עין יצחק חלק ב קעד

הך משנה דתרומות כמאן דס"ל בקדושין (דף כ"ג) דכסף ע"י אחרים מהני ג"כ אף בע"כ. ובאמת יש לדון במש"כ הר"נ בגיטין בסוגיא דתנו שחרור זה לעבדי כו' דהך משנה דתרומות דעשאך ב"ח מיירי שזיכו לו שטר שחרור ע"ש. א"כ תקשה דהא שיטת הר"נ בקדושין (דף כ"ג) דשטר ע"י אחרים דמהני בעבד עכ"ז אם צווח לסוף העבד אין מזכין לו בע"כ. א"כ אמאי אינו מוחה העבד על זכיי' ואיך מחייב ליה ר"א קרן וחומש. ובע"כ מוכח דלא ס"ל להר"נ סברא שלי שכתבתי. אך באמת הסברא נוטה למש"כ בעז"ה. ובאמת הא דקיי"ל דזכות הוא לעבד שיוצא מן ת"י רבו לחירות י"ל דמיירי דלא אכל העבד תרומה מעת הזכוי עד שנודע לו השחרור: ה) ויש לדון במש"כ הפני יהושע בגיטין (דף ט') לתרץ שיטת הרי"ף דפסק דגיטא לא הוי עד דמטי גיטא לידיה משום דלא הוי זכות דשמא יאכל תרומה וישא שפחה א"כ עבר למפרע על איסור והוי חובה לו ע"ש. ונראה לי לומר דלפי מה דקיי"ל כר' יהושע דתרומות דאשה שאמרו לה גרשך כו' דפטורה מחומש. ובכריתות (דף ז') אי' דס"ל לחכמים בבת כהן שניסת לא' מן הפסולין דאינה משלמת חומש משום דלא הוי זר מעיקרא ע"ש. וכן ביבמות (דף ס"ט) איתא כה"ג דזר מעיקרא בעי. לכן כיון דפטורה מחומש י"ל דאף באכל העבד תרומה לא קעבר על איסור למפרע. דהא לא הוי זר מעיקרא ופטור מחומש. ודוחק לומר דכיון דלכתחילה אסורה לאכול מקרי ג"כ איסור למפרע. ובנשא שפחה יש לדון לשיטת הרמב"ם דס"ל דאיסור שפחה לא הוי רק איסור מדרבנן כמבואר באה"ע סי' ט"ז. וזה ברור דשוגג דרבנן א"צ כפרה כמש"כ הנתיבות בסי' רל"ד. גבי מכר איסור דרבנן דאינו מחזיר הדמים משום דשוגג דרבנן א"צ כפרה. ולכן מזה הטעם בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. א"כ אף בנשא שפחה לא עבר למפרע על איסור דאורייתא רק על איסור דרבנן לשיטת הרמב"ם. ובדרבנן הא א"צ כפרה לכן לא איכפת לן בדרבנן על איסור שוגג למפרע כן י"ל לשיטת הרמב"ם. ועיין מזה בספרי עין יצחק סי' ס"ז ח' אה"ע שהארכתי בזה: ו) ועפ"ז יש לתרץ קושיות הגאון רע"א זצ"ל בתשובה סי' ע"ה בשולי המכתב שהקשה בפסחים (דף ע"ב) דהגמ' מתרץ התם דשאני תרומה דהוי עבודה וברך ה' חילו כו'. הא עדיין תקשה ברישא שם דאשה שהיתה אוכלת בתרומה וא"ל מת בעלך כו' וכן העבד כו'. דאמאי פטורה מחומש דהא הם זרים גמורים ופשיטא דעבודתם פסולה וצ"ע עכ"ל. ולפמש"כ ניחא משום דהתם הטעם דלא הוי זר מעיקרא דהא אכל פעם א' תרומה בהיתר. ועיקר קושיות הגמ' בפסחים מן נודע שהוא ב"ג וב"ח דלא אכל מעולם בהיתר. וע"ז מתרץ הגמ' דעבודת חלל רחמנא אכשרה. ואין לומר דשאני בת כהן שאכלה מלידתה. דז"א דהא בכריתות שם אי' בסך שמן המשחה לכהן דפטור והא התם עד זמן שראוי להיות כה"ג לא היה עלי' שמן המשחה. ואפ"ה אמרינן דלא הוי זר מעיקרא וה"ה בנ"ד וניחא קושיות הגאון הנ"ל: גם יש לדון בתרומה בזה"ז דכמה פוסקים ס"ל דאינו רק מדרבנן משום דלא קדשה לע"ל. א"כ הא שוגג דרבנן א"צ כפרה. אך אליבא דר"א שפיר כתבתי דלא מצי לאוקמי במזכה לה הגט ע"י אחר משום דהא לר"א דס"ל במגילה (דף י') ובשבועות (דף ט"ז) דקדשה לע"ל א"כ הא צריך כפרה על שעבר איסור מה"ת באכל תרומה דאורייתא לכן מלמדין אותה לומר איני רוצה ולא. נפק לחירות מעולם ועת לקצר. ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' כ"ה והבאתי שם להירושלמי תרומות פ"ז ה' ב': ענף ב ז) נחזור לענינינו דנתבאר בשם הרדב"ז דלא מהני מזכה גט במקום יבם רק בתנאי אם מתי. א"כ בנ"ד שלא נעשה בתנאי הלז א"כ אף דבזה"ז לא נהגו ביבום וכבר כתבתי בתשובה אחת בראיות ברורות בעז"ה להוכיח כשיטת היש"ש דכתב להקל בזה"ז. אך דא עקא דכיון דלא נעשה בתנאי א"כ הוי חוב לה. ועיקר זכיי' הוא דאמרינן מן הסתם היתה נתרצתה בזה אם היתה שם. אבל כה"ג אין זה ברור משום די"ל דילמא לא היתה מסכמת לזה משום דטב למיתב טן דו דאמרינן זה אף במקום קטטה. ומש"כ כת"ר להעיר בזה מן הא דיבמות ר"פ החולץ דקי"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע. וכתב לחלק דשאני התם דרוב וולדות הם בני קיימא משא"כ בנ"ד. תמהני עליו בזה דהא אי' בב"ב (דף קנ"ג). וגיטין (דף כ"ח) דרוב חולין לחיים. א"כ לדבריו שדימה זה להא דיבמות אך שמחלק דהתם יש רוב בני קיימא. א"כ הא גם בנ"ד יש רוב חולין לחיים. ובלא"ה אין זה דומה להתם דהא בנידון זכיי' בעינן דיהיה אומדנא אז בעת הזכיי' דהיה מסכים לזה. וכיון דנעשה באופן דחובה הוא לה באותו זמן של. הזכוי א"כ איך שייך לומר בזה אגלאי מילתא למפרע דהא עכ"פ כיון דבאותה שעה לא נתברר אם ימות או לא. א"כ ניחוש שמא לא היתה מסכמת בזה והוי ככל דבר דהוי חוב דאף דאומר עכשיו דהוי זכות לו דלא מהני. ולא אמרינן דנתברר למפרע דהוי זכות לו. וכמש"כ הנימוקי יוסף בסוף פ' ט"ו ליבמות ובש"ך ח"מ סי' קכ"ג ס"ק ל"ג בשם הרמב"ן והה"מ ע"ש. וכעין זה איתא בחולין (דף פ"ג) בד' פרקים משחיטין, את הטבח בע"כ ואם מת מת ללוקח. דאמאי לא נימא אגלאי מילתא למפרע דכיון דמת אחר הזיכוי דמשמע גם במת תיכף אחר הזכיי' דלא היה לו פנאי לשחוט בנתיים דמחמת זה איגלאי למפרע דלא היה זכות כלל מעולם. ובע"כ מוכח דלא שייך לומר זה הסברא דאיגלאי למפרע לבטל הזיכוי משום דהא עכ"פ יש אומדנא דהיה מסכים לזה אז כיון דבאותו העת הוי זכוי לפי דמיתה הוי חשש רחוק משום דלא שכיחא. וה"ה מה"ט בנ"ד בענין חובה כיון דרוב חולין לחיים א"כ מחמת הרוב הזה דמקרי חובה אזי בעת הזכוי לא שייך בזה לומר איגלאי למפרע. ולדברי מעכ"ת יש לומר דלכן מוקי ר' יוחנן שם בחולין משום דהעמידו חז"ל דבריהם על דין תורה ולא רצה לאוקמי כאוקימתא ראשונה דשם דמיירי בזיכה ע"י אחר. משום דלר' יוחנן דס"ל ביבמות ר"פ החולץ דאמרינן אגלאי מילתא למפרע אף כנגד רוב ולדות בני קיימא. א"כ גם כאן אמאי במת מת ללוקח הא י"ל דאגלאי למפרע דהוי חובה. ולכן מוקי ר' יוחנן באוקימתא אחריני שם כן י"ל לשיטת מעכ"ת. אך באמת רחוק זה מן הא דיבמות הנ"ל ומה לנו להאריך במה שמבואר ברדב"ז להיפך וכן הסברא נותנת בזה כי הוא ברור ופשוט. א"כ לפ"ז בנ"ד דלא נעשה בתנאי אם מתי אין מקום להקל כלל ע"פ סברת היש"ש והקרבן נתנאל והבית מאיר בנ"ד: ח) ומה שדן מעכ"ת להקל בנ"ד מחמת גילוי דעתה דחפצה בקבלת הגט דהיתה משתדלת להשיג גט מבעלה. הנה באה"ע סי' ק"מ סעי' ה' אי' דאף שתובעת להתגרש אינה מגורשת. אך בעוזב כתב הת"ה להקל וגם בזה יש פלוגתא שם. אבל בגילוי דעת לבד אין שום מקום להקל כלל. אך מצינו להרא"ש בקדושין פ"ב אות ו' שכתב באם גילה שחפץ בקידושי אשה פלונית אז יכול אביו לקדשה עבורו משום זכיי'. אבל בגט אשה לא שייך זה כדמוכח בגיטין (דף ס"ג) דאם אשתו אמרה הבא לי גיטי והשליח א' אשתך אמרה התקבל לי גיטי דאף אם הגיע גט לידה אינה מגורשת. משום דאדיבורא דידי' קא סמיך. א"כ תקשה דאמאי אינה מגורשת דהא האשה גילתה דעתה שחפצה בגט ועשתה שליח להולכה א"כ ממילא יהי' יכול השליח להיות שליח קבלה עבורה מן צד דזכין לה ומוכח מזה הסוגיא דלא מהני גילוי דעת בגט כיון דהוא חוב מצד עצמו. וכן מצאתי בפני יהושע בגיטין בסוגיא הנ"ל שהקשה כן. אך באמת אין זה קשה כלל דהא מצינו בגיטין (דף ס"ד) בערב לי מתמרים ועירב לו בגרוגרות. וכן התקבל לי גיטי במקום פ'. וקיבלו במקום אחר דקיי"ל דהוי קפידא. וכה"ג אי' בב"ב (דף קס"ה) ובקידושין (ד' מ"ח) וכמש"כ המשנה למלך בפ"א מה' שלוחין ה"ב דאף היכא דלא הוי טיבותא וגריעותא