ליבם. א"כ אז ביד האשה לעשות טצדקי למחות כשנודע לה הזכיי' ולמחות דאז תהיה מותרת להיבם. א"כ שייך שפיר לומר דרחמא ליה ואז אינו ביד הבעל לאסור על היבם כלל מלהתייבם וקצרתי. ולכן מהאי טעמא קשה להקל בנ"ד: כא) ומה שכתבו מעכ"ת דבנ"ד הוי גילוי דעת בעת שגירשה בעלה דחפיצה בהגט כמו שהאריכו ובצירוף מה דהוי בנ"ד במקום יבם. הנה בעיקר הענין אם מהני גילוי דעת ממנה בעת הזכוי. דעת הפרישה להקל בזה. וכן הב"ח בשיטת העיטור דבזה מגורשת כיון דלא שייך בכה"ג הטעם של הירושלמי דשמא חזרה בה. אבל הב"י מסתפק בזה וכן הב"ח העלה להחמיר אף היכא דגילתה בדעתה בעת שזיכה לה הגט כו'. והובא בקצרה בב"ש סי' ק"מ ס"ק ו'. ולענ"ד יש להוכיח כן מן מש"כ הר"נ בפרק התקבל (דף ס"ג) בסוגיא דההוא גברא דשדר גיטא אזל שליחא אשכחה כו'. א"ל הילך גיטך אמרה ליה ליהוי בידך כו' הא לא חזרה שליחות אצל הבעל כו' הכי נמי מספקא לן לדידן הוי דבר שבערוה וחולצת כו' וחליצה לאח"מ עכ"ל הגמ'. וכתב ע"ז הר"נ דגרסינן ליהוי לי בידך משום דהא תנן טול לי. שא לי. יהא לי. כמבואר שם בגיטין בברייתא. הרי דבלא לשון לי לא נעשה ש"ק כו' עכ"ל הר"נ. ויש שגורסין ליהוי בידך בלא לי ע"ש באלפסי וברא"ש והק"נ: כב) והנה לולי דברי הר"נ בראייתו מהך דטול לי. יהא לי. יש מקום לחלק ולדון דאף לשון ליהוי בידך בלא לי ג"כ מהני דאף דנימא דאין בלשון הזה לשון שליח לקבלה ממנה. מ"מ יש בזה הלשון גילוי דעת ממנה דחפיצה בגט עכ"פ. וכעין דברי הר"נ בפ' התקבל גבי כל השומע קולי כו'. וכל הרוצה לתרום יבא ויתרום דאף דלא הוי בזה דין שליחות מ"מ גילוי דעת הוי דגילה בדעתו שחפץ שיתרמו לו תרומה כו' ע"ש. ועיין בנדרים (דף ל"ו) בהר"נ. א"כ לפ"ז י"ל ולחלק דשאני במה דאמרו גבי טול לי יהא לי. דבעינן לי. זהו משום דהתם בעת דאומרת להשליח טול. שא. יהא. דכיון דאין זה לשון שליחות רק גילוי דעת ממנה. הא גילוי דעת לא מהני משום שמא חזרה בה וכטעם הירושלמי. וע"כ יכול להיות דבעת שמקבל השליח את הגט מן הבעל דחזרה אז. משא"כ בהך עובדא דאמרה לשליח הולכה בעת שהיה הגט בידו דיהי' בידך. דהוי בזה הלשון לכל הפחות גילוי דעת ממנה דחפצה בהגט. א"כ באותו הזמן והעת דאמרה לו כן. הי' יכול השליח לזכות עבורה הגט בתורת זכיי' כיון דגילתה בדעתה אז דרצונה בהגט ובאותו העת יכול השליח לזכות עבורה כיון דלא חזרה אז בפנינו ומהני זה משום דין גילתה בדעתה אז וכשיטת הסוברים להקל בכה"ג כנ"ל. ובע"כ מוכח מדברי הר"ן בראייתו דס"ל דמשום צד גילוי דעתה לא מהני אף דגילתה בדעתה אז בעת הזכוי דחפיצה בהגט. אלא בעינן בפירוש לשון שליחות ממנה. וע"כ שפיר הוכיח הר"ן כן מהך דמשנה וברייתא שם גבי טול לי. שא לי. יהא לי. דבלא לי אין משמעותא לשון שליחות ממנה. וממילא לא מהני לשון דאמרה להשליח על הגט יהא בידך בלא לי. דכיון דאין בזה לשון שליחות ממילא לא מהני אף דנימא דיש בזה גילוי דעת ממנה. ומוכח מהר"נ שם דס"ל ג"כ כשיטת המחמירין אף בגילתה בדעתה בעת הזכוי דלא מהני כ"ז דלא הי' לשון שליחות ממש. וע"כ שפיר הוכיח הר"נ כן. ודוחק לומר דשא"ה דהא אז הי' בידה לומר לשון שליחות בפירוש. דז"א מכמה טעמים: כג) ומוכח לפ"ז דאף במקום יבם ג"כ לא מהני גילוי דעתה דהא שם בגיטין הי' זה במקום דזקוקה ליבם כדאמרו שם דחולצת כו'. ואפ"ה מוכח מהר"נ דלא מהני גילוי דעתה אף בצירוף הסברא דהי' במקום יבם דגם על כל אלו ביחד אין לסמוך להקל אם לא הי' בפירוש בלשון שליחות ממנה. ולכן שפיר הוכיח כן הר"נ בראייתו מן הך דטול לי ושא לי. ויהא לי. ומן מה דגריס האלפסי שם דאמרה ליה ליהוי פקדון בידך דמשמע אף דלא אמרה לי ג"כ נעשה לש"ק עבורה. יש לכאורה לדון ולהוכיח דס"ל להרי"ף לחלק באמת דשאני בהך דטול לי. ויהא לי. וכפי שהובא שם באלפסי. משום דס"ל לחלק דשאני התם דיש לחוש לחזרה בה. וע"כ לא מהני כ"ז דלא אמרה לי. רק בהא דאמרה בפני השליח דהי' הגט בידו שפיר מהני משום גילוי דעתה בעת שמזכה הגט עבורה דהא חזינן דלא חזרה אז וכמש"כ לעיל. ויהי' מזה סייעתא לשיטת הסוברים דמהני גילוי דעת בעת הזכוי. אבל באמת גם מזה אין להוכיח משום די"ל דלשון להוי פקדון בידך עדיף טובא. והוי כמו לשון לי. ועיין באה"ע סי' ק"מ סעיף ד'. ועכ"פ מן הר"נ הנ"ל מוכח שפיר דבכל גווני לא מהני הגילוי דעת וכשיטת הב"ח. ואף היכא דלא שייך לחוש שמא חזרה. משום דעיקר זכיי' הוא נלמד מן נשיא א' למטה כדאמרו ברפ"ב דקדושין ובעינן דוקא שיהי' זכיי' בעצם דהוי מצד עצמו זכות כדהתם. משא"כ היכא דלא הוי זכות מצד עצמו רק מצד דחזינן דגילתה דעתה דרצונה בכך. ומחמת זה נימא דזה הוי זכות. מוכח מן הר"נ הנ"ל דכה"ג לא הוי זכות לומר בזה זכין לו שלא בפניו. וכמו שהוכחתי לעיל מן עירובין (דף פ') גבי נותן מעה לחנוני דאין החנוני מזכה לו ע"י אחר לשיטת התוס' דהתם. ואף דהתם גבי איסורין נאמן לומר שלא חזר בו. ועכ"ז לא מקרי זה זכות לשיטת התוס' הנ"ל. אלמא דגילוי דעת אף היכא דלא שייך חזרה ג"כ לא מהני זה לומר דהוי זכות וזכין כו' רק היכא דאמרו חז"ל בפירוש שאני: כד) ועוד דאף דנימא כשיטת הפרישה שהובא בב"ש שכתב דאם גילתה דעתה בעת שזכו עבורה הגט דאז מהני גילוי דעתה משום דהא אז לא שייך טעם הירושלמי דשמא חזרה בה. עכ"ז היינו דוקא היכא שידוע לנו בבירור דזו השעה וזו הרגע ממש בעת הזכוי של הגט גילתה אז בדעתה שחפצה בגט. משא"כ בנ"ד דלא נתברר כ"כ השעה והרגע זו ממש. דאף דידעינן דאותו היום שזיכה עבורה הגט גילתה אז דעתה בסלאנים שחפצה בגט. עכ"ז דלמא לא הי' זה בשעה חדא ממש. ומה בכך דבאותו היום גילתה בדעתה שחפצה בגט. עכ"ז ניחוש שמא חזרה בנתיים. דאטו אם הי' גלוי הדעת ממנה באותו היום שזיכו לה הגט לא יהא ניחוש שמא חזרה בנתיים. וכעין זה מצינו בגיטין (דף פ"ח ע"א) דמקשה הגמ' שם ודלמא אמלוכי אימלך כו' ומשני דכתב הרי את מלמטה ומותרת למעלה. אלמא דלולי זה הי' חיישינן שמא חזר אף באותו היום ע"ש בפי' רש"י ותוס'. וכעין זה מצינו בקדושין (דף נ"ט