עין יצחק חלק ב קמה

שמעתא ו' פרק ח' דסיים ג"כ דהיכא דא"צ ב"ד לקבלת עדות אזי יכול לחזור ע"י אמתלא. ויש לפלפל בדבריו בכ"ז הרבה וקצרתי: ג) והחוות דעת סי' קפ"ה ס"ק ה' העלה דדוקא במקום דשוויה נפשיה חתיכה דאיסורא נאמן לחזור ע"י אמתלא. אבל היכא דהימני' רחמנא אף לע"א אינו נאמן לחזור ע"י אמתלא ולא ס"ל כנ"ל. עכ"ז י"ל דשליש שאני. דהא חזינן דבע"ד נאמן לחזור ע"י אמתלא כמו דמצינו בח"מ סי' נ"ט וסי' ע"ה דיכול לומר נזכרתי אף שאמר תחילה איני יודע. ואלו עדים כשאמרו אינם יודעים אינם יכולים לחזור כמבואר בסי' כ"ט וכן בטענת השטאה והשבעה דנאמן בע"ד דזהו מצד אמתלא. ועיין בקצה"ח סי' פ' וסי' פ"א. וכש"כ בדבר שאינו של ממון ודאי דמועיל אמתלא בבע"ד. אך עדים שאני דכתיב ביה אם לא יגיד כפי' רש"י הנ"ל: ד) ובירושלמי שבועות פ"ד ה"א ובסנהדרין פ"ג ה"ט אמרו גבי הא דקרבן שבועה אינו נוהג באמרו לע"א הרי את מקובל עלינו כשנים משום דכתיב או ראה אם לא יגיד כו' יצא זה שאינו כשר להעיד כו' דכיון דאינו נאמן בעצמותו רק מצד קבלת הבע"ד לא קרינן ביה אם לא יגיד ולא קאי עלי' הפסוק דאם לא יגיד כלל. והובא ירושלמי זה ברשב"א שבועות פ"ד ע"ש. וכיון דחזינן דהיכא דנאמן מצד קבלת הבע"ד לא קאי עלי' הך דאם לא יגיד. משא"כ היכא דנאמן אף ע"א כתרי אז חייב קרבן שבועה כמבואר בשבועות (דף ל"ב) דעד מיתה ועד טומאה חייב ק"ש. ואף דכמה פוסקים סוברים כהחלקת מחוקק דעד מיתה נאמן אף בלא קבלת עדות כלל בב"ד ודלא כהב"ש והט"ז עכ"ז חייב ק"ש משום דכיון דהימני' רחמנא לע"א כשנים הן מה"ת או מדרבנן: עכ"פ כיון דנאמן מעצמותו כשנים דינו דחייב ק"ש והוי בכלל אם לא יגיד. אבל אם אינו נאמן רק מצד דהימני' הבע"ד כשנים אז אינו בכלל אם לא יגיד ואינו חייב ק"ש. וכיון דאינו בכלל אם לא יגיד ע"כ אינו כמו כל עדים ואף ע"א דאין נאמן לחזור ע"י אמתלא משום הך אם לא יגיד מ"מ זה שאני דהא זה לא נכלל בכלל אם לא יגיד ובודאי נאמן לחזור ע"י אמתלא כמו הבע"ד בעצמו דכיון דאינו בהך דאם לא יגיד כו' ע"כ חוזר ע"י אמתלא כנ"ל. וה"ה בא"ל ה"א מקובל עלי כשנים: ולפ"ז ה"ה שליש דמהימן דעיקר טעמו משום דהימניה והוי כאמר נאמן עלי אבא כמבואר בח"מ סי' נ"ו בבית יוסף שם בשם בעל התרומות. א"כ ודאי דאין דינו כעד הנאמן בעצמותו בהא דאם לא יגיד כנ"ל ויכול לחזור ע"י אמתלא: ה) ועוד דהא מבואר ברשב"א בתשובה סי' אלף ל"ה דלכן שליש כשאומר אינו יודע על שטר המונח ת"י דינו כבע"ד האומר על שטר אינו יודע דאמירת השליש הוי כאמירת הבע"ד דכיון דהמשליש הימני' עשאו כבע"ד ממש כו'. והובא בנתיבות בכללי מיגו ס"ק ד'. וסי' ס"ה ס"ק א'. וכה"ג כתב הב"י בשם הרשב"א בסי' נ"ו והובא בש"ך ח"מ סי' נ"ו ס"ק ג' בשם הרשב"א דנאמן לומר שהיה תנאי דשליש כיד הבעלים ממש כ"ז שהשלישות יוצא מת"י ע"ש. וכיון דדין השליש כהבע"ד עצמו ע"כ ודאי נאמן לחזור ע"י אמתלא. וע"כ בודאי נאמן השליח לומר האמתלא אם יש לו הרשאה מקויימת דאז א"צ לומר בפ"נ. משום דאם לא היה לו הרשאה מקויימת וצריך לומר. בפ"נ וזהו צריך הגדה בב"ד ע"כ אינו נאמן לחזור ע"י אמתלא כמו כל עדים כנ"ל. אבל כיון דיש לו הרשאה מקויימת וא"צ מן הדין לומר בפ"נ ואף חוץ לב"ד נאמן. ע"כ מהימן בתורת שליש אף לחזור ע"י אמתלא: ו) ובודאי אף אם מקבל שכרו של השליחות יש לו דין שליש ומהימן. ואף דנוגע לא מהימן בדין שליש כמבואר בח"מ סי' נ"ו בסעיף א' שם. עכ"ז זהו דוקא אם נולד הנגיעה לאחר שהשליש בידו אזי אם יש להבע"ד תרעומות עליו אינו נאמן משום דיכול לומר אדעתא דהכי לא האמנתיך. ועיין באו"ת סי' נ"ו ס"ק ז'. אבל היכא דה"ל הנגיעה מעיקרא דבעת ששכרו השווה עם השליח בעד שכרו שיקבל מהאשה סך חמשה ועשרים רו"כ כמו בנ"ד. א"כ ידע הבעל מזה. ועכ"ז הימני' הוי כאלו אמר נאמן עלי אבא דהא עיקר נאמנות השליש הוי מצד נאמן עלי כנ"ל. וע"כ אף קרוב מהימן. וה"ה היכא דידע מתחילה ודאי דשייך בזה לומר דהימני'. ואף בתורת עדות נאמן היכא דהשווה עמו ליתן לו שכרו ויוכל להעיד בפ"נ ובפ"נ כמבואר בתשובת הרשב"א והובא בתשובת ברית אברהם ח' אה"ע סי' קכ"ה ס"ק ו' וס"ק ז'. רק היכא דחוזר בו השליח ולא רצה עד שישלמו לו שכר רב אז יש לדון בזה כמש"כ הברית אברהם שם ע"ש. אבל היכא דהיתה ההשוואה מתחילה עמו ודאי דנאמן בתו"ע כמש"כ שם. וכש"כ בתורת שליש. וע"כ בנ"ד דיש לו הרשאה מקויימת בקיום ב"ד הניכרת לנו ודאי דמהימן בתורת שליש ואף לחזור בו ע"י אמתלא. וכיון דכתבו לב"ד המסדרים הגט לחקור ע"ז והשיבו שלא היה שום תנאי בזה ודאי דנאמן והגט כשר. שוב ראיתי בחוות דעת סי' קפ"ה סוף ס"ק ה' שכתב ג"כ דלכן הטבח נאמן באמתלא כמבואר ביו"ד בסי' א' משום דעיקר נאמנות הטבח הוא מן דין בעלים והמנוהו לו הבעלים ע"כ נאמן באמתלא ע"ש. וזהו כמש"כ לדון בנאמנות השליש כנ"ל. ועיין מזה בתשובת רע"א זצ"ל סי' ק"י וסי' פ"ה ובהפלאה כתובות (דף כ"ב) ובחמדת שלמה סי' נ"ה ובחוט השני סי' י"ז בענין אמתלא ובחלקת מחוקק סי' קט"ו ס"ק כ"ב. ויש לי להאריך הרבה בכ"ז אך הוכרחתי לקצר. ובקצרה הוא כן בענינינו דהב"ד יחקורו שנית מן השליח ולאיים עליו שיגיד האמת אם היה התנאי של הבעל על שני מאות רו"כ או רק על חמשים רו"כ. ויגיד השליח כן בפני הבעל המגרש גם יבאר השליח את האמתלא היטב בפני הב"ד והבעל. אז יכולים להתירה להנשא. ומפני חומר הענין יצרפו לזה עוד דעת שני רבנים גדולים וכשיסכימו להיתירא אז הנני נמנה עמהם להתירה כיון שהוא במקום עיגון ושעת הדחק. וכמו שכתבו כת"ר: ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק נאווארדאק. סימן מד אל כבוד הרב ה"ג כו' א) אחד"ש מכתבו הגיעני בשאלתו. באיש אחד שהיה רוצה לגרש את אשתו שחלתה ושכבה בבית החולים והבעל היה במקום רחוק ממקום אשתו ומסר שם את הגט ביד השליח. ובתוך כך בא הבעל למקום האשה והשליח. ודפק בפתח השליח ושאל הבעל להשליח אם מסר הגט. וענהו השליח ואמר לא. והשיב הבעל בזה"ל: ווייסט וואס ר' קלמן בייא מיר איז געבליבען אז איך וויל שאהן מיט איהר בעסער לעבין. איך האב מיט איר שאהן א קינד וואס דארף איך אפ קירצען מיינע יאהרין. והלך הבעל בבית החולים ופייס לאשתו והרבה עמה דברים עד אשר גמרו בדעתיהם להתנהג כאיש ואשתו בשלום. והאשה נשארה בבית החולים. והבעל הלך בלילה ללון בבית האשה אשר דרה. ויהי בבקר והאשה שמרה שבעלה יבוא עוד לבקרה. וכאשר לא בא. הלכה מבית החולים לבקר אחר בעלה. ובבואה לתוך ביתה והנה הה כי תיבתה מצאה פתוחה ושמה הניחה שלשים ר"ט מזומן ולא מצאה. וגם בעלה לא מצאה. והנוכל הזה ברח בארץ הרחבה אמעריקא ולא נשמע ממנו מאומה זה יותר משלשה חדשים. והוא איש בליעל מפורסם ורוצה לעגנה. ונשאלתי מן כת"ר אם