עין יצחק חלק ב קלד

למיטעי ויסברו דלא בטלה כולה. מודה למש"כ משום דהא התם בקושייתם הי' ס"ל דכ"ע ס"ל בטלה כולה א"כ לכן לא ניחא להתוס' בסברא זו משום דהא כ' הש"ך בסי' מ"ב ס"ק כ"ב דהיכא דליכא פלוגתא בזה לא שייך לומר דטעה וסבר דהדין הוא להיפך וכנ"ל. משא"כ בנ"ד דיש באמת פלוגתת הש"ך והקצה"ח הנ"ל. ובאמת לא הוכרע דין הלז וי"ל בזה כיון דיוכל לבא לידי טעות דיסברו כשיטת הש"ך הנ"ל ותנשא לכך לא מהני ביטולו מצד התקנה: כג) ובמש"כ לעיל דכיון דכתב במכתבו מהיום אשר תקבל מכתבי יהי' בטל א"כ נתבטל תומ"י. כשהגיע המכתב ליד אביו מקודם שהגיע הידיעה להשליח או האשה. הנה לכאורה יש לפרש כוונת מכתבו שכתב שיהי' מבוטל מהיום אשר תקבל מכתבו דזה קאי על קבלת האשה המכתב וכמו שכתב מתחילה אם תמלא שאלתו לשלוח לו שני מאות רו"כ כנ"ל דזה ודאי קאי על האשה ולא על אביו כמו כן הא שכתב אשר תקבל ג"כ קאי על קבלת האשה. משום שזה כלל לנו כי לשון נוכח לזכר ולשון נסתרת לנקבה הכל חדא היא כמו דכתיב אשר תאמר אליך שרה. ותשב הנערה אתנו דזה קאי על האשה. אך אם נימא דכוונתו שכתב אשר תקבל מכתבי קאי על האשה. א"כ בודאי כשר הגט דהא הביטול מעת שתקבל האשה מכתבו א"כ הברירה בידה שלא לקבל את המכתב שלו ואז לא חל הביטול כלל. ולכן בודאי לא הי' כוונת הבעל במכתבו שיחול הביטול מעת שתקבל האשה המכתב דזה הברירה בידה שלא לקבל את המכתב א"כ אזי לא יהי' בטול לעולם. אע"כ מוכח דכוונת הבעל הי' שמעת שיקבל אבי' מכתבו שיחול הביטול אז א"כ ודאי שפיר כתבתי דכיון דבאותו העת נתבטל הביטול וכיון דנדחה נדחה אח"ז ג"כ ואינו חוזר ונראה דלגמרי עקרו חז"ל זה: כד) ולפ"ז יש ליישב מה שיש להקשות על מש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ב) בד"ה ורב נחמן כנ"ל דבפחות משנים דאיכא למיחש אינו מבוטל. אלמא דדוקא בפחות משנים אבל בשנים אף זה שלא בפני זה מהני הביטול משום דבכה"ג יש קלא. ולקמן מסקי התוס' בד"ה רבי סבר כנ"ל. דאף שנים זה שלא בפני זה ג"כ לא מהני הביטול משום דליכא קלא. אך לפמש"כ ניחא דגם מתחילה לפמש"כ התוס' דהתקנה הי' על פחות משנים דלא מהני הביטול אבל מן הדין הי' מהני. אך מצד התקנה לא מהני. א"כ ממילא גם לפ"ז לא מהני הביטול אם הי' זה שלא בפני זה משום שכיון שבעת שהי' הביטול בפני א' אז לא מהני הביטול שלו לפי שנעשה שלא כתקחז"ל דהא בפני א' לא מהני הביטול מצד תקחז"ל ולכן ממילא אינו חוזר ונראה ולא מהני צירופו. משא"כ לקמן דמסקי התוס' דמן הדין לא מהני הביטול בפני א' משום דאין דבר בערוה כנ"ל ותקנה לא הי' ע"ז רק מחמת דלא מהימן עכ"ל לכן לא מהני הביטול. והא דלא מהני הביטול הוי משום דלא מהימן על הביטול. אבל אי מהימן הי' מהני הביטול כגון אם יבא אלי' ויאמר לנו דהאמת דנתבטל בפני ע"א או אם הי' מהימן לי' הע"א אז הי' מהני הע"א כיון שלא הי' התקנה דבפני ע"א לא מהני א"כ הא אז לא שייך לומר זה הסברא ולכך כתבו התוס' סברא אחרת משום דזה שלא בפני זה לא שייך קלא. אבל בגוף הדין כ"ע מודו דלא מהני ביטול בפני ב' זה שלא בפני זה: כה) אך עכ"ז קשה לסמוך על הסוברים הללו דהא לשיטת הר"ן דס"ל דלר"נ מדינא לא מהני הביטול בפחות מב' משום דאין דבר בערוה פחות מב' אבל לא מצד התקנה. א"כ יש לפקפק בהיתר זה לשיטת הר"ן הנ"ל וכן במש"כ התוס' בד"ה ליבדור איבדורי דהיכא דנתבטל כ"א בפני עצמו ממילא לא מהני הביטול כנ"ל. הנה שיטת הרשב"א דלא כהתוס' הנ"ל וכתב דזה דוחק משום דס"ל דכיון דיוודע להם קודם שקיבלה הגט דאז מהני הביטול. א"כ לשיטתם אין כאן היתר לע"ע בנ"ד. אך י"ל בזה דהא עיקר החשש הי' בזה רק לשיטת התוס' דתמורה דס"ל דהיכא שבדה האיסור מעצמו לא שייך אי עביד לא מהני א"כ י"ל דהא להרבה פוסקים ס"ל דגם בשבועה דבדה האיסור מעצמו שייך ג"כ אי עביד לא מהני אך עיקר החומרא הי' לפי שיטת התוס' דהנ"ל. ולכן כיון דלשיטת התוס' יש היתר מורווח אחר בעז"ה כמש"כ עפ"י שני אופנים לכן יש מקום להתיר בנ"ד. וגם יש לומר דגם הרשב"א והר"נ מודו למש"כ אך הוכרחתי לקצר: כו) ועוד י"ל היתר אחר לשיטת הר"נ והרשב"א והוא דהא שיטת הר"נ והרשב"א דהיכא שביטל הגט ולא את השליחות. דאז לא מהני הביטול וס"ל כשיטת תוס' גיטין (דף ל"ב) בד"ה רב ששת אמר כנ"ל דהוי כמו אם כתב אדם ספר תורה לשמה אינו יכול לחזור ולבטל. וס"ל דלכן חוזר ומגרש בו משום דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובודאי נתכוין לבטל השליחות משום דעל גט לא מהני הביטול. כ"כ בחידושי הר"נ לגיטין (דף ל"ב) ובפסקיו על האלפס רק שיטת הרמב"ם דאם נתכוין לבטל את הגט מהני ביטולו ואז אינו חוזר ומגרש בו. והטעם כתב התורת גיטין משום דס"ל דכתיבת הגט בעי שליחות הבעל ולכן מהני ביטולו דאז הי' כנכתב שלא בשליחות הבעל ופסול לגמרי ואינו חוזר ומגרש בו. ושיטת הר"נ הוי דלא בעי שליחות רק לשמה בעי והוי כמו אחר שנכתב ס"ת לשמה דלא יכול לחזור ולבטלו כנ"ל בשם התוס' עכ"ל התורת גיטין. א"כ יש לדון לפי שיטת הרשב"א והר"נ הנ"ל אם אמר גט ששלחתי בטל הוא דיש לדון דלא מהני ביטולו לפי שיטת הר"ן הנ"ל. משום דהא הר"נ בחידושיו כתב דלכן מהני ביטולו אם אמר גט ששלחתי בטל יהי' ולא אמרינן דלמא ביטל רק את הגט ואז לא מהני ביטולו ובפרט דמשמעות הלשון הוא דקאי על גוף הגט ולא על השליחות וכמש"כ הר"נ. משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כנ"ל. א"כ הא מבואר בש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"ב דהיכא דיש פלוגתא לא שייך לומר אדם יודע ואין מוציא דבריו לבטלה. משום די"ל דלמא טעה וס"ל כשיטת החולקות וכ"כ התוס' בב"מ (ד' ט"ו) בד"ה ונתן לו לשם מתנה. דכיון דרב ס"ל מכורה ויוצאה י"ל דטעה בזה כנ"ל עכ"ל. וכדמצינו בגיטין (דף נ"ה) דטעי וס"ל כר' ירמיה כנ"ל א"כ לפ"ז י"ל דהאידנא שמשביעין את הבעל שלא לבטל את הגט והשליח. חזינן דהאידנא לא נתברר לנו ההלכה וחוששים אנחנו להחמיר דדלמא מהני הבטול לגוף הגט. א"כ כיון דלא שייך בזה לומר אדם יודע כיון שיש שיטת הרמב"ם דס"ל דמהני ביטלו לגוף הגט. וגם אנן דמזהירים שלא לבטל את הגט א"כ שפיר י"ל דדלמא טעה וס"ל דמהני ביטול לגוף הגט ובפרט דסיים במכתבו בזה הלשון אשר בטלתי הגט אשר שלחתי לאשתי כנ"ל. א"כ שייך גם בזה לומר שלא כוון רק על הגט ולא על השליחות. וכמש"כ התוס' דהא משמעות לשונו משמע דקאי רק על הגט ולא על השליחות כנ"ל רק משום אין אדם מוציא דבריו לבטלה מוכח דנתכוין על השליחות ולא על הגט. א"כ בזה"ז דיש פלוגתא בזה וגם הא הב"ד אומרים לו שלא לבטל את הגט ומשביעין אותו. בודאי לא שייך לומר אדם יודע כנ"ל. ואז מבעי לן למימר כיון דמשמעות הלשון הוי דקאי על גוף הגט דכוונתו הי' רק על הגט דכיון דליכא הוכחה דאדם יודע כנ"ל: כז) וגם יש לומר דאף דנימא דמספקא לן אם כוונת הבעל היה על הגט או דקאי על השליחות א"כ הא יש להוכיח דספק בביטול שלו אינו יכול לבטל את שליחותו שעשה מתחילה על הגט הוא דהא חזינן בגיטין (דף ל"ד) דאמר רב יהודה לסהדי אותיבו קרי באודנייכו כו' ומוכיח מזה אביי דגילוי דעתא בגיטין לאו מילתא היא. וקשה הא כיון דיש אומדנא דמוכח התם דרוצה לבטל את הגט רק הטעם הוי משום דגילוי דעת אינו יכול לבטל דיבור שדיבר בפירוש. וכמש"כ הט"ז והתורת גיטין דאומדנא אינו מבטל דיבור. דהא אף בדיבור מבטל דיבור יש פלוגתא בקדושין (דף נ"ט). א"כ קשה כיון דהעדים רואין איך שפותח פיו וצועק כנגדם. אך כיון שסתמו אזניהם אינם יודעים מהו אומר. א"כ עכ"פ אומדנא דמוכח דביטל דהא העדים מסופקים אז אם ביטל אותם או לא. ובפרט דיש אומדנא דמוכח דביטל. דהא אביי מוכיח מזה דגילוי דעתא לאו מילתא