עין יצחק חלק ב קמו

יכול השליח למסור לה הגט. ויש בזה מקום עיגון רב וקלקול בחירתא וצעירה לימים. ובפרט במדינת אמעריקא מקום החופש: ב) ומעכ"ת כתב כי לכאורה נראה דהגט בטל דכיון דנתפייס עמה ועשו שלום הרי נתבטל הגט. אך י"ל הוכיח סופו על תחילתו דכוונתו לא היה רק לגנוב המעות ולברוח. אכן כיון דקיי"ל דהוי ספיקא דדינא אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כמבואר בח"מ סי' רמ"ה וביו"ד סי' ד'. ע"כ קשה לסמוך ע"ז. ועכ"ז כיון דאחר החקירה והדרישה מן השליח והאשה דלא הזכיר הבעל את הגט לפניהם. א"כ י"ל דזה הוי כעין גילוי דעתא דלאו כלום הוא בגט. וע"כ יהי' ביד השליח למסור הגט ליד האשה ולהצילה מכבלי העיגון. וביקש כת"ר ממני להזדקק לזה הענין ולהשיבו. ומחמת חולשתי ר"ל הנני לבא בקצרה בעז"ה. והוא כי במה שאמר להשליח. אז בייא מיר איז גיבליבין אז איך וויל מיט איר שאהן בעסער לעבין. אין זה נקרא בשם פייסה דהא באמת תלוי גם בדעתה אם תתרצה להיות עמו. וכ"ז שלא היה רצוי בפירוש ממנה ע"ז. אין זה נקרא רק בשם גילוי דעתא שאינו כלום וכעין המבואר באה"ע סימן קמ"א סעיף ס"ג בהרמ"א בשם טור בשם תשובת הרא"ש ע"ש. אכן במה שפייס את אשתו וגמרו בדעתם להתנהג בשלום כדרך איש ואשה בזה יש לחוש דהך פייס הוי כמו ביטל להגט ועדיף מגילוי דעתא דגיטין ובכה"ג אף אביי מודה דחיישינן: ג) אכן יש להוכיח מן גיטין (דף י"ח ע"ב) בתוס' ד"ה שמא פייס כו' שכתבו בשם ר"ת דפירש להך שמא פייס דהתם שמא פייס וביטל ואמר גט שנתתי בטל הוא כו'. וכ"כ הר"ן בחי' שם. הרי דס"ל דבמה דפייס את אשתו דמשום זה לחוד לא חיישינן לביטול הגט רק ע"י מה דפייסה ואמר גט שנתתי בטל הוא. בזה הוא דבטל הגט אבל ע"י פיוס לחוד לא חיישינן משום דכל זמן שלא הזכיר בפי' לבטל הגט דינו כמו כל גילוי דעתא בגיטא דקיי"ל כאביי דלאו מילתא היא. א"כ הוא הדין בנ"ד אף דנתפייס עם אשתו מ"מ כיון דלא הזכיר ע"ד הגט כלל אין דינו כביטל הגט. דאף דנתפייס עמה מ"מ יכול השליח למסור לה הגט. ולכאורה יש לסתור דבר זה מהך דאה"ע סי' קמ"א סעיף ס"ב בהרמ"א ובטור שם בשם תשובת הרא"ש בשולח גט לאשתו ואמר לשליח אם תרצה האשה לבא אלי אקיימנה כו' אם לא יוכל הבעל להתפייס עמה יכול השליח ליתן הגט כו'. דמשמע דאם נתפייס עם אשתו אינו יכול השליח ליתן הגט. הרי דלא כמו שכתבתי. אבל באמת אין שום סתירה מזה למה שכתבתי דהא שם מבואר דאמר לשליח אם תרצה האשה לבא אלי אקיימנה ואם לא פטור אותה בגט כו' א"כ הא הזכיר את הגט להשליח. ומשמע מדברי הבעל דבאם אקיימנה דאז לא ימסור השליח להגט אל האשה. דהא בשליח לא בעינן משפטי התנאים כמבואר באה"ע סי' ל"ח וב"ש ס"ק ב' ע"ש]. ע"כ אם היה פיוס גמור שם אינו יכול השליח למסור הגט להאשה. אבל אם לא הזכיר כלל ענין הגט לא להשליח ולא להאשה אף דנתפייס עמה. מ"מ יכול השליח למסור הגט לה: ד) ועוד דהא בנ"ד דמיד דפייסה הנה תיכף אחר זה חזינן דעיקר פיוסו הי' רק לגנוב דעתה ולגנוב את המעות שלה. נראה דבנ"ד שפיר יש לנו לדון בכה"ג דהוכיח סופו על תחילתו דלא הי' בדעתו מעולם לפיוס גמור. ואף דקיי"ל בהוכיח סופו על תחילתו דהוי ספיקא דדינא. מ"מ נ"ד שאני ובוודאי דיינינן בכזה להך דהוכיח סופו על תחילתו. דהא אמרו בחולין (ד' ל"ט) באמר כתבו גט לאשתי ונפל מן הגג ומת דה"ז גט. וחילקו שם דשא"ה דאמר כתובו ופי' רש"י דקאמר כתובו ואיכא קצת הוכחה בתחילה ונפילתו גילוי מילתא בעלמא כו'. הרי דהיכא דאיכא קצת הוכחה ובצירוף הוכיח סופו על תחילתו סמכינן ע"ז לומר דה"ז גט. ה"ה בנ"ד דהא קיי"ל בשולח גט לאשתו דלא חיישינן שמא ביטלו וכמבואר בכ"ד דאף קודם תקנת ר"ג הזקן לא חיישינן לזה. וכמבואר באה"ע סי' קמ"א סעי' ס"ח. והטעם הוא משום דחזרה הוי חשש רחוק וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ע"ש. ועיין מזה בגיטין (דף ל"ג) בתוס' ד"ה ואפקעינהו רבנן כו' בשם ר"ת כו'. ע"כ יש לנו הוכחה גמורה דעיקר כוונת הנוכל הזה הי' רק לגנוב דעתה ומעותי'. וזה הי' כוונתו בהפיוס שלו דאלו על פיוס גמור ונתכווין לבטל את הגט הא זהו חשש רחוק בעצמותו. ובצירוף הוכיח סופו על תחילתו דהא תיכף אחר פיוסו הלך לביתה. וגנב משם מעותי'. ע"כ יש לנו לדון בכה"ג דהוכיח סופו על תחילתו כיון דיש לנו הוכחה גמורה אף זולת הוכיח סופו כו'. מצד דהא חזרה הוי חשש רחוק כנ"ל. אך היכא דאנו רואין כי יש פיוס גמור אז שאני. משא"כ אם אנו רואין בסופו דאין כוונתו רק להערמה ע"כ דיינינן בזה הוכיח סופו על תחילתו דמעיקרא לא הי' בדעתו על פיוס גמור. וע"כ אין בזה חשש ביטול. ובאמת חשש ביטול הוי חשש רחוק והך דגיטין (דף י"ח) ובשא"ד הא כתבו התוס' בגיטין (דף י"ח) סוף ד"ה שמא פייס כו' בשם הר"י דלא הוי אלא חשש לעז כו' ע"ש: ה) ולולי דברי רש"י בחולין (דף ל"ט) הנ"ל שפירש בד"ה ודילמא שא"ה דאמר כתובו כו' דאיכא קצת הוכחה כו'. הייתי מפרש דכוונת הש"ס לחלק דשאני בהך דשחט ואח"כ חישב לע"ז. דשם בעת ששחט לא הי' לנו שום ספק אז שמא הי' כוונתו אז לע"ז משום דכ"ז דליכא לידת הספק לנו. אין לנו להסתפק כלל דשמא חישב לע"ז דהא יש לנו חזקת כשרותו. וכן בהך דזיכהו ע"י אחר ושתק ולסוף צווח. הנה בעת ששתק אין לנו שום ספק אז כלל אם אינו רוצה בהמתנה דהא וודאי מתרצה בזה דהא הוי זכותו. רק אח"כ נולד לנו ספק על מעיקרא בעת שצווח לבסוף וכן במה שחישב אח"ז בעת זריקת הדם לע"ז. בזה יש מקום להסתפק שמא לא אמרינן בכה"ג הוכיח סופו על תחילתו. משא"כ בהך דגיטין דאמר תחילה כתובו דהי' אז מקום להסתפק דשמא בדעתו אח"ז לעלות על הגג וליפול וכדומה ע"כ אמרינן בכה"ג לכ"ע דהוכיח סופו על תחילתו. ועפ"ז יש לדון בהך דזבחים (ד' ב' ע"ב) גבי פסח דסתמא ולשם פסח כשר משום דהוכיח סופו על תחילתו. דזהו ג"כ מה"ט ועת לקצר. ולפ"ז וודאי בנ"ד דהבעל מפורסם לאיש בליעל ונוכל וכמו שכתב כת"ר. א"כ גם בעת שהלך לבית החולים לדרוש בשלום אשתו ולפייסה הי' אז מקום להסתפק אולי כוונתו לרמא אותה. וע"כ בכה"ג ודאי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. א"כ לא הי' מעולם פיוס גמור. ויכול השליח ליתן הגט: ו) אך אף לפי פי' רש"י דאתי עלה משום דאיכא קצת הוכחה במה דאמר כתובו. הא גם בחשש ביטול להגט ג"כ יש לנו הוכחה טובא דלא הי' כוונתו לפיוס גמור רק בערמומיות. משום דהא חשש ביטול באמת הוי חשש רחוק משום דלחזרה ושינוי דעתו לא חיישינן כלל כ"ז דלא נודע לנו אם הי' הביטול באמת. וע"כ אמרינן בכה"ג הוכיח סופו כו'. וזולת זה יש לנו אומדנא ממנה דלא נתכוונה מעולם להתפייס אליו. אם לא יקיים הבטחתו שהבטיח לה להיות עמה בשלום כמו איש ואשתו. וע"כ אף דנימא דהי' בדעתו בעת שדיבר עמה בבית החולים בלב שלם. מ"מ כיון דלא התחיל לדור עמה ולהתייחד עמה מעולם כדרך איש ואשתו רק מיד עשה נבלה גדולה כזה נגדה. ע"כ יש לנו אומדנא גדולה דלא נתרצתה מעולם על כזה. ודומה להך דאה"ע סי' קמ"א סעי' ס"ב דאם לא יוכל להתפייס עמה יכול השליח ליתן הגט. כש"כ בנ"ד דהמניעה מצידו דחזר בו באותו יום מן פיוסו דוודאי לא נתרצתה מעולם על פיוס כזה. ויש בזה אומדן דעת גדול וכעין אומדנות דח"מ סי' ר"ע סעי' ג' ד'. ובכתובות (דף מ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה שלא כתב לה כו' ובנתיבות סי' ר"ל. והא בנ"ד לא הי' שום הנאה כלל ולא עת המוכשר על ענין השלום שגמרו ביניהם להתנהג כדרך איש ואשתו. דהא בעת שפייסה