עין יצחק חלק ב קנו

לומר דמיירי באמת שמעידים העדים שלא זזה ידם מידו ולא שמעו ממנו שביטל. דז"א דבע"כ מיירי שלא ראו עדים נתינתו ליד השליח דאל"כ למ"ל לומר בפ"נ הא היכא דידעינן דהבעל עשה אותו לשליח א"צ לומר בפ"נ כדלעיל (דף ב') דאתיוה בי תרי. ובלא"ה אין סברא לומר כן כידוע בפשיטות. אע"כ מוכח מזה דלא חיישינן לביטול שליחות וזה מוכרח. דאל"כ מה תועלת יש דהימנוהו רבנן לש"ה משום עיגון הא אכתי לא יצאנו בזה מחשש בטול שליחותו. משום דאף היכא דלא שייך לומר חזקה דכשרות ג"כ לא חיישינן לבטול שליחות. משום דלא שכיח לבטל שליחותו. ולכן לא מוקמינן לעבד בחזקת מ"ק משום דרוב עדיף מחזקת מ"ק ובפרט בצירוף אוקי אחזקה שלא ביטל ג"כ: לב) ואין לומר דלכן לא חיישינן שהרב יבטלו כדי לקיים מצות עשה. משום שאינו רשאי לבטלו מחמת שמא יסמוך העבד על השליח וישא ב"ח. דז"א דהא יש לדון דהעבד ראוי לו לחוש שמא ביטלו להשליח. משום דנגד חזקת שלא ביטלו. יש לנגדו אוקי אחזקת מ"ק וכיון שהעבד מדינא ראוי לו לחוש לזה דספק דאורייתא לחומרא. א"כ ממילא רשאי הרב לבטלו ומחויב בזה לבטלו כדי שלא יעבור על מצות עשה. ודוקא באשה שסומכת על חזקתו שלא ביטל, מחמת שארית ישראל כו' לכן ממילא אינו רשאי לבטלו שיכול לבוא לידי מכשול ולא בעבד אי נימא דחיישינן לחזרה מחמת איסור דשחרור כנ"ל דאין כאן מכשול כלל. והך סברא דכתבתי דחיישינן שמא בטלו להשליחות של השחרור ולא אמרינן שלא יקלקלו משום דאם ניחוש לביטול שליחות לא יהי' חשש כלל לקלקול זה. יש להוכיח כן ממש"כ התוס' גיטין (דף י"ב) ד"ה שביק ליה ועריק שכתבו לחוש שמא מכרו ומיתסר בתרומה וכן כתבו בקידושין (דף מ"ו) בבת שאבי' הלך למדה"י דחיישינן שמא קידשה ואסורה להנשא. ולא תי' כמו שתי' הר"נ שם בקדושין דלכן לא חיישינן לזה משום שודאי לא יקלקלה. אלמא דס"ל דכיון דחיישינן לשמא מכרו האדון ע"כ אסור לו לאכול תרומה מספיקא. וכן גבי קדושין דכיון דאיכא למיחש שמא קדשה אביה במדה"י דאסורה להנשא. ומה"ט יכול האדון למוכרו וכן האב יכול לקדשה שלא בפני'. אף דבא מכשול על ידו ומקלקלה. משום דהסברא הוא כמו שכתבתי דכיון דהדין הוא לחוש לכל זה. ממילא לא יהי' קלקול ע"י וכעין סברתי. ולכן שפיר יש לחוש דשמא ביטל האדון להשליח: לג) ואף האידנא אחר תקנת ר"ג דתיקן שלא לבטל שלא בפני השליח. עכ"ז הא עיקר תקנת ר"ג הוא משום תקנת ממזרים כרב נחמן דקיי"ל כוותיה בגיטין (דף ל"ג). ועי"ש בתוס' שם ד"ה ובי תרי כו' ובמהרש"א שם שכתב דעיקרו הוי משום תקנת ממזרים ע"ש. א"כ זהו לא שייך רק באשה שהיא מותרת לינשא ורשאה לסמוך על השליחות ושפיר יש חשש בזה דאזלא ומינסבא כמבואר שם. אבל בעבד שאינו רשאי לישא ב"ח עד שיבורר שלא ביטל כנ"ל. א"כ אין כאן חשש מכשול כלל. וג"כ אין לומר משום עיגון תיקן ר"ג למ"ד מפני תק"ע לרב ששת שם. דהא בעבד לא שייך כ"כ תק"ע וכמבואר בגיטין (דף י"ט) דיכול לישא שפחה. ועיין בגיטין (דף ט') תוס' ד"ה שוו למו"מ כו' ובהר"נ שם וקצרתי: הג"ה ואגב אכתוב מה שנתחדש לי כעת להוכיח מהר"נ הנ"ל בסוגיא דשוו למוליך כו' שכתב דלפעמים מוסר השליח בע"כ השחרור להעבד ויהא אסור בב"ח ושפחה כו' עכ"ל הר"נ. דמוכח מהר"נ דיכול הבעל לעשות שליח לגרש בע"כ של אשתו לדינא דהש"ס ודלא כהנו"ב מ"ק בסי' ב' דכתב דאף לדינא דהש"ס אין יכול לגרש ע"י שליח בע"כ דה"ל תופס לבע"ח כו' דלדבריו גם בש"ש לא יהי' יכול לעשות שליח לשחרר בע"כ מה"ט. אך לדברי הנתיבות בסי' קפ"ה דשטר שחרור מהני אף בטלי גיטך מעג"ק משום דבש"ש לא בעינן פרטי דיני שליחות כמש"כ שם. ע"כ אפשר לחלק מה"ט בין גט אשה לש"ש דשאני גט אשה דבעינן בשליח פרטי דיני שליחות ע"כ היכא דהוי תופס לבע"ח כו' לא מהני השליחות משום דבפרטי דיני שליחות הוא דלא יהי' תופס בחב לאחרים. אבל בש"ש דאף טלי גיטך מעג"ק כשר ולא בעינן בי' פרטי דיני שליחות וכיון דאתי השטר שחרור עכ"פ לרשות ויד העבד באיזה אופן שיהיה לכן אף פרטי שליחות וגם היכא דהוי חב לאחרים לא מעכב בי' ונשתחרר מ"מ ואכמ"ל יותר בזה: לד) גם י"ל בנ"ד להסברא דהא ל"ת חמור מן עשה כמבואר ביבמות (דף ז' ע"א) דאמרו אטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' כו'. ועיין מזה בהרמב"ן על התורה פ' יתרו בפסוק זכור את יום השבת כו' ובדורש לציון דרוש ה' בהג"ה ומה שהביא שם בשם ר' שמשון מקינון וקצרתי. וכל זה הוא כעין הך דעירובין (דף ל"ב) דס"ל לרבי דניחא לי' לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא נעביד ע"ה איסורא רבא ע"י החבר ורשב"ג פליג שם עלי' וקיי"ל כרבי. אך לדינא אין זה ברור לפי דברי המל"מ בפ"ג ה' תרומות ה' י"ז דאף לרבי דס"ל כן בעירובין מ"מ לא מצינו כן רק באיסור דרבנן אבל באיסורי תורה מחלקינן בזה בין איסורא זוטא לאיסורא רבא ועיין מזה באו"ח סוף סי' ש"ו. ומהך דשוחטין לחולה בשבת הנ"ל אין זה ראי' מוכרחת דיש לחלק בזה דשאני גבי חולה דהותרה בישול והבערה בשבת עבורו וכמש"כ הפוסקים והב"י שם וקצרתי בזה הפרט. והנצרך לענינינו הוא דזה ברור לדינא דאי נימא דיש לחוש דשמא ביטל להשליח א"כ ממילא אינו רשאי העבד לסמוך על הנתינות שטר שחרור לידו ולישא בת חורין וכיוצא. דהא הוי לי' למיחש לביטול השליחות וממילא הדין הוא דמצווה האדון לבטל להשליח כדי שלא יעבור על העשה דלעולם תעבודו. ומדחזינן דהעבד רשאי לסמוך על השטר שחרור ויכול לישא ב"ח וכיוצא. דודאי מוכח מזה דחשש שמא ביטל להשליח הוי זה חשש רחוק משום דזהו לא שכיח דיחזור מדעתו הראשונה ולא חיישינן לשינוי דעתו הראשונה אף היכא דלא שייך לדון חזקת כשרות ושארית ישראל כו': ענף ה לה) ועוד ראי' דלא חיישינן לביטול שליחות אף היכא דלא שייך חזקת כשרות. מהא דב"ק (דף ע"א) דבטובח ע"י אחר חייב לשלם ד' וה'. וקשה איך מחייבינן לשלם בעשה שליח לטביחה ומפקינן ממונא מהמוחזק ולא חיישינן שמא ביטל לשלוחו. ובפרט בממון הא לא בעינן שני עדים על בטולו דלא איברי סהדי אלא לשקרי. ואין לומר דזהו משום דאמרינן אוקי אחזקה שלא ביטל לשליחותו. דזה אינו דהא בסברת אוקי אחזקה לא מפקינן ממון מהמוחזק כדמוכח בכתובות (דף ט"ז) דבברי וברי לא אמר ר"ג ואף דהוי התם חזקת הגוף דהוי חזקה אלימתא כמש"כ התוס' בכתובות (דף ע"ה). ודוקא ברי ושמא בצירוף חזקת הגוף מפיק מהמוחזק. דהא אין הולכין בממון אחר הרוב וכש"כ בחזקה. ומה"ט יש לתמוה על דברי הנתיבות בסי' ע"ח ס"ק א' דהוכיח דחזקה אין פורע תוך זמנו לא מהני בשמא ושמא דהא חזקת הגוף אלים טובא ואפ"ה לא מהני חזקת הגוף בשמא ושמא כש"כ בחזקה תוך זמנו ע"ש. ודבריו אינם מובנים לי דהא חזינן דחזקת הגוף לא מהני בטוענים שניהם ברי וברי כמבואר ברפ"ב דכתובות כנ"ל וחזקה תוך זמנו מהני בברי וברי הרי דחזקה תוך זמנו עדיף יותר מאוקי אחזקת הגוף ופשוט: לו) א"כ מדמפקינן ממון בעשה שליח לשחוט ולא חיישינן לשמא ביטל שליחותו. בע"כ מוכח דזה הוי חזקה אלימתא משום דכיון דעשה שליח אין דרכו לבטל ולא שכיח שיבטל שליחותו שעשה וישתנה דעתו הראשונה. והוי כמו רוב וחזקה שלא ביטל דאוקי אחזקה. ורוב ואוקי אחזקה מפיק מחזקת ממון כמש"כ הבעל המאור רפ"ב כתובות. ואף שהתוס' רפ"ב כתובות בד"ה כיון דרוב נשים כו' משמע דלא ס"ל כהבעל המאור רק כשיטת הרמב"ן במלחמות שם דרוב ואוקי אחזקת הגוף אין מוציא ממוחזק. היינו דוקא התם שעשוי להשתנות. כמש"כ המלחמות שם. אבל היכא דהחזקה אינה עשוי להשתנות גם התוס' מודים דרוב וחזקה מוציא ממוחזק כמבואר כתובות (דף ל') תוס' ד"ה ועל הכותית באה"ד שכתבו שם וא"ת אמאי יש לה קנס לשמואל דאית לי' אין הולכין אחר רוב ותי' משום דכל א' וא' מוקמינן בחזקת אבהתא עכ"ל וכ"כ התוס' בב"ק (ד' ל"ח) אלמא דרוב