עין יצחק חלק ב קנ

לומר בפ"נ ועדיף מאשה עצמה ע"ש עכ"ל. אבל מהרשב"א הנ"ל שהובא בב"ש סי' קמ"א ס"ק פ"ז מוכח דג"כ ש"ק אינו נאמן רק במיגו דוקא. אלמא דאין לחלק בין אשה עצמה לש"ק וכן יש להוכיח מסוגית הגמ' בגיטין (דף ס"ד) בבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין כו' דאי איתא דלגירושין יהיב. לדידה הוי יהיב כו' ושם מיירי בש"ק ואי נימא דש"ק מהימן לומר בפ"נ. ואשה בעצמה אינה נאמנת א"כ י"ל דלכן יהיב הגט לש"ק ולא לדידה משום דהיא לא היתה נאמנת והש"ק יהא מהימן לומר בפ"נ ולא תצטרך לעדי קיום. ואף שיש לומר דמיירי שם בא"י דא"צ לומר בפ"נ. עכ"ז מה מקשה שם בגמ' מהא דתניא דשליש מהימן ולא תי' דמיירי בח"ל דצריך לומר בפ"נ וע"כ שליש מהימן משום דלא שייך בזה לומר אם אי' דלגירושין כנ"ל. ואין לומר דאכתי הי' יכול ליתן לה ולהתנות עלי' שתהי' שליח להולכה כמבואר ספ"ב שם. די"ל דהי' רוצה שתהא מגורשת מיד בנתינתו ליד הש"ק כדי שלא יהא יכול לבטל את השליחות להולכה. אע"כ מוכח דאין לחלק ביניהם דאי נימא דאשה אינה נאמנת. דה"ה ש"ק. ואף שאכתי נאמן הש"ק ע"י מיגו דש"ה. עכ"ז כיון דעיקר נאמנתו הוי מחמת מיגו דש"ה. א"כ לא עדיף מש"ה עצמו דאינה מגורשת רק כשהגיע לידה ובעת שהגט ביד הש"ק עדיין אינה מגורשת ויכול הבעל לערער ולבטל. א"כ לכן שפיר אמרינן דאם אי' דלגירושין לדידה הוי יהיב ולהתנות שתהי' ש"ה עד מקום פ'. דהא הש"ק ג"כ אינו גומר הגירושין עד שהגיע לידה כנ"ל ומוכח מזה דשוין המה הש"ק ואשה בעצמה: ב) ואין להקשות על הך מיגו שכתב הרשב"א דמהימן ש"ק במיגו דש"ה. דהא י"ל דלכן אינו אומר דהוא ש"ה דחושש שמא יבטל הבעל את שליחותו קודם שנותן לידה. די"ל דזה דומה כמו בעל שאמר יש לי בנים נאמן במיגו דבידו לגרשה שכתב הרמב"ן דאף דהי' פוסלה לכהונה עכ"ז אמרינן דלא איכפת לי' לחצי טענה וה"ה בזה י"ל דלא איכפת להשליח לחוש שמא יבטל את שליחותו דאינו חושש כל כך עבורה [וכש"כ להסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה דה"ה בזה כיון דלא נתברר עדיין שביטל שליחותו מהימן במיגו דש"ה]. ומה"ט אינו קשה דאמאי אינה נאמנת האשה בעצמה במגו דש"ה כמו הש"ק דמהימן במיגו דש"ה. משום די"ל דאשה בעצמה חוששת עבורה שמא ביטל בנתיים לשליחותה והוי מיגו לחצי טענה. אבל השליח לא איכפת כ"כ כנ"ל. ולקמן יתורץ באופן אחר בעז"ה: ג) ובירושלמי ספ"ב דגיטין משמע דאשה נאמנת כשגיטה יוצא מתחת ידה כשיטת הרמב"ם. והובא במ"מ שם כמש"כ הקרבן עדה שם דמירושלמי שם משמע דלא כהראב"ד הנ"ל. [ויש לדחוק ולהעמיס בכוונת הירושלמי כמו דפירשו לש"ס דילן] ולפ"ז קשה דמנ"ל להראב"ד לפרש פירוש אחר בש"ס דילן שיסתור לירושלמי. ויש לתרץ בפשיטות דאינו קשה מירושלמי הנ"ל על הראב"ד משום די"ל דהראב"ד הוכיח סברתו מגיטין (דף ט') דאמרינן בג' דברים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים שוו למוליך ומביא כו' ושם מיירי לרבנן דר"מ דס"ל דבגט שחרור אינו חוזר כו' וקשה איך אמרינן שוו ג"נ לשחרור א"כ כמו דגט אשה נאמן לומר בפ"נ וצריך לומר בפ"נ כשאמר לו הילך גט זה ותן גט זה דה"ה בשחרור. והא בשחרור לדידן דקיי"ל הילך כזכי דמי כמבואר בגיטין (דף י"א) בתוס' שם וברא"ש ספ"א דגיטין ונעשה השליח ש"ק עבור העבד ואפ"ה צ"ל בפ"נ אלמא דש"ק צ"ל בפ"נ וכשלא אמר בפ"נ לא מהני ומוכח מזה כשיטת הראב"ד דש"ק אינו נאמן מצד עצמו ואינו מהימן רק במיגו דש"ה כשיטת הרשב"א הנ"ל. וי"ל דמזה הסוגיא הוכיח הרשב"א דינו דנאמן ש"ק במיגו דש"ה ומחמת הסוגיא הנ"ל הוכרח הראב"ד לפרש הא דספ"ב דגיטין דהא מכי מטי גיטה לידה איגרשה היינו איך מועיל אמירתה ד) ולפ"ז אינו קשה מירושלמי הנ"ל על הראב"ד כמו שהקשה הקרבן עדה כנ"ל משום דהירושלמי דס"ל אשה א"צ לומר בפ"נ כשיטת הרמב"ם אזיל לשיטתו ואינו קשה לי' מהא דשוו למו"מ משום דהירושלמי פ"א גיטין (ה' ה') על משנה דהאומר תן גט זה אם רצה לחזור אינו חוזר כו' הקשה שם בזה"ל אתר את אמר תן כהילך והכא את אומר תן כזכי. ומתרץ דמיירי באומר זכה עכ"ל. ולפ"ז שפיר שוו שחרור לגט אשה דכמו בגט אשה אם אמר תן והילך צ"ל בפ"נ דהוי ש"ה. ה"ה בשחרור באמר תן והילך נעשה ש"ה וצ"ל בפ"נ ואינו קשה כלל מהא דשוו כו' משום דע"כ לא מיירי באמר זכה דהא בגט אשה לא שייך לומר זכה רק הילך ותן גט זה. ובזה ג"כ בשחרור לא הוי ש"ק. אבל לש"ס דילן (דף י"א) דס"ל תן כזכי דמי בשחרור וקשה מהא דשוו ג"נ כו' דהא בתן והילך נעשה ש"ק ואמאי צ"ל בפ"נ. אע"כ מוכח לשיטת גמ' דילן דש"ק ג"כ צ"ל בפ"נ. וממילא ע"כ מוכח דקושיות הגמ' ספ"ב דגיטין דאמאי נאמנת לומר בפ"נ דאף דש"ק מהימן במיגו דש"ה אבל באשה עצמה לא שייך מיגו כנ"ל ומיושב שפיר בעז"ה קושיות הקרבן עדה הנ"ל מירושלמי הנ"ל ובאמת לכאורה קשה מסוגיא הנ"ל על הך שיטה דס"ל דש"ק א"צ לומר בפ"נ כמש"כ הר"נ בריש גיטין על רש"י דכתב בש"ה אבל ש"ק א"צ לומר בפ"נ. א"כ קשה איך אמרינן שוו למו"מ הא כיון דבשחרור הילך ותן כזכי כמש"כ ונעשה ש"ה לש"ק ואמאי צ"ל בפ"נ. ומצאתי שהפני יהושע בסוגיא זו וביאור למהר"ם שי"ף בסוגיא זו הקשו זה ותי' בדוחק: ה) ול"נ ליישב דהא הר"נ כתב שם להסביר החילוק בין ש"ק לש"ה משום דבש"ה כיון דלא נתגרשה עדיין בנתינת הגט לשליח לכן שפיר יש לחוש שמא יערער הבעל. אבל ש"ק כיון דנתגרשה מיד בקבלת השליח ודאי גמר ומגרש בל"ש בעת שנותן הגט להשליח וע"כ לא חיישינן שמא יחזור אחר זמן לערער עכ"ל הר"נ. א"כ י"ל דאף דבשחרור זכה לו הש"ה מיד עכ"ז כיון דקיי"ל בח"מ סי' רמ"ה ובכריתות (דף כ"ד) דאף דזכין שלא בפניו עכ"ז כשמוחה כששמע אין זכין לו בע"כ כמש"כ התוס' בקדושין (דף כ"ג) ד"ה מהו שיעשה כו' דלמ"ד זכות הוא לו יכול לקבל גיטו שלא מדעתו כ"ז שאינו מוחה עכ"ל. וכמש"כ התוס' בגיטין (דף י') ד"ה בשליחות בע"כ כו'. וכן מבואר ביו"ד סי' רס"ז סעיף מ"א. ולכן י"ל דבעת דנותן השחרור להשליח דאף דזכה עבורו. עכ"ז י"ל בזה ג"כ סברא הנ"ל. דלא גמר ומגרש בל"ש דאכתי י"ל דלמא לא ירצה העבד בזכות הנ"ל ולכן אינו גמר ומשחרר בל"ש וחיישינן שיערער אחר זמן ולכן צ"ל בפ"נ. אבל היכא דש"ק בעצמו מקבל ודאי גמר ומשחרר בל"ש. וכמו כן התם בספ"ב דגיטין דמשני דמתחילה מיירי באומר לא תתגרשי אלא בפני ב"ד פלוני. ומקשינן סוף כו' כי מטיא התם איגרשה בה ופי' רש"י שם דתנאה בעלמא והרי נתקיים התנאי כו'. התם שפיר י"ל דמגרש בל"ש אף די"ל דהיה סובר הבעל דלמא לא תקיים התנאי עכ"ז י"ל כיון דנותן לה הגט מרצונה דהא חזינן שרצונה לקבל הגט בודאי תראה לקיים התנאי. אבל הכא י"ל דלא גמר ומשחרר שמא לא ירצה לקבל כנ"ל: ו) ולפ"ז י"ל דהרשב"א דס"ל דש"ק ג"כ צריך לומר בפ"נ ואינו מהימן רק במיגו דש"ה כנ"ל וס"ל ג"כ ספ"ב דגיטין בחידושיו כשיטת הראב"ד דאשה בעצמה אינה נאמנת לומר בפ"נ כמש"כ הכ"מ בפ"ז מה"ג בשמו. י"ל דיליף זה מהא דשוו ג"נ לשחרורי עבדים דצריך לומר בפ"נ אלמא דש"ק ג"כ צריך לומר בפ"נ ומהימן במיגו דש"ה. ולא ס"ל החילוק שכתבתי משום דאזיל לשיטתו דכתב בחידושיו לקדושין (דף כ"ג) דס"ל דבשטר דמהני ע"י אחרים מהני אף דצווח ומוחה. עכ"ז כיון דהוי זכות גמור ויכול ליתן הגט לידו בע"כ וגם מחויב לשמוע לאדונו. לכן אינה דומה למתנה דיכול למחות בזכותו עכ"ל הרשב"א לחידושיו. וכל הפוסקים חלקו. עליו וס"ל דיכול העבד למחות כנ"ל. א"כ ליתא לשיטתו החילוק שכתבתי דהא ג"כ בשחרר עבדו ע"י ש"ה שייך ג"כ לומר דגמר ומשחרר בל"ש ואפ"ה צריך לומר בפ"נ. ושפיר הוכיח הרשב"א מזה דש"ק ג"כ צ"ל בפ"נ. אבל הר"נ דריש גיטין דס"ל דש"ק א"צ לומר בפ"נ אזיל לשיטתו דס"ל בקדושין דיכול למחות ואין זכין לו בע"כ