עין יצחק חלק ב קמד

הגט. ובאמת לשיטת הר"נ לא מהני ביטול הגט רק ביטול השליחות. ואומדנא דמן הסתם רוצה לבטל גם השליחות. בזה אין לומר. דהא גילוי דעתא בגיטין לאו מילתא הוי. [ואף אם אינם מסכימים הפוסקים מטעם א'. כבר הארכתי בתשובה אחת. דמהני להקל. ועיין בש"ך ח"מ סי' כ"ה ובספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ז' מזה ואכמ"ל] וגם לצרף שיטת הסוברים דכתיבה לא הוי כדיבור ממש. וע"פ הצטרפות כל הסברות הללו ביחד דעתי מסכמת להיתירא ובאופן שיצרף כת"ר לזה עוד רב גדול א' כדי שיצא ההיתר ע"פ תלתא כי היכי דלימטיי' שיבא מכשורא. כ"ד ידידו הבא עה"ח יום ה' כ"ה מרחשון שנת תרט"ו לפ"ק פה נאווהרדק נאום יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק. השמטה מלעיל סוף ענף ב' בד"ה אך יש לדחות כו' ורציתי לומר דהא דשוו ג"כ לשחרורי עבדים בגיטין (דף ט') לא אתי כרשב"ג. לכאורה יש לסתור זה מהא דאיתא התם בארבעה דברים שוו כו' למעוטי מאי למעוטי הא דתניא עדים שאינם יודעים לחתום כו' רשב"ג אומר בד"א בג"נ אבל בשחרור כו'. הרי דאתי כרשב"ג. אבל באמת י"ל דמצי הברייתא לסבור כהת"ק רק הכוונה הוא דאשמועינן הברייתא דלא נחלק בין שטרות לג"נ לומר דדוקא בג"נ ושחרור דשייך תק"ע בזה הקילו ולא בשאר שטרות דקמ"ל מדלא מני זה דלא שייך לומר כן. או משום דבכל שטרות כשר בעדים שאינם יודעים לחתום. או דמחלקינן בין ג"נ לשחרור דלא שייך תק"ע בזה כ"כ. וכמש"כ הפני יהושע שם. ובאמת לפי מש"כ הוי מצי הגמ' לומר למעוטי הא דביטלו שלא בב"ד ביחד דלא הוי ביטול בג"נ. אבל בשחרור הוי ביטול דלא שייך התם אפקעינהו לקידושי כו': והנה לעיל סוף ענף ב' כתבתי דכל זה מיירי בהתנה בפירוש דלא יהי' בתורת זכות עבור העבד רק בתורת שליח להולכה וכמו בג"נ וע"כ שייך בזה דין ביטול ואין לומר דמיירי באמר לשון הולך כו' דהא ס"ל להתוס' בגיטין (דף י"ב) דבשחרור דהוי כמו מלוה דתן והולך הוי כזכי וכפי סברת הרא"ש ספ"ק דגיטין והובא ביו"ד סי' רס"ז סעי' ע"ו ברמ"א שם: וזה מוכרח בגיטין (דף ט') בסוגיא דנא דאמרו שוו ג"נ לשחרורי למוליך ומביא לומר בפ"נ וקשה הא בשליח לקבלה באשה א"צ לומר בפ"נ וכמש"כ רש"י בגיטין (דף ב') ובר"נ וכמש"כ הפני יהושע לגיטין (דף ב'). וכיון דבעבד כזכי וכן הולך א"כ הוי כמו שליח לקבלה דא"צ לומר בפ"נ. וע"כ מוכח לומר שחרורי דמני שם מיירי בהתנה בפירוש דלא יהי' בתורת זכות רק בתורת שליח להולכה ודומיא דג"נ דאמרו שוו למוליך ומביא. וזה הוא מוכרח. וע"כ שפיר כתבתי לדון בזה בענין ביטול. וראיתי בפני יהושע לגיטין (דף ט' ע"ב) שהקשה זה ונדחק ליישב אכן לפי מה שכתבתי אין מקום לקושייתו בפשיטות וקצרתי: סימן מג נשאלתי בגט הנשלח ממרחקים ע"י שליח לעיר של האשה. ובעת שהביא השליח הגט והרשאה כד"ת לפני ב"ד אמר שהזהירו הבעל שלא למסור הגט כי אם שתתן לו האשה סך שני מאות רו"כ ואח"ז נתפשר השליח בעד חמשים רו"כ ושאלוהו הלא אמרת שהזהירך שאינך רשאי ליתן את הגט רק בעד סך מרובה כנ"ל. והשיב השליח שלא אמר כן רק למען שיתנו לו איזה סך ולאיים עלי' בא מקודם ומסר הגט להאשה כד"ת ואח"ז שלח הבעל לערער שבפי' הזהירו שלא יתן הגט רק בעד סך מרובה. ושלחו לשאול להב"ד במקום שסדרו הגט והשיבו שלא שמעו שום תנאי כלל מהבעל. ונשאלתי בזה. א) תשובה בקצרה. והוא כי לכאורה יש להחמיר בזה דאמר השליח דבפירוש הזהירו שלא יתן הגט רק בעד סך שני מאות רו"כ ואף שנותן אמתלא ע"ז. עכ"ז הא בעדים לא מהני אמתלא כמבואר בח"מ סי' כ"ט ובסנהדרין (דף מ"ד) ורק בבע"ד מהני אמתלא כמבואר בכתובות (דף כ"ב) א"כ בשליח אפשר דלא מהני אמתלא משום דדינו כמו עד. עכ"ז יש לדון להיתירא בזה לפי מנהגינו דמביא השליח הרשאה מקויימת וע"פ דין א"צ לומר בפני נכתב ובפ"נ. כמבואר באה"ע סי' קמ"ב סעי' א'. ואף הריב"ש דמחמיר בזה אינו אלא לחומרא בעלמא. כמבואר בב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ד וכש"כ היכא שנתקיים הגט מן הב"ד שסידרו את הגט זולת ההרשאה. דלא שייך להחמיר בזה כלל אף להטעם שכתב הב"ש סוף ס"ק מ"ד הנ"ל. לחוש שמא לא זהו הגט דמסר בידו ע"ש. ובוודאי אף דלא אמר בפ"נ מ"מ מן עיקר הדין אין להחמיר. וזהו ברור דהא דקיי"ל שליש נאמן דאף דלא העיד בב"ד רק חוץ לב"ד ג"כ מהימן בתורת שליש. כמבואר בגיטין (דף ס"ד ע"א). תנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי כו' ואמאי ניהימני' לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' דליהימני' תינח אמרה קבל ל"ל ופירשו התוס' דל"ל בפנינו קבל לא הי' צריך אלא לעדים שראוהו בידו שלם. אלמא דאף כשלא הגיד עדותו בב"ד רק לפני עדים ג"כ מהימן בתורת שליש. וכן מבואר בח"מ בסי' נ"ו סעי' ו' בהג"ה דקודם שיוציאנו מידו יאמר לפני עדים האיך בא השטר לידו ומהימן ע"ש בסמ"ע וש"ך אלמא דמהימן השליש אף חוץ לב"ד ב) ומצינו באה"ע סי' ד' סעיף כ"ט בהג"ה דהאב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר ונתן אמתלא לדבריו נאמן בשם מהר"ם מרוזבורק. והגר"א זצ"ל שם הביא ראיה לזה מהא דב"ב (דף קכ"ז) אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן. אלמא דהימני' רחמנא לאב לפסול בנו מ"מ מהני אמתלא. והטעם הוא דכיון דא"צ ב"ד להגדתו ואף חוץ לב"ד מהימן היכא דנאמן ע"א וקרוב וא"צ קבלת עדותו בב"ד. ע"כ בזה אף היכא דאמר בב"ד נאמן ע"י אמתלא וכן מבואר באה"ע סוף סי' ל"ז. דאב שאמר קדשתי את בתי ואח"ז אמר קדשתי לפני פסולי עדות דהעלה הט"ז שם דנאמן מצד אמתלא. ואף הרמ"א דחולק שם טעמו משום דהא כתב המקנה שם דבעינן אמתלא שיש בה ממש. והאמתלא זו רחוק מן השכל ע"ש. אבל אמתלא גמורה ודאי מהני אף דהימניה רחמנא לאב. וזה ברור דכ"ז הוא במעיד בב"ד. דאלו במעיד חוץ לב"ד ודאי דיכול לחזור ולומר מבודין היינו כמבואר בתשובת הר"נ סי' מ"ז והובא בחלקת מחוקק סי' י"ז ע"ש. ועפ"ז יש לדון בהא דב"ב (דף קכ"ז) היה עובר על בית המכס כו' ואכמ"ל. ועיין בח"מ סי' רע"ט בסמ"ע ס"ק י"א וקצרתי. והא דכתבו התוס' ביבמות (ד' קי"ח ע"ב) ד"ה א"ל תנינא כו' דמשמע חולצת אפי' נתנה אמתלא לדבריה אלמא דאף היכא דע"א מהימן לא יכול לחזור על ידי אמתלא. י"ל דשא"ה לפי מש"כ הב"ש והט"ז בסי' י"ז סעיף ל"ט ב"ש ס"ק קכ"ד דבעי קבלת עדות בב"ד בע"א המעיד על מיתת בעלה ושאני עד מפי עד כמש"כ רע"א זצ"ל בתשובה סי' קכ"ג. וכיון דבעי הגדה בב"ד ע"כ דינו כמו שני עדים דאינם נאמנים לחזור אף ע"י אמתלא משום אם לא יגיד כמבואר ברש"י כתובות (דף י"ח) דהא דקיי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הטעם משום דכתיב אם לא יגיד וחדא הגדה כתיבה כו' משא"כ היכא דא"צ ב"ד לקבלת עדות ודאי דמהימן לחזור ע"י אמתלא אף אם העיד בב"ד. דע"ז לא קאי הך דאם לא יגיד. א"כ ה"ה שליש דמהימן אף חוץ לב"ד ודאי דמהימן ע"י אמתלא ובנ"ד הוי אמתלא שיש בו ממש. דהנהוג הוא דאם מבקשין הרבה אז עושה השתדלותו מחצה. ומצאתי בשב שמעתתא