עין יצחק חלק ב קנז

בצירוף אוקי אחזקה מוציא ממוחזק. וכיון דמפקינן ממוחזק ולא חיישינן שמא ביטל שליחותו משום דאינו מצוי לבטל כנ"ל. כש"כ דבערוה לא חיישינן לשמא ביטל שליחותו וכמש"כ התוס' בב"מ (ד' כ') ד"ה איסורא כו'. ודוקא היכא דמצינו בש"ס דהחמירו בערוה חיישינן. ולא שנוסיף מדעתינו להאמיר. והוי כמו כל משלחי גיטין הבאין ממדה"י דלא חיישינן לביטול שליחות: לז) ואין לומר דלכן לא חיישינן בטובח ע"י אחר לשמא ביטל שליחותו משום כיון דמודה הגנב שלא ביטל שליחותו לכן מוציאין משום הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. דז"א דהא קיי"ל מודה בקנס פטור ובעינן אשר ירשיעון אלקים ע"פ ב' עדים וכיון דחיישינן שמא ביטל לולי הודאתו ואינו מתחייב רק מחמת הודאתו. א"כ הא הוי מודה בקנס כדאי' בב"ק (ד' מ"ג ע"ב) דהיכא דאתו בי תרי ואסהידו ולא ידעי אי תם אי מועד הוי ואמר מרי' מועד הוי לא משלם ע"פ עצמו. וע"פ ע"א ג"כ לא מחייבינן קנס כמבואר בב"ק (ד' מ"א) תוס' ד"ה מודה בקנס כו'. ולא אמרינן דעכ"פ הוי רגלים לדבר כמו בטמאה אני לך דמבואר באה"ע סי' קט"ז בע"א אומר שזינתה מהימנא לומר טמאה אני לך. אע"כ מוכח דבקנס לא מחייבין בהודאתו אף היכא דיש רגלים לדבר. ועיין בב"ק (ד' מ"ו) תוס' ד"ה דאפילו ניזק כו' דבקנס לא אמרינן מחוייב שבועה איל"מ. וכיון דלא מחייבין בקנס ע"פ הודאתו אף היכא דיש רגלים לדבר. בע"כ מוכח מדמחייבין קנס בטובח ע"י אחר וודאי זה לא הוי מחמת הודאתו. ובפרט דשייך התם לומר חזקה לא שבק היתירא כו' ובוודאי ביטל להשליח כדי שלא יתחייב ד' וה'. וע"כ מוכח דביטול שליחות הוי חשש רחוק. אף היכא דלא שייך חזקת כשרות: לח) ובתוס' כתובות (ד' ט') ד"ה ואיבעית אימא באשת ישראל כו' כתבו בסוף דבריהם דמדלא טענה מוכת עץ אין להסתפק בזה עכ"ל התוס'. ואף דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך עכ"ז אמרינן מדלא טענה אין להסתפק בזה. ויש לומר דה"ה בזה אף שבקנס אין מחייבין ע"פ הודאתו. עכ"ז מדלא טען שביטל שליחותו אין להסתפק בזה. אך ראיתי בהפלאה שם שכתב להקשות כן על תוס' הנ"ל דאיך מחייבינן מדלא טענה הא אינה נאמנת לומר טמאה אני לך. ותירץ משום דיש רגלים לדבר כיון דמצא פ"פ ע"ש. א"כ מבואר דדוקא התם דבאומרת טמאה אני לך דנאמנת היכא דיש רגלים לדבר ע"כ אמרינן שפיר מדלא טענה אין להסתפק בכך. אבל בקנס דאינו מחויב בהודאתו אף בצירוף רגלים לדבר כנ"ל וודאי דלא אמרינן לחייבו מדלא טען כן. והתם הא לא שייך לומר דמחמת שארית ב"י לא יעשו כו'. ומוכח דאף היכא דליכא חזקת כשרות לא חיישינן לביטול שליחות: לט) וזה וודאי אין סברא לומר דהא דמחייבין קנס בטובח ע"י אחר מיירי שמעידים העדים שלא זזה ידם מידו ויודעים שלא ביטל שליחותו. דמלבד דזה דוחק גדול. דג"כ זה נסתר מהא דאי' בב"ק (ד' ע"ח) דאמרינן כאן בשותף שטבח לדעת חבירו וכאן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו דמשמע התם דהעיקר תלוי באם נעשה שליח מחבירו לשחוט או לא. דאל"כ לישני כאן בעדים מעידים שלא זזה ידם מידו כנ"ל. וכאן בליכא הנך עדים שיעידו כנ"ל. ואין לומר דשלא לדעת פירושו דליכא עדים שיעידו שלא זזה ידם כו'. דמלבד דזה דוחק מאוד. דזה נסתר מהא דב"ק (דף ק"ו ע"ב) דמקשינן שם בגמ' וליטעמיך לישני כאן בשותף שטבח שלא מדעת חבירו כו'. ועיין בתוס' שם ד"ה ולישני ליה כו' דכתבו דתרוצי הגמ' דשם הוי בדוחק וע"ש. ובאמת הוי זה דוחק לתרץ דהמשנה מיירי בשותפים שגנבו כמו שמתרץ הגמ'. מלבד דהמשנה מיירי בלשון יחיד כדקתני לשון משביעך כו'. ועוד דהא בשותפין שגנבו אינו משלם יחיד רק חצי כופר. וליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לא שייך בזה כמבואר בח"מ סי' ת"י סעי' ל"ז להיש חולקין ע"ש. והתנא תנא סתם משלם כופר. ובע"כ אי מיירי בשותפים דכוונת התנא חצי כופר. אך אף שזה דוחק. עכ"ז ההכרח יורה דרכו דהוכרחו לתרץ כן כיון דליכא לתרץ באופן אחר: מ) ולתרץ דמיירי בשחטו שלוחו שלו ליכא למימר דא"כ יתחייב לשלם ד' וה' דהא בטובח ע"י אחר חייב לש"ס דילן. ולומר דמיירי בשחטו אחר שלא מדעתו דאז פטור לשלם. ג"כ זהו דוחק דלא שכיח שיבא אחר וישחוט שלא מדעתו ודוקא שותפים שגנבו דרכם לשחוט בלא דעת חבירו. וג"כ תקשה דמאי קמ"ל בזה. וע"כ אינו מתרץ הגמ' דמיירי דליכא עדים על עשיית שלוחו לשחוט. דבקנס דאינו מחוייב ע"פ עצמו מאי קמ"ל בזה. ובירושלמי שבועות פ"ח ה"ג משני דמיירי בשחטו אחר. ועיין בפני משה שם ד"ה תיפתר בשחטו אחר כו' שכתב דירושלמי אזיל לשיטתו דס"ל בפ' ד' מיתות ה' י"ד דר' יוחנן ס"ל דטובח ע"י אחר פטור וש"ס דילן אזיל לשיטתו. אבל אי אמרינן דלא מחייב ע"י שליח ושותף רק במעידים שלא זזה ידם מידו ויודעים שלא ביטל שליחותו ושותף שטבח לדעת חבירו דחייב היינו במעידים שלא זזה ידם מידו כנ"ל. א"כ למ"ל לתרץ כאן בב"ק דמיירי בשותף שטבח שלא לדעת חבירו. דהכוונה אי נימא דחיישינן לביטול כנ"ל דמיירי דליכא עדים שיעידו שלא ביטל שליחותו. יותר ה"ל לתרץ להגמ' בפשיטות דמיירי כפשטא דלישנא דלא גנב רק אחד ומשלם כופר שלם. רק דמיירי שעשה שליח לטבוח וכדמתרץ הירושלמי וליכא עדים שיעידו כנ"ל דזהו דבר המצוי. ואדרבה זהו לא שכיח דיעידו דלא זזה ידם מידו כידוע בכ"מ. ואשמעינן רבותא דחיישינן לביטול שליחות. ובע"כ מוכח דביטול שליחות אף היכא דליכא חזקה דכשרות ג"כ לא חיישינן והוא ראי' ברורה: מא) והא דחיישינן שמא יבא הבעל ויערער לומר מזוייף וע"כ תיקנו לומר בפ"נ. ואף דלחזרה לא חיישינן. עכ"ז י"ל ולחלק דאם דיינינן שמא ביטל שליחותו על העבר לזה לא חיישינן. אבל לשמא יערער להבא אחר זמן לזה חיישינן דעל להבא יש חשש ביותר. וכה"ג כתבו התוס' בקידושין (ד' מ"ה ע"ב) ד"ה בפי' כו' דרבינו מנחם ס"ל דשמא קידש לא אמרינן ושמא יקדש חיישינן משום דחזקה לא מהני על להבא כמש"כ הנו"ב במ"ק ח' יו"ד סי' נ"ו לבאר זה. וע"כ חששו ביותר לשמא יערער אחר זמן לומר מזוייף ויוציא לעז. אבל לשמא ביטל שליחותו לעבר לא חיישינן וכדמוכח מכל הנ"ל. וכה"ג כתבו התוס' בגיטין (ד' י"ז ע"ב) ד"ה זנות לא שכיחא כו' דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה וזהו ג"כ כנ"ל: מב) ולפע"ד נראה להקשות על שיטת ה"ר מנחם הנ"ל דס"ל דחזקה לא מהני על להבא מהא דמכות (ד' ט"ז) ד"ה במאי קא מפלגי כו' שכתבו שם דמאן דס"ל קיימו ולא קיימו לא הוי התראת ספק משום דמוקמינן על חזקתו שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו. וכן כתבו התוס' בגיטין (ד' ל"ג) ד"ה ואפקעינהו כו' בשם ר"ת דס"ל כן לומר דאוקי על חזקה שהיא נשואה עכשיו. א"כ חזינן דשיטת התוס' דמחמת דיש חזקה על להבא אמרינן דלא יקיים העשה כמו דלא קיים עד עכשיו. ומחמת זה מקרי התראת ודאי שבעת ההתראה הי' זה ודאי להם. וקשה לשיטת הר"מ דלא מהני חזקה על להבא א"כ בעת התראה הי' ספק להעדים אם יעבור אחר זמן על זה וחזקה להבא לא מהני כנ"ל. ובאמת י"ל דהר"ת אזיל לשיטתו משום דבגיטין כתבו התוס' זה בשם ר"ת. ור"ת פליג שם בקידושין על שיטת הר"מ וס"ל דחזקה מהני על להבא ג"כ והא דאמרו שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן כבר כתב הנו"ב שם לחלק בזה. ולכן ס"ל לר"ת דמחמת החזקה הוי התראת ודאי. אבל לשיטת ר"מ לא מהני החזקה לעשות מזה התראת ודאי וקשה כנ"ל: מג) וע"כ נלע"ד לומר דבאמת זהו שיטת הרבה ראשונים במכות (ד' ט"ז) הנ"ל דגרסי כשיטת הרי"ף שם