עין יצחק חלק ב קע

חתנים בפלוגתת רש"י והר"ת דלשיטת הרא"ש גבי שכ"מ שהקדיש והפקיר דכתב דהוי ספק אומדנא ולא מבטלינן למה שאמר בפיו. א"כ בהך דנדוניות חתנים כיון דהי' מתנה בפירוש מהאב. והספק לנו על האומדנא שלו. א"כ לא יהי' מצי לבטל למה שאמר בפיו בפירוש ע"ש בתה"ד. הרי דס"ל להתה"ד לדמות תיקו בגמ' לפלוגתא דרבוותא שלאחר חתימות הש"ס גבי הכלל של הרא"ש הנ"ל. ועיין מזה בספרי נחל יצחק בקונטרס תפיסה ע"י שליח סי' ב' ענף ב' שכתבתי לחלק בין בעיא דלא איפשיטא בהש"ס. לבין ספיקא דפלוגתא דרבוותא. אבל מן התה"ד מוכח להדיא דלא ס"ל לחלק בזה. ומה שהעיר מן נדוניות חתנים יש להאריך בזה ואכמ"ל: כג) והנה עיקר סברת העיטור שכתב דגם במעכשיו על תנאי מצי הבעל לבטלו מקודם קיום התנאי. ואלו בנקרע הגט גם העיטור ס"ל דמגורשת מעת שקבלה להגט כיון דאמר מעכשיו. א"כ מוקשה סברת העיטור במה שהחמיר לענין בטולו דהא כיון דאמר בפירוש מעכשיו יהי' גט אם לא יקיים התנאי. וכיון דלא קיים התנאי כפי שהוא א"כ ממילא חל הגט משעה הראשונה שהגיע הגט לידה ואמאי יהי' מצי לבטלו. וע"כ מוכח בטעמו דהעיטור דכיון דהוכיח כן מן סוגיות הש"ס דגיטין (דף ע"ו) במה דקאמרי בש"ס שם ליחוש שמא פייס דשיטת העיטור לפרש לכוונת הש"ס דחיישינן שמא יבטל להתנאי וכמו שכתב הר"נ שם בשם מפרשים וכיון דמוכח מן הש"ס דמהני בטולו בכה"ג וכן ע"פ הראיות דכתב העיטור בספרו להוכיח כן מהש"ס. א"כ חזינן דהיה ברור להש"ס דהוי אומדנא דמוכחא להש"ס דהבעל שייר לעצמו זכות שיהיה יכול לבטולי להגט מקודם קיום התנאי. ולכן אף דאמר בפירוש מעכשיו ע"מ כו'. וכן אם נתקרע הגט בנתיים הגט כשר. מ"מ לענין בטול מצי לבטלו דשייר לו זכות זה כיון דאגידה בי'. ואף דאנן מעצמינו ודעתינו אין לנו לדון להאומדנא זו. מ"מ כיון דמוכח כן מן הש"ס א"כ חזינן דהי' פסיקא לחז"ל כן להאומדנא הזאת. ואף דזהו סותר למה שאמר בפיו בפירוש מעכשיו ע"מ כו'. מ"מ הא אומדנא דמוכחא לחז"ל אלימא טובא כידוע ושפיר דיינינן כן וכ"ז אם היה ברור אומדנא זו. אבל כיון דלדידן הוי ספיקא דפלוגתא דרבוותא בעיקר הך אומדנא דהא רוב פוסקים חולקים על העיטור. א"כ ממילא לפי הכלל של הרא"ש בב"ב הנ"ל דספק אומדנא בספיקא דדינא הוי כמו דברים שבלב דלא מבטלינן עי"ז למה שאמר בפיו. ה"ה כאן כיון דאמר בפירוש ה"ז גיטך מעכשיו אם לא אקיים להתנאי. א"כ מבואר מלשונו שאמר בפירוש דהגט חל מעכשיו אם לא יקיים להתנאי. ולפי זה לא מצי לבטלו כלל רק מפאת האומדנא אמרינן דשייר לו זכות זה וכיון דהוי ספיקא דפלוגתא דרבוותא בזה גופא. א"כ לפי הכלל של הרא"ש הנ"ל הדין נותן דלא מצי לבטולי כלל דאין כח בספק אומדנא לסתור למה שאמר. בפיו בפירוש ההיפוך מזה: כד) והעיטור עצמו דנתבאר לעיל דרק מספיקא החמיר לחוש לביטולו. י"ל דהעיטור ס"ל כשיטת הרמב"ם דלא ס"ל כשיטת הרא"ש בהכלל דספק אומדנא וכמו שכתבתי בספרי באר יצחק שם מזה. אבל לפי הכלל של הרא"ש הנ"ל שפיר יש לדון להתירא לפי הכלל הנ"ל. וכן אף לפי הכלל של הרמב"ם דספיקא דדינא באומדנא ג"כ פטור דהממע"ה ולא ס"ל להכלל של הרא"ש הנ"ל. מ"מ גם לפי דברי שיטת הרמב"ם בזה ג"כ יש מקום לדון לדידן לדינא דלא יהיה מצי לבטולי [ואף דהא כתב כן הרמב"ם להדיא בפ"ח ה"ג ה"א דלא מצי לבטולי מ"מ הוצרכתי לכתוב כן לבאר לדינא הכלל של הרמב"ם הנ"ל איך יהיה לדינא לדידן]. והוא דהא הרמב"ם בפ"ז ה' חובל ומזיק ה' י"ב דפסק הזורק כלי מראש הגג וקדם אחר ושברו כו' דהזורק חייב כמש"כ המ"מ שם. וזהו משום דס"ל כרבה דפשיטא ליה ולא כרבא דמספקא ליה. לפי דס"ל להכלל דאין ספיקו של רבא אף דהוי בתראה מוציא מידי ודאי של רבה. וכמש"כ הרי"ף והרא"ש והרמב"ן במלחמות לב"ק פ"ב שהובא בח"מ סי' שפ"ו סעיף ד' ובש"ך שם. א"כ יש לנו שני כללים דלפי כל אחד מהנך שני כללים יש להתירה להנשא. היינו לפי הכלל של הרמב"ם וסייעתו דס"ל לדינא כמאן דפשיטא ליה דאין ספיקו של החולק עליו מוציא מידי ודאי שלו. א"כ ה"ה בנ"ד ממילא דהא להעיטור בעצמו מספקא ליה אי מצי לבטולי או לא וע"כ אין ספיקו מוציא מן ודאי של החולקים עליו. וכן לפי הכלל של הרא"ש בב"ב פ"ט גבי איבעיא דש"מ שהקדיש נכסיו דספק אומדנא לא מצי לסתור למה שאמר בפיו. א"כ ה"ה הכא במה דמספקא לדידן אי מצי לבטולי בגט מעכשיו ע"מ כו'. דזה הוי כמו ספק באומדנא דלא מצינן לסתור עי"ז למה שאמר בפירוש דיהיה גט מעכשיו אם לא יהי' כן לפי התנאי שלו. א"כ ממילא יש לנו ספק ספיקא מעליא להתירה. והוא ספק א' שמא הלכה כהכלל של הרא"ש דספק אומדנא בספיקא דדינא הוי כמו דברים שבלב ולא מהני. ואת"ל כהחולקים על הך כללא של הרא"ש הנ"ל. עדיין יש להסתפק שמא הלכה כהכלל של הרמב"ם וסייעתו דאין ספיקו של המאן דאמר אף דהוי בתראה. מוציא מידי ודאי של החולק עליו דלפ"ז הדין הוא כמ"ד דכן הוא הדין בודאי. והוי לנו ספק ספיקא דפלוגתא דרבוותא להתירא. וכבר כתבתי דאף באתחזק איסור דא"א ג"כ דיינינן ס"ס דדינא כמו שכתבו הפוסקים דבספיקא דדינא לא שייך להעמידו על החזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין. ועיין בגט פשוט לסי' קכ"ט ס"ק י"ג מזה: כה) ובשיטת הרמב"ן דהובא בהר"נ לגיטין פ"ז על סוגיא לדף ע"ו. דמפרש לחשש שמא פייס דהכוונה דברצוי שניהם יכולים לבטל להגט. והובא בב"ש סי' קמ"ד ס"ק ט"ו. אין זה מטעם אומדנא רק התם הטעם כמו שכתב הר"נ שם דכיון שבידם שלא יתקיים יכולין לומר שאע"פ שיתקיים יהי' כאלו לא נתקיים ע"ש בר"נ. אבל העיטור הא מיירי אף בתנאי שאין ביד הבעל כמו הך דגיטין (דף ע"ו) דא"ל בפני שנים ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וחזר ואמר ע"מ שתתני לי וכו'. והא שם אינו זה ביד הבעל. ואפ"ה ס"ל להעיטור דאף במסר לה בע"מ יכול לבטל להגט וכמש"כ העיטור במאמר ג' ד' ד'. א"כ אין לומר בטעם העיטור דמשום דביד הבעל שלא לקיים התנאי וכמש"כ הר"נ בטעמו של הרמב"ן הנ"ל דהא התם אין זה ביד הבעל ואפ"ה ס"ל דמצי לבטולי. וע"כ העיקר בטעם העיטור דמשום אומדנא אתי עלה כנ"ל: ענף ז כו) וידעתי למה שכתב בתורת גיטין בחי' לגיטין (דף ע"ד ובדף ע"ו) בכוונת העיטור. וכן במה שכתב התורת גיטין לאה"ע סי' קמ"ג סעי' ב' בשיטת העיטור ע"ש. אבל אין דבריו מוכרחין. והעיקר כמו שכתבתי ואין בכחי לבוא כעת בארוכה יותר בזה. ונתבאר לנו בעז"ה יסוד דהיתירא בפלוגתת הראשונים עם העיטור. כן יש מקום לדון לולי דברי הרמ"א והמהרשד"ם בסי' צ"א דכתבו להחמיר ועוד יש לדון דהאידנא דנהגו לבטל התנאים בעת כתיבת ונתינת הגט ואף בגט הניתן על תנאי ידוע ג"כ דמבטלינן לשארי התנאים זולת התנאי הידוע ומפורש מן פי הבעל שאמר אז. א"כ הוי ממילא כמו שאמר הבעל בעת נתינת הגט כי לא שייר לעצמו שום זכות שיהי' יכול לבטלו מקודם קיום התנאי. וכבר נתבאר דעיקר סברת העיטור הוא משום דאמדינן דעתא דהבעל דהוי כאלו התנה אז בפירוש בעת נתינת הגט דיהי' יכול לבטלו מקודם קיום התנאי. דאם לא כן אין סברא לומר דיהי' יכול לבטלו כיון דאמר מעכשיו ע"מ וכו'. ולכן כיון דאמר בפירוש שנותן הגט בלא שום תנאי אחר כלל זולת התנאי שמתנה אז בפירוש. א"כ הוי כמו שאומר בפירוש שלא יהי' יכול לבטלו כלל לאחר נתינת הגט לידה. וכ"ז שלא יקיים הבעל להתנאי שהתנה בפירוש אינו יכול לבטלו יותר כיון דאמר מעכשיו: כז) וכן יש להסביר זה ביתר ביאור: דכיון דמבואר בסימן קל"ד סעי' ב' ובסדר גיטין דהבעל מבטל כל דבר