עין יצחק חלק ב קנה

אמר זכי והקשו התוס' דמ"ש דבגיטין ס"ל לר' יוחנן תן כזכי וחילקו בין דעת אחרת מקנה כו' וכ"כ התוס' בגיטין (דף י"א) וכן הקשה הריטב"א בב"מ. הרי דס"ל דהא דתן שחרור זה מיירי בכל גווני דאי נימא כהנו"ב דמתרץ דמיירי במקום מצוה א"כ מה הקשו התוס' שם. הא יש לחלק בפשיטות דדוקא בשחרור הוי תן כזכי משום דמיירי במקום דכופין אותו לשחרר דהוי כמו חוב ולכן תן כזכי משא"כ במציאה אע"כ מוכח מקושייתם דס"ל דמיירי בכל גוונא דדוחק לאוקמי דמיירי רק בחד גוונא כדברי הנו"ב. וגם הא שיטת התוס' בגיטין (דף ל"ח ע"א) ד"ה כל המשחרר כו' דהקשו על הא דאם אמר שחררו משחררין דהא עובר בעשה ע"ש. ולא תירצו לתי' הרש"בא שהובא בקצה"ח סי' קפ"ב דזהו לפי החזקה דאינו משחררו בחנם ולכן אינו עובר כו'. משום דס"ל להתוס' דאף היכא דקיבל דמיו ג"כ עובר בעשה ודוקא במקום מצוה רבה ודרבים מותר לשחרר ולכן שפיר הקשו התוס' בב"מ ובגיטין דמ"מ ס"ל לריו"ח תן לאו כזכי גבי מציאה ומ"ש משחרור וכן מוכח מהירושלמי בגיטין על משנה דהאומר תן שחרור כו' דבכל אתר את אומר תן לאו כזכי וכאן אמר תן כזכי ומשני דמיירי באומר זכה. וקושיות הירושלמי ג"כ מן ב"מ דאמרו שם בירושלמי דתן לאו כזכה וכמש"כ הפני משה. ואינו מחלק דמיירי במקום מצוה דמחוייב לשחררו והוי כחוב דבחוב לכ"ע תן כזכי אע"כ מוכח מהירושלמי דס"ל דהמשנה דתן שחרור כו' מיירי בכל גוונא ואף היכא דאין עליו חוב לשחררו. ולכן שפיר הוכיח הגאון הנ"ל שם בנו"ב דאף היכא דליכא מצוה לשחררו ויש עליו איסור עשה ואפ"ה יכול לעשות שליח לשחררו דמוכח מזה דאף במקום עבירה אין השליחות בטל: כז) וע"ז שייך שפיר תי' הנו"ב דהא בזכיי' אינו נעשה שליח עבור המזכה רק עבור הזוכה והעבד אינו עושה עבירה. ועיקר קושיא הנ"ל הוא מדיוקא דס"ל לר"מ שם אם רצה לחזור יחזור דמשמע שאחר שמטא שחרור ליד העבד אינו חוזר. ובזה קשה הא אין שלד"ע כמש"כ הנו"ב ורע"א זצ"ל שם. ולדעתי לא היה להם לדייק זה מדיוקא דלר"מ כו' כמש"כ הגאונים הנ"ל הא מבואר כן להדיא בהא דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים למוליך ומביא אלמא להדיא דיכול האדון לעשות ש"ה להוליך שחרור לעבדו. וקשה הא אשלד"ע כו' והתם מיירי בש"ה כמבואר ספ"ב דגיטין דאל"כ הא א"צ לומר בפני נכתב ופשוט: כח) ובעיקר קושייתם מהא דיכול לעשות שליח להוליך שחרורו לעבדו והא אשלד"ע כו' נלענ"ד לתרץ משום אי נימא כהנתיבות דטלי גיטך מעג"ק אינו פסול בשחרור כמש"כ בסי' קפ"ה וכהובא לעיל. א"כ זה ברור דאף דנימא דהשליחות בטל בדבר עבירה. עכ"ז בכה"ג אין צריך לפרטי שליחות. דזה ברור דאם א' עושה שליח לא"י למכור חפצו לפלוני דאף דא"י לאו בר שליחות הוא. עכ"ז מהני מכירתו היכא שהמוכר פסק דמיו כיון שהלוקח מושך חפצו דאינו רק מעשה קוף בעלמא שמוליך הדברים שאמר המוכר ללוקח שימשוך ויקנה וב"ה שמצאתי בנתיבות סי' קפ"ב ס"ק ב' שכתב להדיא דין זה שיכול המוכר לשלוח חפצו ע"י קטן למכור בפסיקת דמיו ע"ש. ודוקא בגט אשה צריך לפרטי שליחות משום דהא טלי גיטך מגבי קרקע לא מהני א"כ כיון שהנתינה לידה הוי ע"י מי שאינו בר שליחות הוי כטלי גיטך מקרקע. א"כ בגט שחרור שמהני טלי גיטך מעג"ק ודאי דיכול לעשות לשליח שיאמר לעבדו שיזכה בו בשחרורו. אף בדבר עבירה שבטל שליחותו הנ"ל. ומיושב שפיר קושיית הגאונים הנ"ל בעז"ה: כט) ונלפענ"ד להביא ראי' למש"כ הנתיבות ולמה שכתבתי דאף בדבר עבירה שבטל שליחותו עכ"ז במכירה ע"י שליח כה"ג קיים המכירה. מהא דאי' בירושלמי סנהדרין פ"ז ה' י' בזה"ל מסר ולא העביר תפלוגותא דחזקי' ור' יוחנן דאיתפלגון טבח ולא מכר חזקי' אמר חייב ריו"ח אמר פטור. ופי' הפני משה שם דכוונת הירושלמי דטבח ולא מכר הכוונה דבמכירה לא פליגי דע"כ ע"י אחר ולא פליגי רק בטביחה ע"י שליח דחזקי' מקיש טביחה למכירה כו' עכ"ל הפ"מ. ואף דקיי"ל בכולי ש"ס דאשלד"ע רק בטביחה מקיש חזקיה למכירה וה"ה במסר ולא העביר היינו מסר לכומרים מעובדי אלילים והעבירו ע"י שלוחו חייב משום דמקשינן דכמו ומזרעך לא תתן הוי ע"י אחר דהיינו המסירה למשרתו א"י דה"ה העברה ע"י אחר חייב לחזקי'. ובאמת בש"ס דילן בסנהדרין (דף ס"ד ע"ב) ברש"י ד"ה לא תתן להעביר פי' רש"י וסתמא דמלתא שמשין שלה מעבירין. וברמב"ם פ"ו ה' עבודת אלילים כתב דבעינן שיעבירנו בעצמו. ובפי' המשניות להרמב"ם כתב דחייב ע"י העברת משרתי עובדי אלילים ועיין בכ"מ ובתויו"ט בסנהדרין פ"ז משנה ז'. ואפשר שכוונת רש"י הוי ג"כ מחמת שהמשרתים נעשו שלוחים לו ואין שייך לומר אשלד"ע דכיון דקיי"ל דטביחה ע"י אחר חייב. וה"ה בזה כמבואר בירושלמי הנ"ל. ושיטת הרמב"ם הוא דשאני התם בטביחה דיליף מתחת ואו לרבות השליח. והמפרשים הנ"ל לא הביאו לירושלמי הנ"ל וקצרתי: ל) ופי' הפ"מ שכתב לפרש דלא מכר היינו המכירה ע"כ ע"י אחר. אין לו ביאור כלל דהוא דבר מיותר דהא אי אפשר כלל למכירה כי אם ע"י אחר. וע"כ נלע"ד לפרש דדוקא בטביחה ע"י שליח פליגי אי שייך בזה אשלד"ע. אבל במכירה כ"ע לא פליגי דודאי חייב בעשה שליח למכור דאף דאשלד"ע עכ"ז בזה א"צ לפרטי שליחות כמש"כ הנתיבות הנ"ל דאף ע"י קטן יכול לעשות שליח למכור דעכ"פ לא גרע מאומדנא. ולכן נענש המשלח לשלם ד' וה' דעכ"פ המכירה קיים מחמת דבורו שאמר לשלוחו להוליך דברי' שימשוך פלוני חפצו ואינו רק כקוף בעלמא מקרינן שפיר ומכרו דהמוכר והלוקח המה עושים מעשה המכירה רק בטביחה דעיקרו הוי ע"י שליח בזה פליגי שם. וי"ל דזהו כוונת הגמ' בב"ק (דף ע"א) וכתובות (דף ל"ג) דמה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר דהכוונה דמה מכירה ע"י אחר היינו ע"י שליח דהא במכירה ודאי דמהני ע"י שליח כנ"ל אף טביחה כו'. אך בב"ק (דף ע"ט) דאמרו מה מכירה דלא אפשר דלאו ע"י אחר אף טביחה כו' לא משמע כמש"כ. אך כוונת הירושלמי ולא מכר היינו דבמכירה לא פליגי דלכ"ע חייב ע"י שליח למכור וזה ברור בעז"ה בכוונת הירושלמי הנ"ל ומוכח כנ"ל: לא) נחזור לענינינו דודאי אין סברא לומר דהמשנה הא דשוו למוליך ומביא כו' אתי דלא כהלכתא וכמ"ד לעולם תעבודו רשות. וכמש"כ רע"א זצ"ל שם. ובפרט הא הובא בכל הפוסקים סתמא הא דשוו למוליך ומביא ולדידן הא קיי"ל דעובר בעשה. ולומר דלכן אינו עובר משום דודאי קיבל דמיו כמש"כ הקצה"ח. דהא מוכח בתוס' גיטין (דף ל"ח) ד"ה כל המשחרר כו' מקושייתם שם דלא ס"ל הך סברא של הרשב"א הנ"ל. ושיטתם שם דדוקא במצוה דרבים משחררין כנ"ל. וכדמוכח מתוס' ב"מ (דף י') כנ"ל. וכן לומר דהמשנה מיירי במקום דכופין רבו לכתוב גט שחרור דליכא עשה לעולם תעבודו ג"כ. דהא כבר הוכחתי מתוס' ב"מ (דף י') ד"ה ולא אמר זכי כו' הנ"ל דהקשו מ"ש דבמציאה תן לאו כזכי כו' כנ"ל. ולא תי' דמיירי במקום דכופין רבו ובמקום מצוה דרבים כשיטתם כנ"ל דאז ודאי כיון דמחוייב בזה הוי כפרעון חוב דלכ"ע תן כזכי. אע"כ מוכח מתוס' דס"ל דודאי המשנה מיירי בכל גוונא. א"כ ה"ה הרישא דשוו למוליך ומביא. וא"כ קשה אמאי באומר בפ"נ מותר מיד בב"ח כמש"כ התוס' שם בסוגיא דשוו למוליך דלכן הקילו להאמין לש"ה כדי שישא ב"ח. וקשה אמאי לא חיישינן שמא ביטלו האדון במדה"י לשלוחו. ואין לומר דמוקמינן על חזקתו שלא ביטל כבכל גיטין הנשלחים ממדה"י. דשארית ישראל לא יעשו עולה לחזור מדבריהם. דז"א כיון דקיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. א"כ לא שייך בזה לומר אוקי על חזקת כשרותו דשארית ישראל כו' לחזור מדבריו. ואדרבה יש לנו לומר דחזר כדי שלא לבטל מצות עשה דמשחרר עבדו. ואוקי להעבד אחזקת מרא קמא דחזקת מ"ק חזקה אלימתא הוי. ואין