עין יצחק חלק ב קנח

דמאן דס"ל בטלו ולא בטלו ס"ל התראת ספק לא שמה התראה וכמש"כ הפני משה ביאור שיטה זו בירושלמי מכות פ"ג ה' ד' באריכות. וגם שיטת הרמב"ם פ' ט"ז מה' סנהדרין ג"כ כשיטה זו. וכמש"כ הכ"מ שם. וכוונתם דס"ל דמאן דאמר בטלו ולא בטלו א"כ חלו המלקות בעת שביטלו ועושה אז המעשה בידים. ומתרין אותו בעת שמבטל להעשה ואז הוי התראת ודאי. ומאן דס"ל קיימו ולא קיימו א"כ עיקר העבירה נעשה בעת שעבר על הלאו דהא בעת שאינו מקיים העשה אז אינו עושה מעשה בידים. ולכן הוי התראת ספק דהא בעת דעובר על הלאו הוי ספק לנו אם יקיים העשה אח"ז. וחזקת כשרות לא שייכא בזה בלא"ה דהא איתרע מיד דעבר על הלאו דהא אסור לעבור על הלאו כדי לקיים העשה ואף שיש אכתי חזקה דלא יקיים כמו דלא קיים עד עכשיו כמו כל חזקות דאמרינן דלא נעשה דבר מחודש. אך כיון דחזקה לא מהני על להבא. לכן הוי התראת ספק ומוכח דס"ל כשיטת הר"מ הנ"ל: מד) ובירושלמי פסחים פ"ח ה' א' אמרו דעבד של ב' שותפים צריך להמנות על הפסח כו' שחררו שניהם צריך להמנות על פסח אחר אמר ר' יוסי אם אתה אומר עבד לא יאכל משלשתן מעתה לא ימנה על הפסח שמא ימלך רבו וישחררו ונמצא הקדש פסול מעורב בעבודה עכ"ל. וכוונת הירושלמי להוכיח דאף אחר שנשתחרר רשאי לאכול הפסח כיון דבעת שנמנה עליו הי' עבדו. דאל"כ איך רשאי להמנות הא הו"ל לחוש שמא ישחררנו האדון להבא קודם אכילה ונמצא מביא הקדש לפסול. ואף די"ל אוקי אחזקה שלא ישחררנו אפ"ה חזקה לא מהני על להבא ולכן מוכיח דעבד של ב' שותפין אף בשחרר א' מהם חלקו אחר שנמנה. אפ"ה אוכל ממנו דאל"כ איך ימנה מתחילה. ואמאי לא יחוש העבד שמא ישחררנו רבו אח"ז [וזהו דבר שאינו ביד העבד] ויביא הקדש לידי פסול א"כ מוכח כשיטת ר"מ הנ"ל ויש להאריך הרבה בירושלמי הנ"ל: ענף ו מה) ועל פי כל זה יש להעיר בהא דפסחים (דף צ"א) דשל ישראל שוחטין עליו הפסח משום שארית ישראל כו' הרי דסמכינן על חזקה דלהבא אך יש לחלק ועיין בירושלמי דהובא בתוס' שם וקצרתי. ובאמת תקשה על שיטת הר"מ מהא דהקשו התוס' בגיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו כו' בהא דנזיר דלוקה והא הוי התראת ספק שמא ישאל על נזירותו. כיון דס"ל דחזקה לא מהני להבא א"כ לא שייך להעמידו על החזקה. ואפשר לחלק לפי מה דנתבאר דלחזרה לא חיישינן אף היכא דליכא חזקת כשרות ומה"ט לא חיישינן לביטול שליחות משום דלא שכיח שישתנה דעתו הראשונה. וע"כ מה"ט לא חיישינן שמא ישאל על נזירותו דהא ע"י השאלה יעקור את הנזירות למפרע והוי זה בגדר חזרה ממש וזהו לא שכיח. וע"כ לא חיישינן לזה ולכן הוי זה התראת ודאי בעת ששותה היין. ואף במקום שילקה אף דהקשה המהרש"א בגיטין שם באמת על התוס' דהא בודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה. אך כבר תירץ זה היטב האו"ת בסי' ע"ג ס"ק ו' ע"ש. ושאני בהך דקיימו ולא קיימו דאין זה בגדר חזרה ממש. וע"כ שפיר יש להסתפק שמא יקיים העשה לאח"ז כיון דחזקה לא מהני להבא. וכן יש להעיר עפ"ז בהא דנדרים (דף פ"ה) בדברי הרשב"א דהובא בר"נ שם ד"ה ומהא שמעינן דכתב דלא חיישינן דלמא מיתשיל כו' וקצרתי. ועיין בסנהדרין (דף ל"ד ע"א) דאמרו השתא מיהא לא הדר ביה כו'. ועפ"ז יש לדון כן בהך דשבת (דף ד') בהדביק פת בתנור וכמו שהקשו שם התוס' בד"ה קודם שיבוא כו' וקצרתי. והא דריש גיטין דתקנו להצריך קיום על הגט מפני חשש שיבא הבעל ויערער לאח"ז. זהו רק מפני חשש בעלמא שראו חז"ל לתקן ולחוש לחשש לעז כמבואר שם. ואין למדין מתקנת חז"ל על מק"א כידוע. משום דמוקמינן על הדין דאין לחוש לחשש חזרה ושינוי דעתו הראשונה. ויש לדון עפ"ז בב"ב (דף קי"ד) דאמרו ליחוש דלמא הדר ביה ובתוס' ד"ה ניחוש דלמא הדר ביה וקצרתי: מו) וכעין זה מצינו בסנהדרין (דף ס"א) דאמרו דאם אמר אלך ואעבוד חייב משום דודאי לא הדר ביה וכמש"כ שם רש"י ד"ה ברבים הניסתים דכיון דנתרצה לאו דעתי' למיהדר ביה עכ"ל. הרי דלחזרה לא חיישינן. ואף דהתם י"ל אוקי אחזקה שיהיה בשב ואל תעשה ולא יעבוד. וגם יש לו חזקת כשרות קצת. אפ"ה אמרינן דלא חיישינן לשינוי דעתו ולחזרתו הרי דזה הוי חזקה אלימתא. ואפשר לדחות ולומר דשא"ה דכיון דבעת שאמר אלך ואעבוד אז ודאי אין דעתו לחזור וכמבואר בגיטין (דף פ"ח ע"א) ברש"י ד"ה הרי את מלמטה וכו' דבתכ"ד ליכא למימר דאימלך. וע"כ חייב. אבל ברבים י"ל דאף בעת שאמרו לעבוד ג"כ הי' דעתם לחזור. וע"כ אין זה ראיה ברורה אך כבר נתבאר בראיות ברורות דלא חיישינן לשמא ביטל שלוחו ולחזרה: מז) וכן מוכח בהך דקדושין (דף מ"ב) דאמרינן דאי יש שלד"ע שולחו חייב ולא הוי התראת ספק דשמא יבטל השליחות לאחר זמן וכעין קושיות הנו"ב בסי' ע"ה חלק אה"ע דהא הוי התראת ספק דשמא לא ישמע לו השליח על הא דאמרינן שם צא הרוג הנפש כו'. ודוחק לומר דהך סוגיא אתי כמאן דס"ל התראת ספק שמה התראה כמש"כ הנו"ב במ"ת סי' ע"ז. משום דלפ"ז קשה מאי מקשו התם ואידך כו' הא י"ל דס"ל התראת ספק לא שמה התראה. אע"כ מוכח דאתי ככ"ע בזה. ולפי מה שכתבתי ניחא משום דביטול שליחות לא שכיחא ואף דאי נימא דחזקה לא מהני להבא עכ"ז רוב מהני אף בלהבא כדמוכח בנדה (דף מ"ו) תוס' ד"ה ר' יוחנן דאזלינן בתר רוב שמביאין בזמנן. וכן מוכח ביבמות (דף ל"א ע"א) וקצרתי. ודוחק לומר דמיירי שם שהתרו בו בעת ששלוחו הורג ועומד אצלו ומתרין בו שיבטל שליחותו ואז הוי התראת ודאי דלפ"ז היה מתורץ קושייתי הנ"ל. וקושיות הנו"ב. אך לפי מש"כ מתורץ בפשיטות טפי סוגיא הנ"ל: מח) א"כ נתבאר בעז"ה מכל הנ"ל דלא חיישינן לחזרה ולביטול שליחות אף היכא דלא שייך שארית ישראל לא יעשו עולה. א"כ ה"ה בדיעבד גם בגט עוזב לא חיישינן לביטול שליחות. והא דתקנו הפוסקים לחוש בעוזב שמא יבטל, ומהדרינן לעשות תקנתא לזה. זה אינו רק לכתחלה דהא קיי"ל ברוב וחזקה דיכול לברר מבררינן. וכש"כ במה דאפשר לתקוני מתחלה. וכש"כ לפמש"כ דעל להבא יש חשש יותר מעל העבר. ומה"ט חששו חז"ל בריש גיטין שיערער הבעל אחר זמן להבא כנ"ל. ולכן חיישינן לכתחילה בנתינת הגט ע"י שליח דלמא יבטל אחר זמן בעדים. אבל בדיעבד לחוש על העבר שמא ביטלו בעדים לא חיישינן. כמש"כ הגט מקושר דאמרינן עדים בצד אסתן ותאסר כנ"ל: מט) ואפילו במגרש בע"כ ע"י שלוחו דכתב הגט מקושר בד' ע"ח דבזה חיישינן לביטול שליחות אף דיעבד. והביא ראיה מהא דערכין (דף כ"א) דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמרינן בגמ' שם עד דמבטל למודעי משמע דאם כפוהו חיישינן למודעא. כש"כ שיש לחוש לביטול שליחות אף דיעבד ע"ש. ומשמע ממנו דבמגרש בע"כ ע"י שליח אף שאינו עוזב ג"כ חיישינן בדיעבד לביטול שליחותו והא דמגרשין ע"י שליח אינו רק במגרש מרצונו הטוב. אבל לענ"ד דוחק לומר דלא משכחת ע"י שליח בגירושין בע"כ. כדמוכח בירושלמי פ"ד ה"ג במשנה דבראשונה היה משנה שמו ושמה. התקין ר"ג לכתוב איש פלוני וכל שום שיש לו כו'. ואמרינן בירושלמי שם דמתניתין מיירי במגרש בע"כ ע"ש. והר"נ שם כתב דמיירי בכותב הגט ושולחו ממקום כתיבה למקום נתינה כו'. אלמא דגם במגרש בע"כ יכול לשלוח ע"י שליח ולא חיישינן לביטול שליחות. רק לפמש"כ שם הקרבן עדה בד"ה בראשונה הי' משנה שמו כו', דלשיטת