עין יצחק חלק ב קלו

מן גילוי דעתא בגיטין. [ולקמן יתבאר זה בעז"ה ביתר ביאור]. א"כ ה"ה דנסתר ההיתר שכתבתי דהא כיון דאמר בפירוש דיהא מבוטל רק דהספק הוא אם נתכוין על הגט או על השליחות ואז נתבטל השליחות. א"כ ממילא יש לנו לפסוק לחומרא ונסתר ההיתר הלז: לא) אך עכ"ז יש לדון הך היתר דהא הר"נ בעצמו כתב להקשות על הרמב"ם. דאמאי חוזר ומגרש בו דהא מבעי לן לחוש שכיון שמשמעות כוונתו הוא על הגט. א"כ לפ"ז הי' לנו לומר דאינו חוזר ומגרש בו אלמא דפשט לשונו הוא דקאי רק על הגט. ולכן לא מפרש הר"ן דניחוש לחומרא מצד ספק בעלמא משום דס"ל דמשמעות לשונו הוא רק על הגט ולא על השליחות. לכן מתרץ משום דאדם יודע ואין אדם מוציא דבריו לבטלה. וכיון דהדין דביטול לא מהני להגט לכן מן הסתם הי' כוונתו על שליחותו. א"כ היכא שיש לומר דלא שייך לומר אדם יודע וכו' משום דהא בזה"ז אומרים לו שלא לבטל את הגט. אזי כיון דליכא ההוכחה של אדם יודע כו' א"כ מבעי לן לדרוש לשונו דהי' משמעות לשונו גם במכתבו בנ"ד דקאי רק על הגט ע"כ אין לנו כח להוציא מן משמעות לשונו דכיון דליכא הוכחה אחרת כדמוכח מן הר"נ דאי ליכא הוכחה דאדם יודע דמבעי לן לפרש את דבריו דקאי על הגט לבד ובאמת להלכתא לשיטת הר"נ לא מהני ביטולו להגט א"כ יש לשיטת הר"ן היתר מורווח בעז"ה בזה"ז מטעם אחר: לב) אך קשה לו עדיין לסמוך על היתר הלז דזה אינו במשמע בסתימות דברי הראשונים ואחרונים דכל כי האי מבעי להו לפרושי. ולכן נראה לי לברר היתר אחר בנ"ד בעז"ה. והוא דיש לדון ולהסתפק היכא שביטל את הגט או השליחות ואמר בזה"ל שיחול הביטול אחר שלשים יום אם חל הביטול או לא. ומה שהבאני לזה הספק הוא זה. דהא איתא בנדרים (דף כ"ט ע"ב) מידי דהוה האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום דמקודשת. ומקשה פשיטא וכתב הר"נ שם בד"ה פשיטא כו' וא"ת מאי מקשה כו' דכיון דבדבורא בעלמא איקדשא כי חייל הקידושין ליתא לדיבורי' כו' עכ"ל. וכן כתב הרשב"א בחידושיו לנדרים. א"כ לפ"ז י"ל גם גבי ביטול דאם אמר שהביטול יחול אחר ל' יום דאינו חל הביטול משום דהא בעת דבורו עכשיו אינו מבטלו רק אומר שיחול אחר ל' יום. א"כ בכלות ל' יום כי חייל הביטול הא ליתא לדיבורו אז. ודוקא גבי הקדש דמהני ה"ז הקדש אחר ל' יום משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. כמש"כ הר"ן שם או כמש"כ הרא"ש שם בפירושו דחייב לקיים דבריו מצד מוצא שפתיך תשמור לא מצי למיהדר בי'. אבל גבי ביטול הגט לא שייך זה. לכן ממילא אינו חל הביטול אף בכלות הל' יום. אך יש להקשות על דברי הר"ן והרשב"א הנ"ל מן הא דמבואר בנדרים (דף ס"ט ודף ע') דאם אמר מופר לך למחר דמהני ההפרה. וקשה דנימא ג"כ דהא מעכשיו אינו מופר ובכלות יום מחר הא ליתא לדיבורו. וכמו כן יש להעיר בהא דתמורה (דף כ"ה ע"א) דאם אמר עם נשירות רובו יהי' הפקר כו'. אלמא דגם בהפקר לאחר זמן מהני הפקירו ולא אמרינן דהא בכלות הזמן ליתי' לדיבורא כיון דלא הפקיר עכשיו רק לאח"ז. וכן מבואר בירושלמי גיטין פ"ז ה"ג בהפקר לאחר ל' יום ג"כ הוי הפקר ולא אמרינן דהא בכלות הזמן ליתא לדיבורו: לג) אך י"ל דלכן חל הפקר לאחר ל' יום משום דהא מבואר בש"ע ח"מ סימן רע"א בשם הרמב"ם דהפקר דינו כמו נדר ואסור לחזור בו א"כ הא בהקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט פי' הרא"ש בנדרים (דף כ"ט) דהוי זה משום מוצא שפתיך תשמור ולכן חל אף שאמר לאחר ל' יום. דה"ה בהפקר דשייך בי' עכ"פ מוצא שפתיך תשמור ומה"ט בתרומה שאם אמר ה"ז תרומה לאח"ז ג"כ מהני משום דהוי כמסירה להדיוט. וכמש"כ התוס' יבמות (דף צ"ג) בד"ה קנוי' לך כו'. ואפשר שמזה למד הרמב"ם דהפקר דינו כמו נדר משום דהקצה"ח הקשה ע"ז בסי' רע"א ונשאר בצ"ע דמנלן להרמב"ם זה. ולפמש"כ י"ל דיליף הרמב"ם זה מן הא דחזינן דחל הפקר לאחר זמן דאף דאחר כלות הזמן ליתא לדיבורו כמש"כ הר"נ והרשב"א. דבע"כ מוכח דדין הפקר כמו נדר ושייך בי' מוצא שפתיך תשמור. אך מן הא דחל הפרה לאח"ז קשה דמפני מה חל והא בכלות הזמן ליתא לדיבורי' אך י"ל דלכן מהני הפרה אף בלאח"ז משום דהא כיון דחזינן דעתו דרוצה בהפרה לאותו זמן א"כ יש לנו אומדנא דמוכח דרוצה לאותו זמן בהפרה משום דאף דלא הוציא לאותו הזמן בפיו בפי'. עכ"ז מידי אומדנא לא נפקי והא אומדנא מהני אף בהפרה כמו דאי' בנדרים (דף ע"ז ע"ב) דאם אמר לה טלי ואכלי ומבטל בשפתיו דמהני. משום דאף דדברים שבלב לא הוי דברים והפר בלבו אינו מופר. עכ"ז כיון דאמר לה טלי ואכלי א"כ יש לנו אומדנא דרוצה בהפרה ואומדנא דמוכח מהני אף בהפרה וכמו דקיי"ל בכולי הש"ס אף גבי ממון דדברים שבלב לא הוי דברים. ועכ"ז אומדנא דמוכח מהני וה"ה בהפרה מהני אומדנא דמוכח. ולכן מועיל לשון הפרה אף בלאחר הזמן משום דיש לנו עכ"פ אומדנא דרוצה להפר נדר אשתו לאותו זמן. ומה"ט י"ל דגם בהפקר דלכן מהני אף בלאחר הזמן משום דהא גם בהפקר מהני אומדנא דמוכח וכדאי' בשבת (דף י"ח) גבי גיגית דאפקורי מפקיר להו כמש"כ התוס'. אלמא דאומדנא מהני גם גבי הפקר: לד) וה"ה בתרומה מהני אומדנא כדמוכח בב"מ (דף כ"ב) בהא דכלך אצל יפות ע"ש ולכן אף שא' ה"ז לאחר ל' יום ג"כ חל משום דהא יש לנו אומדנא שרוצה שיחול ההפרה או ההפקר או התרומה לאותו זמן משום דהא לחזרה לא חיישינן. וכיון דלא חיישינן שמא נשתנה דעתו א"כ הוי ממילא אומדנא דמוכח דרוצה באותו הזמן בזה. ואף דלא דיבר בפיו בפירוש רק עכ"פ הסכם בלב הי' וכיון דהוי אומדנא דמוכח לזה לכן מהני הסכמתו בלב שאנן סהדי דמסכים בלבו אף לאותו הזמן שהתנה כדמוכח מכל זה. וכעין זה כתב הש"ך ביו"ד סי' רי"א ס"ק ב' על ביטול נדרים דלהלן דבשעת הנדר הוי דברים שבלב דמוכחי לבטל הנדר כשביטל בפרהסיא קודם והוי בעת הנדר דברים שבלב דמוכח והוא ראי' ברורה למש"כ דאם דיבר מתחילה הוי אח"ז אומדנא דמוכחי. ובאמת לפ"ז יש לומר דלכן חל הקדש ג"כ באומר ה"ז הקדש אחר ל' יום משום דהא בהקדש מהני נדיב לב וא"צ להוציא בשפתיו ועיין מזה ביו"ד סי' רנ"ח סעי' י"ג בהג"ה. ואף א"צ בזה אומדנא רק מחשבה בעלמא מועיל בזה. א"כ אף שבכלות הזמן לא הי' דיבור ממנו רק עכ"ז מכדי מחשבה שבלב לא יצאנו כנ"ל. ואפשר דלכן הקשה הר"ן בנדרים על מאי דקאמרינן התם פשיטא מידי דהוי כאומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום כנ"ל. והקשה דהא שאני הקדש דבכלות הזמן ליתא לדיבורו ולא אמרינן דעכ"פ מידי מחשבה שבלב לא יצאנו. משום דקושייתו הוי על מאי דאמרו פשיטא משום דדומה לאשה כנ"ל. וע"ז הקשה דהא אינו דומה לאומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום משום דיש לחלק ביניהם בפשיטות בהאי חילוקא ואי מחמת סברא דיש עכ"פ מחשבה והסכם בלב בכלות הזמן. הא זה לא מוכח מן האומר לאשה הנ"ל. א"כ לא שייך בזה פשיטא דזה לא הוי סברא פשוטה כ"כ. ולכן הקשה הר"ן והרשב"א זה. אבל עכ"פ מוכח דחל אף באמר ה"ז יחול אף לאחר ל' יום היכא דיש לומר דאומדנא מהני כנ"ל: לה) ולפ"ז יש לדון דביטול לאחר זמן לא מהני כגון האומר ה"ז הגט בטל לאחר ל' יום דיש לומר דזה לא מהני משום דהא בזה י"ל סברת הר"נ והרשב"א הנ"ל דאינו חל משום דהא בכלות הזמן ליתא לדיבורו. ובזה לא מהני לומר דהא יש לנו אומדנא דמוכח דמן הסתם רוצה לאחר זמן בהביטול ואנן סהדי דניחא לי' בזה והוי אומדנא דמוכח מחמת חזקה דלא נשתנה דעתו דזה אינו שייך בנ"ד דהא גלוי דעתא בגיטין לאו מילתא היא ואומדנא אינו יכול לבטל דבור הראשון. א"כ זה לא עדיף מן אומדנא דלא מהני בגיטין לבטל שליחות ה"ה דביטל לאח"ז דלא הוי דיבור בפירוש משום דהא בכלות הזמן ליתא לדיבורו כמש"כ הר"נ והרשב"א וכיון דלא הוי דיבור בפירוש ממילא לא