עין יצחק חלק ב קנא

ושייך שפיר החילוק הנ"ל. וממילא לדידן דקיי"ל ביו"ד סי' רס"ז דיכול למחות. ולא הובא כלל שם דעת הרשב"א הנ"ל. א"כ י"ל דהעיקר לדינא כשיטת הר"נ דש"ק א"צ לומר בפ"נ כנ"ל כדמוכח מירושלמי הנ"ל וברור בעז"ה: ז) ובעיקר סברת הרשב"א הנ"ל דס"ל דש"ק אינו נאמן רק מחמת מיגו דש"ה וכשיטת הראב"ד שס"ל דאשה בעצמה אינה נאמנת והם מפרשים סוגיא דספ"ב דגיטין הך מכי מטי גיטא לידה איגרשה משום שכבר נתגרשה לכן אינה נאמנת כפי' הריב"ש כפי שהובא בפני יהושע ספ"ב שם. לא זכיתי להבין עיקר סברתם דמאי שנא ש"ק מש"ה בשלמא לשיטת רש"י והרמב"ם שכתבו להיפך דאדרבה ש"ק מהימן יותר מש"ה. נכון בסברא לפי שבש"ק שנתגרשה כבר ויצתה בחזקת היתר לכן א"צ לומר בפ"נ. אבל לשיטת הראב"ד צ"ע לכאורה. וי"ל דכוונתם הוא די"ל דוקא ש"ה הימנוה רבנן משום דבשעה שאומר בפ"נ עדיין לא נתגרשה ולא מרעינן בזה כעת החזקת א"א רק אנו דנין שבזה הגט שנכתב לשמה וכד"ת תוכל להתגרש ולצאת אחר זמן מחזקת א"א. דהא קיי"ל בסי' קמ"ב סעיף א' דאומר בפ"נ ואח"כ נותן לה. ועיין בב"ש שם ס"ק ט'. וכיון דבעת שאמר בפ"נ אינו מנגד אז לחזקת א"א רק דזה יהיה מנגד אחר זמן לחזקת א"א לכן הימנוה. וזה דומה קצת למש"כ התוס' בקדושין (דף מ"ה ע"ב) ד"ה בפירוש כו' שיטת הרב מנחם דשמא קידש לא אמרינן ושמא יקדש אמרינן דעל להבא לא מהני חזקה כ"כ. ועיין בנו"ב מ"ק יו"ד סי' נ"ו מזה. א"כ חזינן כה"ג דעל להבא לא מהני חזקה כ"כ. ולכן מהימן ש"ה בעת שהגט בידו לומר בפ"נ. ואף אחר שנתנו לידה דדיינינן דהיא מגורשת ויצאה מחזקת א"א. משום כיון שהגדת העדות בפ"נ היה בעת שאינו מנגד להחזקה כ"כ והיה מהימן אז לומר שבגט זה תוכל להתגרש. וע"כ אף אחר שנתן לידה יוצאת בזה מחזקת א"א ודומה למש"כ הרמב"ם פ' ט"ז ה' סנהדרין בע"א אומר זהו חלב וא' אכלו דלוקין על פיו לפי שהוחזק כבר. וכן מבואר בירושלמי סוטה פ"ו ה"ו. וכה"ג כתבו התוס' בגיטין (דף ב') ד"ה אם יש עליו עוררין בסוף דבריהם שהוחזק בהיתר. וכמבואר ביו"ד סי' י"ח סעיף י"ג הואיל ויצא בהיתר יצא כו'. וה"ה בזה שהוחזק לנו הגט בחזקת כשרות לכן מהני אף אח"כ שמנגד לחזקת א"א. אבל ש"ק שמעיד שכבר נתגרשה ויצאה כבר מחזקת א"א לכן אינו מהימן. ומשנינן באומר לא תתגרשי אלא בפני ב"ד. ומקשה הגמ' סוף סוף כי מטיא התם כו' כפי' רש"י שאינו רק לתנאה בעלמא ומגורשת בקבלה ראשונה והוא מעיד שיצאה כבר מחזקת א"א וכשיקויים התנאי אז איגלאי למפרע שיצאה מחזקה ולכן אינו מהימן: ח) וכעין סברא הנ"ל מוכח בגיטין (דף ס"ז) תוס' ד"ה אמרו לסופר כו' כמש"כ הנתיבות סי' רמ"ד ס"ק ד' שכתב ג"כ לחלק כסברא הנ"ל שדוקא כשמעיד שנעשו שלוחים לגרש כיון דלאו בגמר הדבר קמסהדי לכן מהני עדותן אף חוץ לב"ד. ועי' בנתיבות סי' כ"ח ס"ק ז' שכתב שם זה הסברא כנ"ל ביתר ביאור על תוס' גיטין (דף ס"ז) הנ"ל. ואף שאמרינן בריש גיטין כיון דאתחזק איסור א"א אין דבר שבערוה כו' עכ"ז אינו מנגד החזקה כ"כ בש"ה כמו בש"ק ולכן החמירו יותר בש"ק מש"ה. ואף שבש"ה מהימן אף אחר שנתנו לידה ליטול הימנה לחזור וליתן לה. י"ל דזהו מחמת דהיה לו נאמנות כבר לומר קודם שנתנו לידה לכן לא הפסיד נאמנתו אח"כ. כנלע"ד ביאור סברת הראב"ד הנ"ל לכאורה: ענף ב ט) אבל לפ"ז תקשה מאד בהא דספ"ב דגיטין במה דמקשה התם סוף סוף כי מטיא התם איגרשה לה. הא הוי מצי לתרץ בפשיטות דמיירי באומר לה לא. יחולו הגירושין רק לאחר ל' יום או אחר שתבא לב"ד פלוני דמהני ולא מקרי טלי גיטך מגבי קרקע. ועי' בתוס' בגיטין (דף ס"ה ע"ב) ד"ה גיטא יט לא הוי כו'. א"כ בעת שאמרה בפ"נ אז עדיין אינו מנגד לחזקת א"א דהא אין אנו דנין רק על אחר זמן כמו בש"ה ולכן מהימנא ולמה צריך הגמ' לדחוק ולתרץ בגוונא אחרינא: י) וע"כ נלענ"ד ביאור סברת הראב"ד משום דהא חזינן דשליח הולכה אינו מהימן רק בעת הנתינה כמש"כ התוס' גיטין (דף ה') ולא אחר הנתינה משום דדוקא בעת הנתינה שאז הוא גומר הגירושין לכן הימנוהו משום שאז מידק דייק השליח יותר מכל עד דעלמא כמש"כ הפני יהושע בריש גיטין בשם הריב"ש דלכן מהימן השליח משום כיון דמוסר הגט מידו לידה והוא גומר הגירושין לכן מידק דייק יותר מע"א דעלמא יע"ש. ולכן כיון דעיקר נאמנתו הוא מחמת שכיון דהוא גומר הגירושין דהא נותן הגט ונגמר הגירושין אז לכן אינו מהימן רק בעת הנתינה. וג"כ יש לדון ע"פ הא דמבואר לקמן (ד' ס"ז) דבורא עבדי. מעשה לא עבדי וקצרתי. ובכה"ג הימנוהו רבנן לע"א א"כ לפ"ז שפיר יש לחלק דדוקא ש"ה מהימן לפי שבש"ה שייך לומר דכיון דהוא גומר הגירושין בעת שנותן לידה לכן מידק דייק ומהימן. אבל ש"ק שאין נותן לה רק נתגרשה כבר בקבלתו. א"כ הוי כמו ש"ה אחר הנתינה דלא מהימן דלא הימנוהו רק לש"ה בעת הנתינה שאז כיון דהוא גומר הגירושין לכן מהימן כמש"כ הפני יהושע כנ"ל. ולכן שפיר מקשה הגמ' בספ"ב דגיטין סוף סוף כי מטית התם איגרשה לה ע"י נתינה ראשונה כמש"כ רש"י שם. משום דאף כשאמר לה ה"ז גיטך מעכשיו בתנאי שאם לא אחזור עד שלשים יום כמו בר"פ ג' דקידושין. עכ"ז לא מהימן משום דכבר נגמר הנתינה למפרע ולא שייך לומר כיון דהיא גומרת הגירושין מהימנא דהא נגמרת כבר. ואף כשאומר לה ה"ז גיטך מעכשיו אם לא אחזור קודם שתתן הגט על חצירך ורשותך וכה"ג דלכאורה י"ל בזה דנאמנת לומר בפ"נ דאז כיון דאם לא נתנה הגט לרשותה היה יכול הבעל לחזור קודם שתתן הגט לרשותה. א"כ היא גומרת הגירושין בעת שנותנת הגט לרשותה. ולכאורה שייך לומר דג"כ זה הוי כמו כל ש"ה בעת הנתינה דמהימן. אך מדלא אוקי הגמרא ספ"ב דגיטין כה"ג. בע"כ מוכח דג"כ כה"ג אינה נאמנת לומר כיון דהא דנותנת הגט אחר שלשים יום לרשותה וכה"ג אינו רק לתנאה בעלמא ועיקר הקבלת הגט היה בעת שקיבלה הגט כבר מבעלה דאז הוי נתינה מעליא כד"ת מידו לידה דמחמת זה לא הוי בכלות השלשים יום כטלי גיטך מגבי קרקע משום דנתגרשה למפרע מקבלה ראשונה כפי' רש"י שם ד"ה סוף סוף כו'. א"כ אינה נאמנת כה"ג לומר בפ"נ דזה לא מקרי דהיא גומרת הגירושין בעת הנתינה ולא מהימנא לומר בפ"נ. משום דלא מהימן לומר בפ"נ רק בנתינת הגט מידו לידה דמעכב ע"פ ד"ת דבעי נתינה דלא יהיה טלי גיטך כו' אבל מה שאינו רק לתנאי בעלמא לא מקרי נתינה. והוא הדרך הנכון בעז"ה בשיטת הראב"ד והרשב"א: יא) ולכאורה נלע"ד דמוכח מגיטין (דף ט') הנ"ל דאף ש"ק מהימן לומר בפ"נ אף היכא דלא שייך לומר דנאמן במיגו דש"ה. דהא בשחרור שוו למו"מ במשנה וברייתא שם: וקשה כנ"ל איך מועיל אמירתו דהא נעשה ש"ק עבורו דהא מיירי שם לרבנן דס"ל זכין לעבד כנ"ל. אך בזה י"ל דמהימן במיגו דלא נעשה רק ש"ה שלא יזכה בש"ש רק ליתן לידו. והיינו דאם אמר לו לשון הילך לא הוי כזכי להרמב"ם דפסק דשחרור דומה למתנה ויליף דבמתנה תן כזכי משחרור כמש"כ בפ"ד ה' זכיי'. וכיון דבמתנה לא הוי הילך כזכי ה"ה בשחרור לשיטת הרמב"ם. א"כ יש להשליח מיגו דיאמר דלא אמר לו לשון תן רק לשון הילך ואז הוי ש"ה לכן שפיר מהימן במיגו. [או דיש לו מיגו דיאמר דלא רצה לזכות עבור העבד כמש"כ הרשב"א. והובא בכ"מ פ"ד ה' זכיי' ומתנה בשם הרשב"א דיכול הזוכה לומר לא היה בדעתי כשאמרת תנה לי לזכות כו'. ובח"מ סי' פ"ג סעיף ב' בהג"ה כה"ג. רק יש לחלק שאני התם דנותן אמתלאה טובה דמה ששתקתי שתתן לי המעות יע"ש. אבל בלא אמתלאה. אפשר דלא מהימן ע"ז