עין יצחק חלק ב קנט

הירושלמי מיירי המשנה הנ"ל בשינה שמו ממש שהיה שמו על דרך משל יצחק וכתב אברהם כו' אין ראיה למש"כ. אבל לשיטת הראשונים בפירוש הירושלמי דמיירי באינו כותב רק שם מ"כ ושולחו למ"נ וכמש"כ הר"נ בגיטין (דף ל"ד) בשם האית דמפרשים שהובא שם מה שפירשו בכוונת הירושלמי. ובודאי מיירי בשולח הגט ממ"כ למקום נתינה וכמש"כ הר"נ שם. ודוחק לומר דמיירי דהביאו הבעל בעצמו להגט ממ"כ למ"נ. דא"כ הוי ליה מוקדם. ובודאי פשטות הלשון דמיירי בשולחו ע"י שלוחו. ואפ"ה מוקי בירושלמי להמשנה הנ"ל במגרש בע"כ. אלמא דמוכח דגם בע"כ לא חיישינן לביטול שליחות וברור בעז"ה: נ) ועיקר ראיות הגט מקושר הנ"ל שהוכיח דמגרש ע"י שליח בע"כ חיישינן לביטול שליחות מערכין דמבטלין למודעות כנ"ל. הנה בעיקר דינו דחידש דבמגרש בע"כ חיישינן שמא מסר מודעא אף דלא נתברר שמסר מודעא. באמת לא כן משמע בשו"ע אה"ע סי' קל"ד סעיף ה' דאינו רק מצוה לכופו למגרש לבטל מודעא. משמע מזה"ל דזה אינו לעיכובא ע"ש. וכן מוכח בקדושין (דף י"ב ע"ב) ברש"י שם שכתב על הא דרב מנגיד על מאן דמסר מודעא אגיטא כגון גט המעושה בישראל כו'. והובא במגיד משנה פ"ו ברמב"ם ה"ג ה' כ"ו. והלחם משנה שם פירש שיטת רש"י דסובר דאם אינו אנוס לא מהני מודעתו. א"כ אי נימא דבלא ביטל מודעי חיישינן ופסול דיעבד ג"כ במגרש בע"כ. דא"כ תקשה דהיכי מיירי הא דרב מנגיד כו'. דאם לא ביטל מודעות. א"כ בלא"ה היינו אף דלא מסר מודעי פסול הגט מחשש שמא מסר מודעא. ואף דאם יאמר דלא מסר מודעא וגם האמת כן. עכ"ז אנן ניחוש שמא יתברר אחר זמן בעדים מהמודעא כמש"כ הג"מ הנ"ל. וא"כ אינו עושה כלום במודעתו דהא בלא מודעתו ג"כ פסול הגט מחשש הנ"ל. והוא אינו גורם הפסול להגט רק בלא"ה פסול.. ואי מיירי בביטל מודעות א"כ אין כאן חשש לעז כלל. דהא שיטת רש"י שם לפרש הא דמנגיד למאן דמבטל לגיטא שמבטל בפני השליח כמש"כ הרשב"א בחידושיו שם. שרש"י סובר כיון דמיירי שם לרב יוסף והוא ס"ל ביטלו אינו מבוטל שלא בפניו. א"כ אין כאן לעז כלל. ולא ס"ל כמש"כ התוס' שם. משום דס"ל לרש"י דלעז לא הוי חשש רק היכא דע"פ דין יש חשש ללעז שלהם. דלהקול שלהם פסול הגט מדינא. ולחוש שמא לא ידע הדין דביטלו אינו בטל לזה לא חיישינן. א"כ במודעא איזה לעז יהיה דהא ידעי כ"ע דודאי כשב"ד התירו אותה להנשא ודאי היה ביטול מודעות. דבלא ביטול מודעות לא הי' מתירין אותה במגרש בע"כ. כמש"כ הגט מקושר כנ"ל. וכיון שהיה ביטול מודעות אין כאן פסול להגט מחמת המודעות שלו. ובודאי ידעי מהאונס. דאל"כ הא אינו ממש בהמודעא אם לא היה אונס כנ"ל. ושיטת רש"י הוא דלא שייך לעז רק אם יפסול מדינא לפי הקול. ומוכח מרש"י הנ"ל דבדיעבד מתירין אותה אף בלא ביטול מודעא אף בכפו אותו לגרשה ולכן הוי לעז מעליא מן המודעא אף דהיה ביטול מודעות דשמא לא ידעו מביטול מודעא דהא ממה דהתירוה לינשא אין ראיה דהיה ביטול מודעא. ומוכח בעז"ה דהא דבעינן ביטול מודעות ג"כ אינו רק לכתחילה ולא דיעכב דיעבד. וכדמשמע מפשטות הלשון דשו"ע הנ"ל כנ"ל: ענף ז נא) ועכ"פ זה ברור דבמגרש מרצונו הטוב לא חיישינן לביטול שליחות אף בליכא חזקת כשרות. א"כ לא חיישינן בנ"ד לשמא ביטל שליחותו. וג"כ אין לחוש שמא החתים להגט בעדים פסולים כדאמרינן בירושלמי ריש גיטין דמקשה דניחוש שמא החתימו בעדים פסולים. ומתרץ משום דאינו חשוד לקלקלה כדהובא בתוס' ורא"ש ריש גיטין. א"כ י"ל לכאורה לחוש בעוזב שיקלקלה בידי שמים. עכ"ז נלע"ד ברור שגם לזה אין לחוש. וכמש"כ הגט מקושר שם דף ע"ח. ונראה כף להביא ראיה לזה מהא דקיי"ל שעוזב ג"כ משתדלין להכריח אותו לגרשה. משום שג"כ ביה שייך לומר טעם שכתב הרמב"ם דודאי נפשו חפצה מאד לזה מחמת מצוה לשמוע ד"ח. כש"כ במגרש מרצונו הטוב ודאי דיש לנו לומר דודאי נתרצה מרצונו הטוב. וזה ברור ופשוט דאף בלא הכרחה מב"ד על הבעל לגרשה. ג"כ שייך לומר מצוה לשמוע ד"ח. דאין סברא לומר דבאונס נתרצה יותר מהיכא דמגרש מרצונו הטוב. דהא בב"ב (דף מ"ח) דאמרינן שאני התם דמצוה לשמוע ד"ח. אינו זה מחמת סברא דאגב אונסי' גמר ומקנה. רק אח"כ אמרינן שם זה הסברא לרב הונא. וכדמוכח ברמב"ם פ"ב ה"ג ה' כ' בסוף שם דאם א"י אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט אף שאמר בא"י רוצה אני עכ"ל. ומשמע דאם בא אח"כ לב"ד כשר הגט מחמת מצוה לשמוע ד"ח כשיטת הרמב"ם שם דאף היכא שהוא אינו מן הדין ג"כ שייך מצוה לשמוע ד"ח כמש"כ הלח"מ שם. ואף שמתחילה הכו אותו א"י והא ההכאות שבא"י היה שלא ע"פ דין דהא לאו בני כפי' נינהו. אלמא דאף בלא כפיה מב"ד ג"כ כשר הגט. כש"כ היכא דנתרצה מרצונו הטוב מעיקרו ועד סוף דאמרינן מצוה לשמוע ד"ח. ודאי נתרצה מרצונו הטוב ובודאי החתים עדים כשרים כד"ת לקיים מצוה לשמוע ד"ח כשב"ד אמרו לו לגרשה מחמת שהוא מחוייב ע"פ ד"ת לגרשה. ודוקא היכא שהוא אינו מכופין אותו להוציא אז שפיר חשש הירושלמי שמא החתים בעדים פסולים כיון דלא שייך ביה מצוה לשמוע ד"ח כיון שאינו מחוייב לגרשה. וע"ז הוכרח הירושלמי לתרץ דלא חיישינן שיקלקלה בידי שמים. אבל היכא דמחוייב לגרשה דשייך מצוה לשמוע ד"ח ודאי דלא חיישינן כלל ג"כ בעוזב כיון שמחוייב לגרשה והוא מכופין אותו לגרשה כנ"ל. וברור: נב) ומה שחשש מעכ"ת בנ"ד לומר דכיון דהיא לא ידעה מהמרתו א"כ אפשר שבכה"ג אין זכין לה שלא מדעתה דהוי חשש ברירה כו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי דבדיעבד כשר הגט אף דלא עשה ש"ק לזכות עבורה ודאי דאין לחוש כלל לזה. ולא עוד הא זה ברור דחשש ברירה לא הוי רק היכא דלא שייך לומר איגלאי למפרע. אבל היכא דהיה ידוע אז לכל העולם זכותה אף שלא היה ידוע לה. עכ"ז לא שייך בזה ברירה וכדמוכח בעירובין (דף ל"ו ע"ב) מהא דכבר בא בא חכם כפי' רש"י שם. דאף שהוא לא היה יודע מזה. עכ"ז אמרינן איגלאי למפרע כיון דהיה ידוע אז לכל העולם. וכמו בכל זכיות אמרינן דאף שהוא לא היה יודע מהזכיי'. עכ"ז אמרינן אנן סהדי דודאי היה נתרצה לזה כיון דלכל העולם ידוע זכותו וה"ה בזה ופשוט מאד: נג) כללו ש"ד בקצרה בהא סליקנא ובהא נחיתנא דבכה"ג כמו בנ"ד שמהנכון ללמוד אותה שתאמר איני רוצה בהזכיי' שזכה עבורה הש"ק וכעין הא דקדושין (דף ס"ג) דמלמדין האב לומר איני רוצה. וה"ה בנ"ד דהא בכל זכיות אם יאמר איני רוצה מהני מחאתו כמש"כ לעיל. ואז ודאי דמהימן השליח לומר בפ"נ. וכש"כ די"ל בנ"ד דאף בלא מחאתה ג"כ לא מצי לזכות לה. כיון דמחמת הזכיי' הוי חוב לה שאינו נאמן לומר בפ"נ. וכמש"כ לעיל להוכיח זה. א"כ ודאי דמהימן הש"ה לומר בפ"נ לכל השיטות וכשר הגט לכ"ע. וע"כ אף אם לא ילמדו אותה כנ"ל. עכ"ז מהימן משום שאינו רק ש"ה דלא יכול להיות ש"ק בע"כ לחובה. וסדור שלנו אינו רק לכתחילה לחוש שמא יבטל. ולכן אם אירע שביטל בפני ב' עדים קודם שהגיע לידה אז בעינן שיהיה ש"ק עבורה ולזכות לה ולכן צריך ב' עדים לקיים לשיטת הרשב"א והראב"ד הנ"ל. אבל באם לא נשמע ביטולו אז אמרינן עדים בצד אסתן ותאסר וע"כ מהימן השליח לקיימו. וע"כ נתנו עצה לעשותו ש"ק משום שלא איכפת לן מזה דבאמת אם לא יהיה ניכר חת"י הדיינים לב"ד של מקום הנתינה דאז יכולה לבטל לזכות שלה ואינו רק ש"ה עבורה. אם לא נשמע ביטולו. דדיעבד לא חיישינן לזה: