עין יצחק חלק ב קלה

היא. רק רבא ס"ל דזה לא הוי אומדנא דמוכח. א"כ כיון דעכ"פ לא גרע מן ספק לפי דיש לחוש שמא ביטל. א"כ תקשה אמאי הי' יכולים העדים לכתוב ולא הי' חוששים לשמא ביטל. ובע"כ מוכח דספק ביטל אינו יכול לבטל את שליחות שנעשה בודאי משום דגם זה הוי בכלל גילוי דעתא בגיטין דלאו מילתא היא וגם רבא יכול להיות דמודה בזה. וכן מוכח מן מה שהקשה הר"ן על שיטת הרמב"ם הנ"ל דאיך חוזר ומגרש בו הא משמעות לשונו הי' דקאי רק על הגט ולא על השליחות. ואמאי לא הקשה בפשיטות לשיטת הרמב"ם דאם ביטל להגט אינו חוזר ומגרש בו. א"כ הי' לנו לחוש מספיקא לשמא ביטל הגט. אע"כ מוכח דבאמת מספק לא חיישינן להביטול כ"ז דלא נתברר בודאי. ואינו יכול ספק ביטל להוציא מידי ודאי שליחות שעשה מתחילה לכן מקשה הר"ן על שיטת הרמב"ם דהא כיון דמשמעות לשונו הוא רק על הגט א"כ איך מוציאין אנחנו מן משמעות לשונו להכשיר אם חוזר ומגרש בו אבל מספיקא אין אנו מבטלין שליחות דנעשה בודאי כנ"ל: כח) והא דגיטין (דף י"ח) דחיישינן שמא פייס ובדף (ע"ו) דחייש ג"כ שמא פייס. י"ל דהא התם הוי רגלים לדבר לחוש לשמא ביטל וכמש"כ הר"נ בתשובה סי' מ"ג דכיון דאמר להעדים שיחתמו מכאן עד עשרה ימים. וכן הא דמבואר בדף (ע"ו) דאמר ה"ז גיטך כ"ז שאעבור מנגד פניך שלשים יום כו' דיש הוכחה מדברי' הראשונים דבדעתו הי' לבטל אח"ז את הגט. א"כ לא שייך התם לומר דלא אתי ספק ביטול להוציא מידי ודאי שליחות שנעשה מתחילה דהא הוי כמו דהתנה מתחילה שבדעתו לבטל אחר זמן מדהתנה תנאי זה. וגם צוה לעדים לחתום עד עשרה ימים. א"כ לא אלים שליחות שלו מתחילה. ולכן מצי אתי ספק לבטלו. משא"כ היכא דנעשה מתחילה בלא שום ריעותא כלל בדעתו אז אמרינן דזה הוי בכלל גילוי דעתא דלאו מילתא היא כיון דיש לפרש דבריו על הגט. ובאמת להלכה הא שיטת הר"ן דביטל הגט לא מהני: כט) אך דתקשה לפ"ז דאמאי בזמן הש"ס אם אמר גט זה לא יועיל או בטל הוא דדבריו קיימין. דהא גם בזמן הש"ס היה פלוגתא בין ר"ש ורב נחמן דר"ש ס"ל אינו חוזר ומגרש בו אלמא דס"ל לר"ש דביטול מהני לגוף הגט. רק ר"נ פליג עליו ושיטת הר"ן הוא לפרש דר"נ ס"ל דביטול לא מהני להגט רק כשמבטל להשליחות. ולכן חוזר ומגרש בו רק כשאינו חוזר ומגרש בו פסול הגט משום דכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. לכן אמרינן דודאי נתכוין על השליחות ולא על הגט כנ"ל. וכה"ג אמרינן בגיטין שם לעיל גבי בטל משמע לעבר ולהבא דגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר וג"כ הטעם משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. א"כ קשה כיון דכבר נתבאר דהיכא די"ל פלוגתא לא שייך לומר אדם יודע כמו שכתבתי לעיל להוכיח מן גמ' ותוס' והפוסקים. וגם זולת כל הנ"ל מבואר כן בש"ך סי' שנ"ו ס"ק ז'. א"כ כיון דבזמן הש"ס היה פלוגתא בזה פלוגתת ר"נ ור"ש. א"כ קשה אמאי פסול הגט אם אמר גט זה בטל הוא. הא י"ל דטעה וסבר כר"ש דיכול לבטל הגט. וכיון דבאמת הלכתא כר"נ א"כ הא לא נתבטל השליחות של הגט ואמאי פסול הוא הא לא שייך לומר בזה אדם יודע כו'. אך י"ל דבאמת הש"ס מיירי בת"ח דיודע הדין דהלכה כר"נ דלא יכול לבטל הגט רק השליחות. וכמו בב"ק (דף צ"ה ע"ב) דאיתא בגמ' שם דמיירי בלוקח ת"ח וידע. וכמו כן י"ל בהך סוגיא מיירי בת"ח דידע דהלכה כר"נ. או דיש לומר דלכן שייך בזה לומר אדם יודע כמש"כ הר"ן משום דבאמת מן הסברא נראה דלא מהני ביטול להגט וכמש"כ התוס' דאטו אם נכתב ס"ת לשמה יועיל אח"ז הביטול בתמיה. אך באמת כיון דהתוס' תמהו ע"ז לכן נתן התורת גיטין טעם ע"ז דהוי זה משום שליחות על כתיבה דבעי בכתיבת הגט. אבל זהו מילתא חדתא דזהו לאו כ"ע גמירי להך סברא של רב ששת. לכן הי' פסיקא להש"ס דשייך בזה לומר אדם יודע ע"פ פסקי הבע"ב ג"כ דלא מהני לגוף הגט הביטול רק על השליחות ואין אדם מוציא דבריו לבטלה. יז ושאני זה מהא דגיטין (דף נ"ה) דאמר התם טעי בדר' ירמיה משום דהכא הסברא פשוטה נותנת כדר"נ. כן י"ל דהי' פסיקא ליה להש"ס. אבל בזה"ז דאומרין לו שלא יבטל את הגט א"כ אמרינן לו בפירוש דביטול לגוף הגט ג"כ מזיק את הגט. א"כ אכתי י"ל לשיטת הר"ן דס"ל להלכה דביטל את הגט לא מהני ביטולו. א"כ הוי ספק ביטול דלא יכול לבטל שליחות שלו שעשה מתחילה כמו גילוי דעתא דלאו מילתא היא כדמוכח מן ר"י דא"ל אותיבו קרי באונייכו כנ"ל. משום דאמרינן דלמא לא נתכוין רק לביטול על הגט ולא על השליחות. ובפרט דמשמעות לשונו הוא על הגט וכמש"כ הר"נ כנ"ל. ובאמת להלכה לפי שיטת הר"ן לא מהני ביטולו להגט. א"כ יש לשיטת הר"ן ג"כ היתר בנ"ד. ועיין באה"ע סי' ל"ז סעיף י'. וב"ש ס"ק י"ג. בספק אם ביטל לשליח קמא דבעי גט משניהם. וכה"ג בקדושין (דף ע"ט) בספק אם שלו קדמה דשניהם נותנין גט. וכן בפסחים (דף צ"ח) גבי אם אינו ידוע איזה מהם נשחט ראשון ויש לחלק ביניהם. וקצרתי: ענף ו ל) אך דתקשה מן הא דקיי"ל בגיטין במה דאבעיא להו התם (ד' ל"ב) הרי הוא חרס מהו ונשאר בתיקו ופסקו דלחומרא אזלינן. וקשה הא לא הוי רק ספק ביטול עכ"פ מצד דנסתפקו בדין אי זהו ביטול המועיל ואפ"ה יכול הספק הנ"ל לבטל את שליחות שנעשה בודאי מתחילה. ודוחק לומר דספיקא דדינא שאני משום שזהו כעין חסרון ידיעה. דהא כבר כתבו האחרונים דספק הנשאר בש"ס לתיקו זהו ספק מעליא משום שזה לא יוכל שום פוסק לפשוט. וכמש"כ הש"ך בתקפו כהן שלו וזה הוי חסרון ידיעה לכל העולם דהוי ספק מעליא. כמש"כ הט"ז ליו"ד סי' צ"ח. והמשנה למלך הלכות אישות פ"ט כתב בהלכה ו' בסופו דספק דדין לא יוכל גם אלי' לפשוט אותו וע"ש. ואף דיש בזה הרבה לעיין. עכ"ז מוכח דגם ספק מבטל לשליחות הגט. וביותר מוכח כן בגיטין (דף פ"ח) דמקשה הגמ' התם דילמא אמלוכי אימלך כו'. ופי' הראשונים וגם רש"י לחד לשון דקושיות הגמ' הוי משום שנחוש שמא בטלו כו' ע"ש בתוס' והר"ן שם. א"כ קשה דאיך ניחוש מספק שמא בטלו דהא ספק ביטול לא מהני לבטל שליחות ודאי דנעשה מתחילה. ואף דנימא דהתם ג"כ הוי רגלים לדבר וכמש"כ הר"נ בתשובה סי' מ"ג ע"ז הסוגיא אכתי קשה דהא גבי עובדא דרב יהודה דא"ל לסהדי אותיבו קרי באונייכו ג"כ הוי אומדנא דמוכח דמבטל להגט ואפ"ה כיון דליכא דיבור בפי' להם לא חיישינן לזה ואף שרואין שצועק בפיו ופותח פיו כדרך חיתוך הדיבור דהא לא צוה להם לסגור את עיניהם ג"כ רק אותיבו קרי באונייכו לבד. והוי אומדנא דמוכח להם שמן הסתם צועק בדיבורו להם לבטל. ואפ"ה לא חיישינן לביטולו ואמרינן דכ"ז לא מהני ולאו מילתא היא. וע"כ מוכח לחלק דשאני גבי רב יהודא דכיון דהעדים לא שמעו את דבריו בפי' הוי זה בכלל אומדנא דאינו מבטל את הגט. משא"כ התם גבי חשש אימלוכי אימלך דיש לחוש שמא ביטל להסופר בפיו בפי'. א"כ הי' אז ביטול המועיל לבטל את הגט. אבל גבי עובדא דרב יהודא ידוע להם בודאי דלא שמעו את דבריו. והוי זה בכלל גילוי דעתא ונקרא רק אומדנא וכדברים שבלב. דזה אינו מבטל להגט. משא"כ התם באמלוכי אימלך יש לחוש שמא הי' פסול על הגט משום דהא אם דיבר בפי' שלא יכתוב את הגט הוי זה ביטול ופסול להגט. א"כ הוי זה כמו כל ספק הנולד לנו בגט דהוי ספיקא דאורייתא דלחומרא. משא"כ התם בעובדא דרב יהודא דהא עכ"פ כיון דלא שמעו באזניהם להביטול הוי זה ברור בלא שום ספק דהגט בהכשירו. משום דאף אם כוונתו ודיבורו הי' לבטל את הגט עכ"ז לא מועיל לבטל שליחותם כיון דלא שמעו באזניהם דזה הוי רק כמו אומדנא ודברים שבלב דבזה לא מצי לבטל שליחותו שדיבר בפירוש להם. ולכן ניחא בהא דספק להו לבעלי הש"ס הרי הוא חרס מהו. דמהני מספק לפסול את הגט משום דהא עכ"פ הי' דיבור בפירוש רק דהספק הוא אם זה מועיל או לא. א"כ לא נקרא זה בכלל דברים שבלב. ועדיף