עין יצחק חלק ב קכז

דכתובות (דף נ"ה) באמר כתבו וחתמו והבו לי' לא שייך בגט אשה כנ"ל. ולכן כ"ע ס"ל דבגט מהני כתבו ותנו דא"צ להמלך בו ולחוש שמא חזר הבעל. והא בזה לא שייך תקנת ר"ג דבגיטין (דף ל"ב) דדוקא שלא בפני השליח אינו רשאי לבטלו. משא"כ בפני השליח מותר לו לבטל ולחזור בי' וכמבואר באה"ע סי' קמ"א סעיף ס' ואפ"ה א"צ להמלך בו: ה) ועפ"ז יש להסביר דברי הרא"ש דכתובות פ"ה סי' ד' על נכון במה שפסק הרא"ש שם בפשיטות דהאומר תן חפץ לפלוני א"צ לאמלוכי בו וכמו שפסק בפסקי הרא"ש שם. והא מבואר בירושלמי ב"מ פ"ד ה"ב דרב מפקיד לשמשי' אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש אין הוי מסכן הב לי' מיד ואין עתיר אימליך בי תניינות. אלמא דמפורש להדיא דאף באומר תן חפץ לפלוני אם המקבל הוא עשיר צריך אימלוכי בי'. וכן הובא דברי ירושלמי הנ"ל ברא"ש כתובות שם. וברי"ף לכתובות שם. ותמהו איך סותר דבריו תיכף באותו סוגיא ובאמת במהר"ם שברי"ף מוחק זה. ועכ"ז יש לתמוה איך פסק להיפך מהמבואר להדיא בירושלמי דצריך אמלוכי בי' באומר תן חפץ לפלוני. דהא במה דלא מפורש בש"ס דילן להיפך פסקינן כהירושלמי. ועיין בח"מ סי' רמ"ג סעיף ב' ובביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ב'. אבל לפי מש"כ ניחא דהא יש להוכיח דאומר תן חפץ לפלוני א"צ אמלוכי בי' מהא דמבואר בכמה משניות וסוגיות דגיטין דהאומר כתבו ותנו דכותבין ונותנין וא"צ לאמלוכי בי' א"כ מ"ש תן חפץ לפלוני. וע"כ מוכח דשאני הא דכתובות (דף נ"ה) באומר כתבו ותנו דצריך אמלוכי בי' משום די"ל דמדלא עשה לו קנין חליפין כו' וכמש"כ הרא"ש שם. וכמש"כ הנתיבות בסי' ל"ט ס"ק ה' להסביר זה ביתר ביאור דהא עשה שתי שליחות על הכתיבה ועל הנתינה ואם הי' קונה מידו לא הי' צריך לשתי השליחות לכך צריך אמלוכי ע"ש בנתיבות. וע"כ בגט אשה דלא שייך סברת הרא"ש הנ"ל לכן א"צ אמלוכי בי' ו) א"כ ה"ה באומר תן חפץ לפלוני דא"צ להמלך בי' דהא כיון דלא הוי בזה שני שליחות א"כ לא שייך בזה סברת הרא"ש הנ"ל. וע"כ מוכח לפ"ז דהדין ברור הוא באומר תן חפץ לפלוני דא"צ להמלך בי'. והא דירושלמי דא"ל רב למשרתו דאם איש עשיר הוא דימליך בו שנית. אין זה מן הדין רק הוי זה כמו הא דמבואר בח"מ סי' ל"ט סעיף י"ג דבהתנה בפי' שלא יתנו עד שישאלו אותו אם ליתן דאז ודאי דלא יתנו בלא אמלוכי בי' אף שהי' בקנין. רק בסתמא בלא הותנה בפי' א"צ לאמלוכי בי' באומר תן חפץ זה לפלוני. וע"כ רב ציוה למשרתו דאם יאמר לו ליתן מתנה דלא יתן בלא אימלוכי בי' ואז ודאי אין נותנין וחשש רב לטובתו ועצה טובה זהו שלא יצטרך בכל פעם להתנות כן בפי' כדמצינו כן בכמה דוכתי אבל אם לא התנה בפי' אז הדין הוא שיתנו מיד וא"צ אימלוכי בי'. וע"כ לא סתרו דברי הירושלמי לדברי הרא"ש. כי הירושלמי לאו דינא קאמר רק עצה טובה קמ"ל דאם עשיר הוא ימליך בי'. ואם עני הוא לא יצטרך לשאול לו שנית. וזהו מוכרח בכוונת הירושלמי. דאל"כ תקשה על רב מהא דכתבו ותנו בגיטין כנ"ל וראיתי בהפלאה לכתובות שם שהקשה כן על הרא"ש. אבל העיקר הוא כמו שכתבתי בעז"ה: ז) וראיתי בהגהות מיימוני פ' י"א ה' מלוה שכתב על מש"כ הרמב"ם שם ה"א דהאומר כתבו וחתמו צריכים להמלך בו וכתב ההג"מ שם הטעם דמדלא הקנהו בקנין ש"מ דאין דעתו להקנותו עד שימלכו בו ואח"ז הביא בשם ר"ת דכל מתנה צריך לימלך שנית והביא ראי' מירושלמי הנ"ל דא"ל רב לחייא ברי' דאמליך בי תניינות. ולפי מש"כ אינו ראי' מהירושלמי ולכאורה יש להקשות על ההג"מ הנ"ל מהא דכתבו ותנו דגט. וי"ל דס"ל דשאני מתנת ממון דיש לדון גם בזה דהי' לו להקנות בחליפין ולא ס"ל להחילוק של הנתיבות הנ"ל וכן אפשר לומר דסברת ההגהת מיימוני הוא משום דמוכח דדעתו הי' שימליך בי' דאל"כ הי' לו לומר בפירוש שיזכה בלשון טז המועיל על זכיי' כמו זכי וכה"ג. משום דלשון תן לא הוי כזכי. כמבואר בגיטין (דף י"ב וד' י"ג) בתוס' שם בשם ר"ת וברא"ש ספ"ק דגיטין ובח"מ סי' קכ"ה מזה. ועיין מזה גיטין (דף ס"ג ע"ב) בשיטת רב. ולכן מדלא אמר לשלוחו בלשון זכיי' גמורה מסתמא דעתו שימליך בו שנית כן י"ל בסברת הג"מ הנ"ל. ע"כ א"ש הא דכתבו ותנו דגט אשה דלא צריך אימלוכי בי' משום דהתם לא שייך לומר כסברא זו. ולפ"ז הוי הך דין דאם אמר לשלוחו תן מתנה לפלוני. לספיקא דדינא אם צריך אמלוכי בו או לא דזהו פלוגתת הרא"ש והגהות מיימוני. וקצרתי: ח) ונתבאר דבגט אשה מהני כתבו ותנו אף היכא דלא שייך חזקת כשרות. וכן יש לי הרבה ראיות דאף היכא דלא שייך חזקת כשרות לא חיישינן לחזרה וביטול השליחות וקצרתי. וכן בהא דהשולח גט לאשתו דלא חיישינן שמא ביטל השליחות כמו שפסק הרמב"ם פ"ו ה' ג' ובשו"ע אה"ע סי' קמ"א סעי' ס"ח וכמו שכתב הב"י שם דאל"כ הא אי אפשר ליתן גט לאשה ע"י שליח והובא בבאר הגולה שם. דע"כ אף היכא דלא שייך חזקת כשרות ג"כ לא חיישינן. דהא לא מבעיא בזה"ז לאחר שהתקין ר"ג הזקן שלא יהו עושין כן מפני תיקון העולם כמבואר בגיטין (דף ל"ב) ודאי דלא חיישינן לשמא ביטל בפני שנים. ואף מקודם תקנת ר"ג שמבואר שם שבראשונה הי' עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו שלא בפני השליח. היינו בפני ב"ד שנים כמבואר שם ע"ב בשם ר"נ וכמבואר באה"ע סימן קמ"א סעיף ס'. ועכ"ז בודאי אף מקודם תקנת ר"ג לא חיישינן לשמא ביטלו להשליח בפני ב'. דאל"כ תקשה דאיך הי' מהני אז לשלוח גט לאשתו וכן אמירת כתבו ותנו ליתן גט לאשתו דניחוש שמא ביטלו להשליח והא מותר לו מן הדין לבטל להשליח שלא בפני השליח רק שיהי' בפני ב'. א"כ לא איתרע עי"ז חזקת כשרותו כלל ואפ"ה יכולים לשלוח גט לאשתו ממדה"י וכה"ג. וע"כ מוכח דחשש ביטול השליח ולחזרה הוי זה חששא רחוקה דלא חשו לזה אף במקום איסור א"א. א"כ ה"ה בגט עוזב דאף דלא שייך בו לדין חזקת כשרות. עכ"ז לא חשו לשמא ביטלו בפני שנים: ט) והא דמצינו להרא"ש בב"ק פ"ט סי' כ"א שכתב דלכן בעי בהרשאה לכתוב זיל דין וזכי ואפיק לנפשך ואם לא כתב כן חיישינן שמא יבטל השליחות כו'. וכ"כ הטור בח"מ סי' קכ"ב סעיף ב' דחיישינן שמא ביטל להשליחות כו'. אלמא דמצינו לחוש בממון שמא ביטל להשליחות בפני ב'. ולכאורה קשה עליו מהא דמהני שליחות בגט וסומכין על שליחות ליתן גט לאשתו ולא חיישינן שמא ביטל להשליחות בפני ב'. וע"כ מוכרחים לחלק דשאני בגיטין דהתקין ר"ג הזקן שלא יעשה כן. א"כ כיון דאסור לו לעשות כן ע"כ סומכין על חזקת כשרותו בזה. משא"כ בממון דלא הי' התקנה זו ע"כ חיישינן לביטול. ולפ"ז יהי' מוכח לומר דבנ"ד בגט עוזב דלא שייך לדון בו חזקת כשרות דשפיר יש לחוש לשמא ביטלו. אבל באמת זה אינו דא"כ עדיין תקשה מקודם תקנת ר"ג דהי' עושה ב"ד במק"א ומבטלו דאז לא יהי' מהני עשיות שלוחים על הגט ובודאי זה אינו סברא לומר כן. וע"כ מוכח דאף בעת שהי' מותר לו לעשות כן אפ"ה לא חיישינן לשמא ביטלו בפני בש"ש. והא דב"ק ברא"ש הנ"ל. שא"ה בממון דהא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואלים לי' חזקת ממונא וע"כ חשו לשמא ביטלו אף דהוי חשש רחוק. משא"כ באיסור א"א דמהני בזה רוב אלים אף מדרבנן ע"כ לא חשו לביטול כ"ז שלא יבורר. וכה"ג כתב הסמ"ע בח"מ סי' קכ"ב ס"ק ג' ע"ש. ועיין בש"ך שם ס"ק ד' דהביא שיטת כמה פוסקים דלא חיישינן לשמא ביטלו ע"ש. ועוד דהא התומים בסי' קכ"ב ס"ק א' כתב בכוונת הרא"ש והטור דהא דחייש לשמא ביטל היינו משום דיש לחוש גם לשמא ימות ושמא יבטל ולשני חששות חיישינן. אבל לא לאחד מהם ע"ש. ע"כ אין זה הוכחה כלל לנ"ד. ושפיר י"ל דלעולם לא חיישינן לשמא ביטלו להשליח בפני ב' אף היכא דלא מרעינן לחזקת כשרותו כלל. והא דמבואר בתה"ד ובשו"ע דמהדרינן לעשות שליח לקבלה בעוזב משום חשש ביטול. אין זה רק