עין יצחק חלק ב קמא

עדיין יש לחוש ולהשתדל אחר בירור אם יכול להתברר הקיום של המכתב: נו) ואפשר דזה הטעם של השלטי הגבורים דכתב דלא סמכינן להלכה על הך שמעתתא דאמר אותיבו קרי באונייכו. ולכאורה תמוה דאיך מבטלין לשמעתתא מפורשת ומדחינן אותה מן הלכה כיון דלא חזינן פלוגתא בזה. אך למש"כ ניחא משום די"ל דדוקא רב יהודא דס"ל דבטלו שלא בב"ד אינו מבוטל. א"כ כיון דלא נשמע הביטול לאזני העדים הוי כמו דבטל שלא בפניהם דג"ז הוי בכלל התקנה דתקנו דכ"ז דלא יבטל בפני השליח לא מהני ביטולו. משא"כ לדידן דפסקינן כרבי ולא הי' כלל תקנה בזה לעקור לדאורייתא. א"כ שפיר יש לחוש לשמא ביטל כיון דרואים שצועק בקול הברה שיוצא מפיו וצריכין לברר ואסורין לסתום אזנם כדקיי"ל בכל מה דאיכא לברורי מבררינן ובפרט בקל: נז) שוב ראיתי דמה שכתבתי תחילה דלכן לא חש רב יהודה וצוה לסתום אזנם ולא חש שמא ביטל בפיו משום דכיון דאינם שומעים באזניהם את הביטול הוי זה כמו דברים שבלב ולא מצי זה לבטל את דבור ראשון. יש מקום לסברא זאת ע"פ הא דמבואר ביו"ד סי' רי"א סעיף א' דאם אמר לבטל כל נדרים שידור מכאן ולהבא דצריך לדבר בקול רם. ואם דבר זה בלחש. לא מצי לבטל נדרו שעל להבא. ועיין בש"ך שם ס"ק ב' שכתב להוכיח דצריך להשמיע לחברו דאף דהשמיע לאזניו עכ"ז לא נחשבה לאמירה כ"ז דלא השמיע לחבירו בקול רם ואין יכול לבטל נדרים שעל להבא. ועי' בפי' הרא"ש לנדרים (דף ע"ז ע"ב) בד"ה ואריו"ח וצריך שיבטל כו'. וה"ה בזה יש לומר דכל זמן דלא נשמע לאזניהם הביטול הוי זה כמו דברים שבלב דלא מצי לבטל דבור הראשון. אך זהו לדיעה השני' דשם. אבל לדיעה הראשונה דס"ל התם ביו"ד גבי נדרים. דכיון דהוציא הדבור עכ"פ אף בלחש לא מקרי זה דברים שבלב א"כ נדחה מש"כ. ובפרט דהא גבי הביטול דהבעל צועק בקול רם ומשמיע לאזניו רק הם סותמים אזניהם אבל אלו לא הי' סותמים אזניהם הי' שומעים דבורו של הביטול כיון דהוא צועק בקול רם אין סברא לקרות זה בכלל גדר דברים שבלב. ובע"כ מוכח כמש"כ כעת סברא אחרת משום דזהו הוי בכלל ביטול שלא בפניהם דהי' תקנה ע"ז דלא מהני הביטול כלל וכמש"כ לעיל בארוכה: נח) אך כל זה באם שיש לברר כעת ע"י בירור. אבל היכא דליכא לברורי כעת אזי ברור ופשוט דלא חיישינן שמא יבורר לאח"ז כדמוכח גבי יבם קטן וקטנה דס"ל לרבנן דר"מ דיגדלו זה עם זה ולא חיישינן שמא ימצא סריס או איילונית משום דלמעוטי לא חיישינן משום דסמכינן ארובא אפילו בדאפשר שיתברר הדבר ואף בדבר שיבורר בודאי. כש"כ דבדבר דלא ידעינן אם יבורר כלל דשמא לא יבורר כלל דודאי סמכינן על רוב אנשים דאין מבטלין גט ששולחין בפרט דיש עכשיו חזקת כשרות דהא נשבע בפנינו שלא יבטל. וכבר הארכתי בתשובה א' להוכיח דלחזרה לשמא ביטל שליחותו לא חיישינן. אף גבי להוציא ממון דזה עדיף מן רוב דהא אין הולכין בממון אחר הרוב כש"כ דהוי זה ראיה אלימתא גבי איסור. ועיין במגן אברהם סי' תל"ז ס"ק ד' ולא מצריכין לברר אף במקום דאיכא לברורי בקל א"כ ה"ה בנ"ד דאף דיש חזקת א"א עכ"ז הא יש חזקה לומר דלא ביטל משום דלא נעשה דבר מחודש מן הביטול וחזקת כשרותו דהא חזקת כשרות הוי חזקה אלימתא. כמש"כ התוס' כתובות (דף כ"ב) בד"ה תרי ותרי נינהו כו' דמוכח שם דס"ל דחזקת כשרות הוי עדיף מן חזקת ממון יע"ש. ובר"ן שם. וכיון דהוי חזקת כשרות כנגד חזקת א"א הוי ממילא כמאן דליתא לחזקה כלל. וממילא סמכינן על רוב אנשים דאין מבטלין גט ששולחין וברוב גמור סמכינן. וא"צ כלל לברר אף אם הבירור לפנינו בקל. כש"כ כהאי גוונא דלא הוי כעת הבירור בידינו וגם אפשר דזה לא יבורר כלל להבא אם זה הוי כת"י הבעל או לא. דודאי סמכינן שפיר על זה. ולא חיישינן כלל לשמא יתברר הקיום לאח"ז. וגם הא מוכח דחשש שמא ביטל שליחותו הוי חשש רחוק. דהא התוס' בגיטין (דף כ"ז ע"א) בד"ה בבי דינא דרב הונא כו' כתבו דבנפל מיד השליח לא חיישינן שמא נמלך משום דאין יכול לבטל שלא בפני השליח כו'. וכן כתב התוס' בב"מ כנ"ל. ואף דבדיעבד אם בטלו מבוטל. עכ"ז כיון דלכתחילה אינו רשאי לבטלו מחמת תקנת ר"ג לא חיישינן לשמא ביטלו. כש"כ עכשיו שמשביעין אותו שלא יבטל את השליח. ובפרט לשיטת התוס' דס"ל דאינו יכול לבטלו שלא בפני שנים מצד התקנה. א"כ הא לשיטתם הוי ראיה ברורה מן הא דאותיבו קרי באונייכו דלא חיישי אף לבירור קל. ואין מקום לחלק בין נ"ד להך דהש"ס הנ"ל. ועיקר חשש שמא יבורר אח"ז לא הוי רק מדרבנן כדמוכח בנדה (דף ס"ז ע"ב) דאמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וע"ש בתוס' ובתוס' נדה (דף כ"ט) ובש"ד יש כעין זה ואכמ"ל. לכן עצתי לשרוף את האגרת הלז. וכמו שציוו חז"ל לסתום אזניהם. וכמו בכל י"ח טריפות. ואזי כיון דעכשיו אינו מקויים לא חיישינן כלל לשמא ביטלו ואז לא יוכל להתברר מעולם הקיום על המכתב וזהו היתר ברור לכל השיטות: ענף יא נט) ועוד יש להעיר לכאורה במש"כ הר"נ דביטל ע"י כתב מהני כמו שיכול לעשות שליח בכתב לכתוב הגט. דיש לחלק דשאני כתיבת הגט מן ביטול. דהא בכתיבת הגט מהני הסכמתו וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ע"א) בד"ה א' ר' זירא כו' דגבי גט אין צריך הגדה בפה רק שמתרצה כו' וע"ש. משא"כ גבי ביטול דלא מהני אומדנא על רצוי שלו דהא גלוי דעתא בגיטין לאו מילתא הוי ורק דבור בפיו מהני לבטל דבור ראשון. א"כ לשיטת הסוברים דכתיבה לא הוי כדבור. א"כ י"ל דכתיבתו להביטול לא מהני לבטל דבור שדיבר מתחילה בפיו להסופר. וכן יש להוכיח לכאורה מן הא דגיטין דא"ל אותיבו קרי באונייכו כו' וקשה הא עדיין יכול לכתוב ביטול בכתב. ואף דנימא דמיירי דאינו יכול לכתוב. עכ"ז קשה הא יכול הבעל לילך לאחר לעשותו שליח שיכתוב בשליחותו. אע"כ מוכח דכתיבה אינו כדבור. וכי תימא דבאמת לא הי' העדים קורין את הכתב. עכ"ז תקשה דא"כ הי' ליה לרב יהודה להזהיר להעדים שלא יקראו את הכתב שיתן ויראה לפניהם. גם הא היה יכול לשלוח את הכתב של הביטול ע"פ אחר שלא יבינו את מה שיראה לפניהם. ואף דמוכרח בלא"ה לומר דבמה שציוה אותם לסתום את אזניהם דממילא סתמו אזניהם ולא שמעו אף מן איש אחר שרצה לדבר לפניהם. כי שמא נעשה אותו האיש לשליח לבטל בשליחותו שנעשה ע"פ שני עדים. ועי' בסי' קמ"א ב"ש ס"ק צ"ב. אבל אכתי קשה דהא היה יכול לבטל בכתב כנ"ל. אך לפמש"כ הפני יהושע שם לתרץ קושיות הרשב"א שהקשה דהא היה יכול לבטל בפני ב"ד אחר. ותירץ דהבעל לא הבין מן מה שסתמו אזניהם יע"ש. ניחא. אבל לפמש"כ הרשב"א להוכיח מזה הקושיא דס"ל לרב יהודא כרשב"ג תקשה זה. וע"כ מוכח דכתיבה לא הוי כדבור לגבי בטול: ס) אך באמת זה לא הוי הוכחה כלל משום דאף דכתיבה לא הוי כדבור גבי בטול אבל עכ"ז הא הוי גילוי דעת מן הבעל דאינו רוצה ומסכים בלבו על נתינת הגט. רק לאביי דס"ל דגילוי דעתא לאו מילתא היא ניחא. אבל לרבא דס"ל גילוי דעתא מילתא היא. רק אמר שם דיש לומר דקא רהיט בתרייהו. דא"ל אשור הבו לה. א"כ תקשה הא היה יכול לבטל בכתב. דהא הוי עכ"פ גילוי דעתא. אע"כ מוכח דממילא יבינו העדים מזה דהזהירם לסתום אזניהם דמחמת זה יבינו העדים ולא יקראו אם יראה להם איזה מכתב בכתב ידו דשמא נכתב שם ביטול על הגט. ולכאורה יש לדון בקדושין (דף נ"ט ע"א) דמקשה ר' יוחנן לריש לקיש דס"ל דלא אתי דבור ומבטל דבור מן הא דתנן ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו