עין יצחק חלק ב קמ

בעי קיום אף מה"ת משום דהא סברא נותנת דלא שייך לומר בזה לא חשיד לזיופי ומירתת פן יגולה שקרו כיון דאין שום בע"ד לפנינו ואין לנו לפנינו על מי שיגלה שקרו וכמש"כ בשם התוס' דכתבו דכה"ג לא שייך לומר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דהרבה גנבים איכא בעולם וכנ"ל. וסברת הפני יהושע הנ"ל שמצד גזה"כ הוי הא דא"צ מה"ת קיום כנ"ל. זה אינו שייך רק בעדים חתומים משום דפסוק דיליף הפני יהושע הנ"ל הא מיירי הקרא התם גבי עדים חתומים עליו דהא כתיב התם כתוב בספר והעד עדים כו' וכנ"ל. א"כ מנלן על כתב ידו. וברור דהך טעם לא שייך על כת"י. אך הש"ך דכתב בס"ק ט' התם טעם של התוס' דלא חשוד לזיופי משום דמירתת לזיופי. ובס"ק י' כתב דכתב יד צריך קיום מה"ת הוא תמוה וכמו שתמה הקצה"ח וזהו תרתי דסתרי אהדדי. אבל לטעם של הפני יהושע דגזה"כ הוא. א"כ זהו לא שייך רק בעדים חתומים ולא בכתב יד. רק בכתב יד שייך לומר דלא חשיד לזייף משום דמירתת כנ"ל. א"כ לפ"ז כתב ידו הנמצא בשוק אז בוודאי צריך מה"ת קיום. ולכן נ"ד דלא הוי רק כת"י דהא ליכא עדים חתומים על המכתב וגם אם בא ע"י הפאצט לאביו המכתב. א"כ גם זה דומה לנמצא בשוק דהא לא הוי בע"ד לפנינו. ואפשר דאיש א' בקצה המדינה זייף המכתב וחתם חת"י הבעל ולא שייך בזה לומר מירתת לזייף וחזקת כשרות. אדרבה מבעי לן לאוקמי את הבעל על חזקת כשרותו דהא נשבע שלא יבטל את השליחות וחזקה של המגרש הוי חזקת כשרות שנתברר לפנינו. ולדין חזקת על איש שאינו ידוע לנו דהא הרבה גנבים ופושעים יש בעולם. והוי כעין חזקה שלא נתבררה לנו דוודאי לא שייך בזה לומר סברא דלא חשיד לזיופי. וגם טעם דגזה"כ לא שייך בזה כיון דליכא עדים חתומים עליו כנ"ל. ולכן בודאי צריך גם מה"ת קיום וכ"ז דלא נתקיים אין לנו לחוש לשמא ביטל כלל אם הגיע המכתב ע"י פאצט. והוי כמו נמצא בשוק דלא חיישינן כ"ז דלא נתקיים בקיום כד"ת והוא היתר פשוט וברור: ענף י נב) ולחוש שמא נתקיים המכתב לאחר זמן אין לנו לחוש כיון דהשתא לא נתקיים שייך בזה לומר עדים בצד אסתן ותאסר. כדאי' בקידושין (דף י"ב) וכמש"כ הר"נ בתשובה סי' מ"ג. ועוד נלע"ד ברור דיכולים הב"ד לקרוע את המכתב ולשורפו כ"ז דלא נתקיים בפנינו כעת. והוא דהא לכאורה קשה דהא דגלוי דעתא בגיטין לאו מילתא היא. ולכן א' רב יהודה לסהדי אותיבו קרי באונייכו. וקשה הא כיון דהוי אומדנא דביטל א"כ אף דנימא דאומדנא אינו יכול לבטל לגט עכ"ז הא רואים העדים שצועק בקול ופותח פיו בחיתוך דבורו לפניהם ואמאי לא חששו להסתפק לשמא ביטלם דהא היכא דיש אומדנא ורגלים לדבר חיישינן שמא ביטלם כדאי' בגיטין )דף פ"ח). דאי' התם דליחוש דלמא אמלוכי אימלך כו' משום רגלים לדבר דהתם דיש גליון למטה כמש"כ הר"נ בתשובה סי' מ"ג. ומש"כ לעיל לתרץ זה דכיון דלא שמעו העדים את הביטול הוי זה כעין דברים שבלב. זה אינו דהא כיון דעכ"פ הוציא הדיבור בפי' לא מקרי זה דברים שבלב. וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ה ע"ב) דיכול להפר בלחש ולא בעינן גם השמיע לאזנו רק היכא דיש גזה"כ בברכת המזון וקריאת שמע דצריך להשמיע לאזניו ובכמה דוכתי מוכח זה: נג) והעיקר מה שנלע"ד ברור דלכן לא חש רב יהודה לשמא ביטל לפניהם בפירוש דהא חזינן דרהט בתרייהו. משום דדילמא החיתוך הדיבור והברת הקול שרואין שיוצאין מפיו הוי שצועק עליהם שישמעו מה שהוא יציע לפניהם אבל הביטול לא דיבר בפירוש בפיו להם. ומוקמינן לי' על חזקתו דלא ביטלם כמו דלא ביטלם עד הנה. ודוקא התם גבי אמלוכי אימלך דהוי רגלים לדבר דציוה להסופר שלא לכתוב את הגט יותר. מדהניח את הגליון חלק למטה. א"כ הא מוכח דציוה להסופר שלא יכתוב יותר. אבל בעובדא דרב יהודה אף דיש אומדנא דמוכח דרוצה לבטלם עכ"ז אמרינן דהא אומדנא בלב לא מהני לבטל דיבור שדיבר בפיו בפירוש מתחילה כנ"ל. ואם ביטל בפיו בפירוש. ע"ז לא הוי אומדנא לנו דביטל בפי' דיש למתלי ולומר דמה שדיבר להעדים הי' זה דמבקש מהם שישמעו באזנם מה שירצה לדבר להם. אבל כיון שרואה שסותמים את אזנם אינו מוציא בפיו הביטול להם. והא דתקשה דכיון דרואה שהעדים סותמים אזנם א"כ הא יבטל בפני עדים אחרים או בפני ב"ד. ע"ז תירץ הרשב"א דס"ל לרב יהודה כרשב"ג דבטלו שלא בפניו אינו מבוטל ע"ש בחידושי הרשב"א ובפני יהושע בזה. אבל עכ"פ זה לא הוי מקרי רגלים לדבר ולחוש שמא ביטלם. אכן כיון דאנן קיי"ל כל מה דאיכא לברורי מבררינן אכתי תיקשה איך סתמו העדים לאזניהם ולא חששו שמא ביטלו בפיו בפירוש ואז הוי דיבור אחרון דמצי לבטל דבור ראשון. ובפרט דהי' יכולים אז לברר בקל בעת עמידתם שם בלא שום טרחא. אע"כ מוכח דכה"ג לא שייך לומר כל מה דאיכא לברורי מבררינן. או די"ל דס"ל להש"ס דכיון דתקנה קדומה הי' דביטול לא מהני כ"ז דלא יהי' בפניהם לכן כיון דעדים לא שמעו הביטול באזניהם א"כ אף דנימא שביטל עכ"ז כיון דלא שמעו באזניהם הוי כמו דביטל שלא בפניהם ולא מהני ביטולו. ואף שעל הסכם בלבו לבטל זה הוי אומדנא ברורה. הא אומדנא לא מצי לבטל דיבור. וכיון דהוי רק ספק שמא ביטל בפי' ולא ודאי. לכן לא חיישינן משום דכיון דלא שמעו באזניהם אז דיבור של הביטול הוי כביטל שלא בפניהם: נד) א"כ לפ"ז בנ"ד דג"כ הוי ספק שמא לא הוי כתב יד הבעל ולא הוציא ביטול כלל אז מבעי לן לומר דלא חיישינן לזה. ודוקא גבי לשונות המסופקין בש"ס אי הוי ביטול אמרינן דהיא מגורשת וא"מ משום דכיון דהעדים שמעו רק דספק נולד לנו איזה הוי לשון טוב או לא. בזה אמרינן דהוי ספק מגורשת. אבל בספק לנו אם הוציא כלל דבור מפיו בזה אמרינן דלא חיישינן ליה. משום דלא חיישינן לשמא ביטל כ"ז דלא ראינו ושמענו דבור יוצא מפיו משום תקנת ר"ג כדמוכח מאיתיבו קרי באונייכו. וה"ה בנ"ד דאי אמרינן דלא הוי כת"י הבעל. א"כ הא אז לא הוציא דבור כלל וספק להם אם הוציא הביטול כלל דזהו הוי כמו דביטל שלא בפניהם. וה"ה אף לדידן הוי כמו בטלו שלא בפני ב' דלא מהני. ולכן לא שייך בזה לומר מילתא דאיכא לברורי מבררינן דהא בכה"ג לא שייך לברר כדמוכח מהא דציוה לסתום אזניהם ולא הי' מחוייבים לברר ולשמוע מה ידבר הבעל. וה"ה בנ"ד דיכולים לשרוף הכתב ידו ולא להמתין עד שיוכל להתברר משום דלא עדיף ספק ביטול בכתב מן ספק ביטול בפיו דלא חיישינן כלל לזה כדמוכח מן הש"ס הנ"ל. ויהיה איזה טעם שיהיה ולא חיישינן כלל לברר משום דכיון דהוי ספק להאשה אם ביטל או לא. הוי כמו ביטל שלא בב"ד וביטל שלא בעדים דלא חיישינן ליה. ולפ"ז אף אם ידוע דאחר זמן יוכל להתברר ג"כ לא חיישינן לברר כלל: נה) אך מהראיה הנ"ל אין להוכיח רק לשיטת התוס' דס"ל דצריך עכ"פ עדים. ובלא עדים הא לא מהני ביטולו. אבל לשיטת הר"נ דס"ל דאף ביטול שלא בעדים ג"כ לא היה תקנה ע"ז רק לפי דאין דבר בערוה פחות מב' לכן בעי לרב נחמן ב' עדים כנ"ל. א"כ יש לדחות ראיה זו מן הא דאותיבו קרי באונייכו משום די"ל דוקא רב יהודא דהוא מרא דעובדא בהא דאותיבו קרי כו' ס"ל כרשב"ג דבטלו שלא בפני השליח לא מהני ביטולו וכמש"כ הרשב"א בחידושיו. דאל"כ תקשה הא יש לחוש שמא יבטל שלא בפניהם. א"כ י"ל דלכן לא חששו העדים לפתוח אזנם לשמוע ולברר מהו מדבר משום דכיון דאינם שומעים ממש באזניהם הוי כמו ביטל שלא בפניהם ומן התקנה הא לא מהני ביטולו אם ביטל שלא בפניהם. וזה הוי כמו ביטל שלא בפניהם כיון דלא שמעו הביטול. משא"כ לדידן דס"ל דלא היה תקנה כלל לעקור דבר תורה בדיעבד. א"כ עדיין יש לחוש שמא היה ביטול. וכיון דאם יוודע לנו באיזה אופן בעולם היה הביטול. אז הי' מהני הביטול. רק מחמת דלא מהימנינן ליה כ"ז דלא נתברר הביטול. א"כ בספק ביטול