עין יצחק חלק ב קנב

כששתק הזוכה]. אבל עדיין תקשה לאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו ומבואר בב"מ (דף י"ט) דג"כ בשחרור שייך לומר עדיו בחתומיו זכין לו. ואף בנפל דאיתרע דחיישינן לפרעון בתוך זמנו עכ"ז לשמא לא רצו העדים לזכות עבורו וכה"ג לא חיישינן אף בנפל דאיתרע. ומוכח דבכל גוונא שייך לומר עדיו בחתומיו זכין לו דאל"כ איך מתירין הא כיון דנפל ואיתרע ניחוש שמא היה אז איזהו אופן וגוונא דלא זכו העדים בחותמיו. אע"כ מוכח דהא דעדיו בחתומיו זכין לו הוא כלל גמור בכל מקום ולכן מחזירין להוציא מלקוחות. א"כ קשה דאמאי מהימן השליח לומר בפ"נ הא כיון שמעיד שנכתב לשמה ובפ"נ. א"כ אח"כ כשנותן לידה מגורשת למפרע. ואף דבעינן מטא לידי' כמבואר בב"מ (דף י"ג). עכ"ז זה אינו רק תנאה בעלמא. דהוי כהתנה שתהי' משוחרר מעכשיו אם לא אחזור קודם שאתן לידך דהא העדים זכו למפרע. והוי כאומר לא תתגרשי אלא בב"ד פ' דלא מהימנא לומר בפ"נ משום דנתגרשה בקבלה ראשונה כפי' רש"י ספ"ב בגיטין. וכמו שכתבתי לעיל להוכיח דנתינה דאינו רק לתנאי בעלמא זה לא מקרי נתינה דיהא מהימן לומר אז בפ"נ משום דלא מהימן רק בעת הנתינה דמחוייב להיות בהכרח מחמת הדין כדי שלא יהיה טלי גיטך כו' דאז מקרי שהוא גומר הגירושין אז ומהימן כנ"ל. אבל לא בנתינה שאינו רק לקיים תנאו דהא נגמר למפרע השחרור ולא עכשיו. א"כ קשה איך מהימן לומר בפ"נ. דהא אינו גומר השחרור ואף דפסקו דלא כאביי. עכ"ז תקשה לאביי מברייתא ומשנה הנ"ל: יב) ועוד קשה להרשב"א דס"ל דש"ק נאמן במיגו דש"ה א"כ אשה נמי תהי' מהימנא במיגו דש"ה ואמאי פסקו דלא מהימנא כשלא נעשית ש"ה. ומה שכתבתי לעיל לתרץ הוא דוחק לדעתי. אך זה יש ליישב בפשיטות. והוא די"ל דהא הר"נ בסוגיא דשליש כתב דלכן לא חיישינן באשה עצמה שמא נתן לה הבעל בתנאי שתהא רק שליח להולכה עד מקום פלוני משום דלא חיישינן לתנאי רק אמרינן דתפיסה מוכחת עלי' שודאי אמר לשון הילך כו'. ולכן בש"ק כשלא ידע שנעשה ש"ק. אמרינן דלא נתכוין רק שיהא ש"ה והילך למי שאין יודע שהוא ש"ק לאו קבלה הוי כו' עכ"ל הר"נ. וכן קיי"ל בכ"מ דתנאי הוי טענה גרוע. ולכן יש לחלק דלכן באשה אינה נאמנת במיגו דש"ה משום דהוי מיגו גרוע דהא תפיסתה מוכחת דאמר לה לשון הילך דמזה הלשון הוי כקבלה ממש כשנותן הבעל לידה. אבל בשליח קבלה מהימן שפיר במיגו דש"ה דהא אם לא ידע הבעל שנעשה ש"ק אין תפיסתו מוכחת רק על לשון הולכה. א"כ יש לו מיגו דיאמר דהבעל לא ידע שנעשה ש"ק ואז אף שאמר לו לשון הילך לא נעשה רק ש"ה והוי מיגו מעליא ואתי שפיר: יג) אבל עדיין תקשה לפ"ז דאמאי מהימן ש"ק גבי שחרור לומר בפ"נ הא התם לית ליה מיגו דש"ה. דהא יכחיש בזה להתפיסה מוכחת דמוכח דאמר לו לשון הילך ובשליח לעבד הוי לשון הילך לקבלה אף שלא ידע שנעשה ש"ק דהא זכין לעבד שלא בפניו. [ויעויין בכ"מ פ"ד ה' זכיי' ה' ד' שכתב בשם הרשב"א דס"ל כשיטת ר"ת תן לאו כזכי במתנה רק שחרור שאני משום דודאי עבד ליה נייח נפשיה כמש"כ הרשב"א בחידושיו לגיטין. וכשיטת הרא"ש ספ"א דגיטין. ולשיטתם דשחרור הוי כמו חוב. א"כ הוי הילך ג"כ כזכי יעי"ש]. א"כ הא לית ליה מיגו דש"ה גבי שחרור דהא אף לשון הולך בוא"ו ג"כ הוי כזכי לשיטת הרשב"א גופא דמיירינן אליביה. א"כ איך אמרינן שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דמשמע דג"כ בתן והילך אמר בפ"נ דהא לית ליה מיגו ודומה לאשה בעצמה דאינה נאמנת במיגו כנ"ל: יד) וע"כ מחמת אלו הקושיות נלענ"ד לומר דמוכח דלכן מהני אמירת השליח לומר בפ"נ גבי ש"ש משום דאף שזכין לעבד שלא בפניו. עכ"ז י"ל דכיון דאלו לא הי' זוכין העדים עבורו או הש"ה. אז היה מהימן הש"ה לומר בפ"נ כמו כל ש"ה רק מחמת דזכו עבורו אינו מהימן לומר בפ"נ. א"כ כיון דמהזכיי' נצמח חוב להעבד דלא יהיה מהימן השליח לומר בפ"נ. א"כ בשולח גט ממדינת הים לא"י וכה"ג שאינם מצויין לקיימו. דיהיה אז חשש עיגון להעבד אם יזכו עבורו דאז לא יהיה מהימן השליח לומר בפ"נ. ולכן בכה"ג לא מצי העדים לזכות להעבד לחוב לו. ולכן מהימן השליח לומר בפ"נ. וע"כ לא מבעיא אי נימא דיכול העבד למחות בהזכיי' שלו ודאי דיכול העבד למחות בזכיי' שזכו עבורו ואף לשיטת הרשב"א גופא דיכול לזכות עבור העבד ש"ש שלו בע"כ ואין יכול למחות כנ"ל. אפ"ה לא מצי זכי ליה כה"ג דהוי חוב ליה מהזכיי'. א"כ ודאי דעת האדון היכא שמהזכיי' יצטרך אחר עדי קיום ואין מצויין עדים לקיימו דלא יזכה עבורו רק יהיה ש"ה להוליך לידו ככל ש"ה. אבל בב"מ (דף י"ט) שפיר אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו משום דהא מיירי בזמן שהאדון מודה. דהא כיון שמודה ואינו צריך לעידי קיום ואינו מהדר שם אחר עידי קיום לכן הוי זכות שפיר לזכות עבורו ואתי שפיר בעז"ה: טו) והנה התוס' בב"מ (דף כ') ד"ה שובר בזמנו טורף כתבו להסתפק אי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו גבי שחרור לגבי איסור. א"כ לכאורה נסתר מש"כ. אבל מכ"ז אינו סתירה למש"כ להעיר מהא דעדיו בחתומיו זכין. משום שהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל בריש גיטין דמאן דס"ל ע"מ כרתי בעי ע"מ דוקא ולא סגי בע"ח לחוד לכן לא מהני הא דעדיו בחתומיו זכין לו רק מדרבנן ולא מה"ת כמש"כ שם המהרש"א דלר"מ דס"ל ע"ח כרתי הוי הא דעדיו בחתומיו זכין לו מה"ת. ולא כתבו שם דהוי דרבנן רק לאביי דס"ל ע"מ כרתי ע"ש. א"כ להראב"ד ורשב"א דס"ל כשיטת הרי"ף ורמב"ם דאף מאן דס"ל ע"מ כרתי מהני ע"ח לחוד כמש"כ הבית יוסף בשמם בסי' קל"ג באה"ע. ולדידהו ודאי הא דעדיו בחתומיו זכין לו הוי מה"ת. ודאי דמועיל גם כן גבי איסור. ושפיר כתבתי להוכיח מזה לשיטתם כנ"ל: טז) והנה הטור בח"מ סי' ס"ה ס"ל דבשחרור לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו. וע"ש בש"ך ס"ק ל"ג שתמה על הטור בזה דהא אמרינן בב"מ (דף י"ט) דג"כ בשחרור שייך לומר עדיו בחתומיו זכין לו. ותמהו שם הרבה אחרונים כנ"ל. ולענ"ד נראה דשפיר פסק הטור דבשחרור לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו. משום דהא קיי"ל דבגט אשה לא מהני טלי גיטך מעג"ק ובגט שחרור ודאי לא מהני ג"כ טלי גיטך מעג"ק. דהא איתקש בעניני שטר ללשמה ומחובר דיליף לה לה כמבואר בריטב"א בחידושיו לקידושין (דף כ"ג ע"ב) גבי האיבעיא להו מהו שיעשה שליח לקבל גיטו כו' שכתב שם הריטב"א דאי לא מהני שליחות של העבד אז אף אחר שקיבל העבד בעצמו הגט לא מהני משום דהוי טלי גיטך מעג"ק כו' ע"ש. אלמא דג"כ גבי שחרור לא מהני טלי גיטך מעג"ק. ולפ"ז יש לעיין איך שייך כלל לומר עדיו בחתומיו זכין לו גבי שחרור דהא האדון כשנותן להו לכתוב ולחתום הא לא הוי אז נתינת הגט לידם. דהא עדיין לא חתמו ולא הוי עדיין נתינת ספר כריתות. ואח"כ כשחתמו דאז זכין לו א"כ הא לא הוי אז קבלת הגט מיד אדון. ודוחק לומר דאמרינן דהעדים נתנו הגט אחר שנתנו ליד האדון וקיבלו ממנו. דא"כ אמאי פליגי על אביי דהא מוכח מרצונו שקבל הגט ומסר להם אחר שנחתם כבר דודאי רצה שיזכו בו. אך י"ל דמאן דס"ל בגיטין (דף ס"ג) דש"ה יכול להיות בעצמו ש"ק ומהני אף דלא חזרה שליחות אצל הבעל. א"כ שפיר אמרינן אומדנא דודאי רצה שהעדים יזכו עבורו כד"ת באופן היותר מועיל ונתכוון שהעדים יהיו שלוחים להולכה. ואחר שיהיו ממנו שלוחים להוליך למסור לעצמם. שיהי' אח"ז שלוחים לקבלה מעצמם דהא ס"ל דיכול להיות ש"ק מש"ה בעצמו ומה"ט שייך שפיר ג"כ בגט אשה עדיו בחתומיו זכין לו רק מחמת דבגט אשה הוי חובה כמש"כ תוס' בב"מ (דף י"ט) שם. והגמ' דקאמר הניחא לאביי כו' כוונת הגמ' באמת לפ"ז דנימא כמ"ד דמהני אף דלא חזרה שליחות אצל הבעל וכמ"ד דס"ל בגיטין שם דמהני. אבל לדידן דקיי"ל בגיטין שם דאמרינן והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. א"כ לא מהני בשחרור לומר עדיו בחתומיו