עין יצחק חלק ב קמג

דלא כמהרש"א הנ"ל. ודוקא על טרחא שייך לומר דמספק לא טרח לילך אצלה משא"כ במכתב לבד דיכול להיות איזה הזדמנות מן איזה איש שהלך למקום השליח ושלח מכתב ע"י לבטלו וכתיבה לא הוי טרחא כ"כ לומר מספק לא עקר נפשי' אע"כ מוכח דכתיבה לא מהני לבטל ואי דתקשה דהא יכול לכתוב בכתב ידו שביטלו בע"פ. וי"ל בזה דלא מהימן הבעל לומר שביטלו כבר במיגו כמש"כ הרמ"א באה"ע בסי' קמ"א סעי' ס' ע"ש בב"ש ס"ק צ"א ויש הרבה להאריך בזה כי יש עדיין לדון לרבא דס"ל גילוי דעתא מילתא היא ואכמ"ל: סו) וגם בלא הוכחה יש לדון דעכשיו בזה"ז דמשביעין את הבעל שלא לבטל את הגט א"כ הא אסור מדאורייתא לבטלו. וידוע טעם הסוברים דכתיבה הוי כדבור משום כיון דראוי לבילה אין בילה מעכבת. ולכן ס"ל לר"ת דהא דמפיהם ולא מפי כתבם נתמעט רק אלם דאינו ראוי להגיד בפיו. אבל באינו אלם דראוי להגיד בפיו אז אינו מעכבת בו. וכמש"כ הנו"ב ח' יו"ד סי' ס"ו והאו"ת סי' צ"ו. ולכן כיון דאסור לבטלו בזה"ז מחמת השבועה א"כ הוי אינו ראוי לדיבור ולא הוי רק גילוי דעת דלאו מילתא היא דהא אומדנא אינו מבטל לדיבור. וכן מצינו בב"ב (דף פ"א ע"ב) דמקשה התם הגמ' דכיון דאינו קורא ממילא קריאה מעכבת דהא אינו ראוי לקריאה. והא התם הא דאינו ראוי לקריאה הוי מחמת איסור דרבנן לבד כדאי' התם משום דמפקע להו מתרומה כו' כמבואר שם בסוף הסוגיא. וכן להך טעמא דמחזי כשיקרא ג"כ זה לא הוי רק מדרבנן. דהא חזינן דהשאגת ארי' בסי' צ'. העלה דלהלכה לא חיישינן למחזי כשקרא בקריאת בכורים מספיקא. ולכן אין סברא לומר דהך מ"ד דחייש למחזי כשקרא ס"ל דזה הוי דאורייתא. דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וכש"כ לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא לא הוי רק דרבנן. וגם הא לא גרע מן ברכה לבטלה דס"ל להרבה פוסקים דלא הוי רק מדרבנן. ואף דנימא דחשש מחזי כשקרא הוי מה"ת להך מ"ד. עכ"פ מוכח דאיסור דאורייתא מקרי אינו ראוי. וכש"כ לפמש"כ השאגת ארי' שם דהרמב"ם ס"ל דלא חש למחזי כשקרא. ואפ"ה ס"ל להרמב"ם בפ"ד ה' בכורים ה' ד' דמביא הבכורים ע"י שליח כיון דאינו ראוי לקריאה אז קריאה מעכבת בהם. והא לשיטת הרמב"ם הא דאינו קורא הוי רק מחמת גזירה דלמא מפקע להו מתרומה. כדס"ל לרב משרשיא התם. אלמא דאיסור דרבנן משוי לי' לאינו ראוי. א"כ לפ"ז לדידן דקיי"ל גילוי דעתא בגיטין לאו מילתא ובעינן דיבור. וכיון דאסור מה"ת לבטל. א"כ בכהאי גוונא הכתיבה לא הוי כדבור כיון דאינו ראוי להגיד בפיו וכדס"ל לר"ת לחלק דגבי אלם לא הוי כתיבה כדבור משום דאינו ראוי לדיבור וה"ה בנ"ד. וי"ל דהרמ"א בשם הר"נ דמחמיר בביטל בכתב היינו בלא נשבע שלא לבטל לכן ס"ל דכתיבה הוי כדבור משום דבלא נשבע לא הוי רק איסור דרבנן. לכן ס"ל להר"נ דכתיבה מקרי שפיר ראוי לדיבור וכדמצינו בסוכה (דף כ"ג ע"א) גבי סוכה ראוי' לשבעה דכיון דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוה מקרי ראוי. כדקיי"ל לדינא. וס"ל להר"נ דלא כהרמב"ם הנ"ל. [ויש לי ארוכות בכ"ז רק עת לבא בקצרה]: סז) וכה"ג אי' ביומא (דף ע"ד) ושבועות (דף ל') ויש לחלק וקצרתי. ובשיטת הר"נ י"ל. דהא דמקשה הגמ' בב"ב ד' הנ"ל דהא הא דאינו ראוי לקרות שם לא הוי רק מדרבנן כנ"ל דהוי מחמת זה כאינו ראוי לבילה. י"ל דהא התם פליגי חכמים עם ר"מ וס"ל לרבנן דהתם בשני אילנות מביא ואינו קורא דמספקא לן אי קנה קרקע. וסתם חכמים דפליגי עם ר"מ הוא ר' יהודה כמש"כ התוס' בכתובות (דף ל"ו ע"א) בד"ה ואם איתא כו'. א"כ הא ר' יהודה דס"ל בסוכה ד' הנ"ל גבי סוכה ראוי' לשבעה דסוכה שאינו ראוי רק מדרבנן מקרי ג"כ אינו ראוי. לכן מקשה הגמ' שפיר דאיך ס"ל לר' יהודה מביא ואינו קורא הא עכ"פ מדרבנן אינו קורא. א"כ הוי אינו ראוי לשיטתו דוקא. אכן בנשבע דאז אסור מה"ת לבטל זה מקרי אינו ראוי לכ"ע א"כ כיון דאינו ראוי לדבור מחמת זה ממילא לא הוי כתיבה כדבור: סח) אך מה אעשה דהא בתשובת הר"נ סי' מ"ג מבואר גם בנשבע שלא לבטל דכתב גם בעובדא שלו דהי' שם שבועה הנ"ל. דכתיבה מהני ג"כ לבטל הגט. ולכן לא רציתי להאריך בזה. וגם מן זה מוכח דלא כהסוברים להתיר בנ"ד מחמת אי עביד לא מהני בנשבע שלא לבטל. אך לפי דנתבאר בעז"ה טעמים אחרים להיתירא לכן לסניף יש לצרף גם זה: ענף יב סט) ובאמת לפמש"כ לעיל דביטול לאחר זמן לא מהני גם ע"י כתב. א"כ לכאורה קשה. דאיך פסק הרמ"א דביטול ע"י כתב מהני. ולכן בשלח מכתב לשלוחו שלא ליתן הגט הוי בטל כמבואר ברמ"א. דאיך משכחת לי' זה דאם ביטל ע"י כתב מעכשיו א"כ קשה דהא כבר כתבתי לעיל ע"פ שיטת התוס' דהיכא דנעשה הביטול שלא כתקחז"ל דאז אינו חוזר ונראה הביטול כיון שהי' יכול לצאת תקלה להאשה קודם שיוודע לה. א"כ אם ביטל מעכשיו דאז הי' יכול לצאת תקלה קודם שיוודע להשליח או להאשה ונעשה אז שלא כתקחז"ל דאז אינו חוזר ונראה הביטול. ואי מיירי בהתנה שהביטול יחול מזמן שיגיע מכתבו להשליח א"כ אז הא הוי ביטול לאחר זמן וביטול לאח"ז הא לא מהני. אך י"ל דהרמ"א חשש לשיטת הרשב"א דס"ל לדוחק מש"כ התוס' דהיכא דלא נעשה כתקחז"ל דאז אינו חוזר ונראה. אלא ס"ל להרשב"א דאם נודע להאשה מקודם הנתינת הגט לידה דאז מהני הביטול. א"כ הא דכתב הרמ"א דבטול ע"י כתב מהני בשלח מכתב לשלוחו. דמיירי בביטול מעכשיו. ולכן כיון דנודע להשליח קודם הנתינת הגט להאשה מהני הביטול. אבל אם לא ביטל מעכשיו רק פירש שלא יחול הביטול רק לאחר זמן מעת הגעת המכתב ליד השליח אז לא מהני הביטול כמש"כ להוכיח מן התוס'. ובזה לא מצינו דפליג בזה הרשב"א ושום פוסק ואפושי פלוגתי לא מפשינן וכנ"ל: ע) סיומא דפסקא הוא שאם בא המכתב של בנו לאביו ע"י פאצט. והמכתב אינו מקויים אז יש היתר פשוט בנ"ד כמו שכתבתי. וגם לצרף לזה מש"כ היתר לשיטת התוס' דכיון דכתב לאביו שמהיום אשר תקבל מכתבי יתחיל הביטול. א"כ קודם שנודע להאשה הביטול יצא הביטול בפסול דהא הי' יכול לצאת תקלה מן הביטול אם היתה ניסת בנתיים. ובפרט שלא עשה לאביו לשליח להגיד לה הביטול. ואף אם נימא דמשמעות המכתב הוא שמבקשו להגיד לה הביטול. עכ"ז הא מוכח בתוס' גבי סוגיא דמקשה לבדור אבדורי כנ"ל דמוכח מהתם דגם אם עושה הנך עדים שמבטלם למקצתם לשלוחים להגיד להנשארים הביטול. דג"כ לא מהני משום שכיון שנעשה שלא כתקנת חז"ל שהא הי' יכול לצאת תקלה כנ"ל דאל"כ קשה הא הי' יכול לבטל בפני קצתם ולעשותם לשלוחים להגיד להנשארים את הביטול. אע"כ מוכח דגם זה מקרי נעשה שלא כתקחז"ל דדילמא יקרה איזה אונס וסיבה שלא יהי' יכולים לילך ולהגיד להנשארים מן הביטול ואז יוכל לצאת תקלה להאשה. וגם זה מקרי נעשה דלא כתקחז"ל ולא מהני הביטול גם באופן זה. וה"ה בנ"ד דכיון שכתב שיותחל הביטול מעת אשר יקבל מכתבו ולא מעת ההגדה להאשה. א"כ הא הי' יכול לצאת תקלה מזה. וכיון דלא נעשה כתקחז"ל. ממילא אינו חוזר ונראה הביטול: עא) ובצירוף עוד היתר דכיון דכתב דהביטול יותחל מעת קבלת מכתבו ולא מקודם. וגם סיים במכתב שלו אם עדיין לא קבלה את הגט כנ"ל. אלמא דאינו רוצה לבטלו מעכשיו רק מעת קבלת המכתב. א"כ הוי זה ביטול לאחר זמן דנתבאר דלא מהני. ובצירוף היתר דאי עביד לא מהני. ובצירוף מש"כ לשיטת הר"נ דביטול על הגט לא מהני. רק ביטול על השליחות. וכיון דסיים במכתבו אשר בטלתי גט פטורין כנ"ל. א"כ בזה"ז דמשביעין אותו שלא לבטל הגט. א"כ יש לטעות בטעות דיסבור דמהני ביטול