עין יצחק חלק ב קכד

ובעד זה שתהיה בעונש חרם נתרצה לבטל התנאים על הגט וכיון דהי' זה ע"י טעות דהי' סבור שקיבלה עלי' בחרם ותהי' בעונש כל ימי' וע"כ נתרצה בהגט ובביטול התנאים וזהו מחירו שנותנים לו בעד הריצוי שלו. והוי כמו דקצבו ליתן לו בעד הריצוי שלו איזה סך מעות. דאם הטעהו נתבטל הגט. וה"ה בנ"ד דכיון דהי' רוצה להתנות בדיני תנאי רק הב"ד לא הניחוהו ואמרו לו שתקבל עלי' בחרם ותהי' בעונש בכל ימי' בעד העבירה וזה היה שוה לו כמו איזה סך מעות. וע"כ אם היה זה בטעות ודאי דהגט בטל. ובפרט די"ל עוד דהא עיקר הטעם שאין אנו מניחין לו להטיל תנאי בהגט זהו משום תקנת ר"י מפרי"ש דפ"ז גיטין בהגהות מרדכי והובא סוף סי' קמ"ה. והגט פשוט סי' קכ"ב סק"ח העלה בטעם התקנה הנ"ל משום חשש ברירה ע"ש. ולפ"ז הטעם לא שייך התקנה הנ"ל רק בתנאי דלהבא ולא בתנאי דלעבר דהא במידי דלעבר לא שייך כלל לדון דין ברירה כמבואר בעירובין (דף ל"ו) דאמרו וכבר בא חכם. ופי' רש"י שם דכיון דאיגלאי למפרע אין זה בגדר ברירה ע"ש. וע"כ י"ל דאף דאמרו לו שלא יטיל תנאי משום דהאידנא אין לעשות תנאים בגט. א"כ ז"א רק בתנאי דלהבא. אבל לא בתנאי דלעבר דבזה לא היה התקנה הנ"ל לפי דברי הג"פ הנ"ל ועיין בנו"ב סוף סי' א' ושם מיירי בתנאי שלעבר ויש לחלק. אבל אין אנו צריכין לזה. דבלא"ה נתבאר דזהו כמו טעות בקצבה שהבטיחוהו דסמך ליתן הגט ולבטל התנאים דזהו ע"פ סמך שלו עבור קבלת החרם שקיבלה עלי' וזהו עדיף מתנאי כנ"ל: ח) ולכן הדין נותן באם שיבורר שקיבלה עלי' בעונש חרם שלא לדור במוש. אף דעכשיו אינה רוצה לקיים זה. עכ"ז אינו בטל הגט דהא חלקו כל חכמי הדור על המהר"ם לובלין בגט שכ"מ כנ"ל. ובנ"ד י"ל דאף לפמש"כ המשכנות יעקב להכריע כהמהר"ם לובלין כנ"ל. עכ"ז י"ל דבנ"ד מודה להקל והחילוק מבואר פשוט. ויכפוה ע"פ חרם שלא תדור שם. אכן באם יבורר שהטעו להבעל דהבטיחו לו שתקבל בחרם ע"ז. ובאמת לא קיבלה בחרם ע"ז ועל סמך דנא נתרצה ליתן גט וביטל התנאים אז הגט בטל. ובאם דיבורר דהאשה קיבלה עלי' החרם הנ"ל. עכ"ז יש לחוש לדברי' דאומרת דהטעה להבעל ולא קיבלה עלי' את החרם ושוויי' נפשה חד"א דאומרת לפי דברי' דהגט היה בטל. אך באם שאומרת אח"ז דבאמת קיבלה עלי' החרם הנ"ל. ומה דאמרה תחילה דלא קיבלה עלי' זה היה מצד דהיתה כוונתה להרויח ותוכל לדור במוש. וסברה דלא יופסל הגט ע"י זה ולאו כולי נשי דינא גמירי. אפשר דזה הוי כמו דנתנה אמתלא לדברי' דנאמנת כמו בכל שוויי' אנפשי' חד"א דבנתנה אמתלא לדברי' נאמנת. ומצינו אמתלא כזה גבי טענו חטים והודה בשעורים דפטור. ומבואר בש"ך ח"מ סי' פ"ח ס"ק כ"ב דלשיטת הרמ"ה דמשום משטה הוא אם טוען כדי להרויח עשיתי כו' דטענתו טענה. ועפ"ז יש לתרץ קושיות רע"א זצ"ל בהקדמה לחלק פסקים מה שהקשה בב"ק (דף ק"ז ע"ב) הטוען טענת גנב בפקדון כיון ששלח בו יד פטור. והא השומר נשבע שלא שלח בו יד א"כ הוי הודאת בע"ד שלא שלח בו יד כו' ונשאר בצ"ע ע"ש. ולפמש"כ יש לתרץ קושייתו משום דהא בטענו חטים והודה בשעורים דפטור. ואם תפס התובע מהני תפיסתו משום דיכול לומר האמתלא דלכן לא תבעתי שעורים שהיה כוונתי להרויח. וה"ה הכא שהשומר הוא מוחזק יכול לומר מה שאמרתי שלא שלחתי יד היה כוונתי להרויח ולהיות פטור. והדברים ארוכין. ועיין בתשובת חוט השני סי' י"ז מה שכתב שם באמתלא בעשה איסור לפי דבריו ע"ש וקצרתי: ענף ב ט) והנה בירושלמי יבמות פ' י"ב ה' ו' איתא אי זו חליצה מוטעת על דעתו דר' יוחנן כל שאומרים לו חלוץ והיא נותנת לך מאה מנה א"ר מנא אם אמר על מנת נותנת כו'. ופי' המראה הפנים דמיירי בהי' היבם הגון לייבם ע"כ מחייבינן לה ליתן מן דין שכירות דלא דמי לבורח מבית האסורין וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והטור סי' קס"ט עכ"ל. וכ"כ הנימוקי יוסף בסוגיא זו שם. אך זה צריך ביאור דלפ"ז אף בלא אמר בלשון ע"מ רק בלשון חלוץ ואתן לך מאה מנה תהיה חייבת מן דין שכירות כיון דלא מציא למימר משטה אני בך כיון דהגון ליבמה ואינו דומה לבורח כו' וכמש"כ כן. וכן תקשה לפי מה שנתבאר לעיל דאם קצבו איזה סך מעות וכיוצא כפי שגמרו למלאות רצון הבעל בעד נתינת הגט דאם לא קיימה האשה נתבטל הגט. וא"צ בזה דיני תנאי דא"כ תקשה דנימא כן בהך דחלוץ ותתן לך מנה דאף דלא מצי תנאי לבטל להמעשה בכה"ג כיון דלא מצי לקיים ע"י שליח. דמ"מ יהי' בטל חליצתו דהא לא קיימה כפי המחיר שקצבה לו. והיכא דלא הי' בלשון תנאי לא בעינן למשפטי התנאים וכמש"כ הנתיבות בסי' ר"ז ס"ק א' ובמק"א הארכתי בזה: י) ואפשר לומר בזה ע"פ הא דביצה (דף כ' ע"א) דההוא גברא דא"ל הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי אר"פ ארבע מאה שקיל וברתי' אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אבל אמר לינסיב והבו לי' אי נסיב שקיל כו'. והובא בח"מ סי' רנ"ג סעיף י"ב וברמ"א שם. הרי דמצינו דהיכא דאמר כן לאחר שנתן המתנה לחבירו והקדים טובת חבירו מקודם בזה אמרו חז"ל דאין זה לעיכובא כ"כ. ובאמת מצינו בכתובות (דף פ"ה) דל"ש שקול שטרא והב זוזי או א"ל הב זוזי ושקול שטרא כו' וכמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ט ע"ב) ד"ה שקול ממנה חפץ והדר הב לה גיטה דשא"ה דפרעון המעות תלוי בשטר ובהזכרת השטר גלי אדעתי' כו'. הרי דמצינו דהיכא דהוי קפידא גדולה דבזה אין לחלק באם אמר בסוף או בקודם משא"כ בהך דביצה (דף כ') הנ"ל דאין בזה קפידא כ"כ להנותן אם ישא בתו או לא ע"כ אמרו חז"ל בזה ע"פ אומדן דעת של הנותן דאף אם לא יתקיים כפי דיבורו האחרון דמ"מ אינו מבטל להמתנה. והתה"ד בסי' ש"נ כתב דע"כ נראה דצריך לדקדק יפה אי אתינא לדמויי להא מילתא אחריתי עכ"ל התה"ד והובא בקצה"ח סי' רנ"ג ס"ק ו'. והרמב"ם והשו"ע בסי' רנ"ג סעיף י"ב כתבו שם הטעם דה"ז כמו שנתן לו שני מתנות כו' לפיכך אם רצה ליקח המעות ולא ישא הבת הרשות בידו. עכ"פ מצינו דאמרו חז"ל במה דלא הוי קפידא כ"כ להנותן דדעתו הי' דיהי' כמו שני מתנות כו'. והנה בב"ק (דף קט"ו ע"ב) במשנה דאם א"ל אני אציל שלך ואתה נותן לי את שלי דחייב ליתן לו. ומחלקים בגמ' שם דלא דמי לבורח כו' ולא מצי למימר משטה אני בך משום דחייב לו מן דין שכירות אף דהקדים בלשונו לומר אני אציל שלך ואח"ז אמר וגמר אתה נותן לי את שלי. שא"ה דהוי קפידא רבתא להמציל אם לא ישלמו לו מה שהפסיד בשביל טובת חבירו: יא) ויש להאריך בכ"ז הרבה אך בקצרה הוא דמצינו בש"ס עכ"פ דבאיזה ענין שהי' נראה לחז"ל משמעות דעת הנותן דלא הי' כוונתו לקפידא בדווקא דאינו בטל דבריו הקודמים במה שחבירו אינו ממלא רצונו ע"י מה שאמר זה לבסוף. כן אפשר לומר הכא בא"ל חלוץ ותתן לך מנה דאף דהי' הגון לייבמה. מ"מ לשיטת הסוברים דמצות חליצה קודם למצות יבום יכול להיות דבמה דא"ל חלוץ ותתן לך מנה לא הי' כוונתו להקפיד דאם לא תתן לו מנה יתבטל החליצה. או דתתחייב לו שכירותו עכ"פ די"ל דלא הקפיד ע"ז כ"כ כיון דע"פ דין מצות חליצה קודם וי"ל דכן הוא שיטת הירושלמי בהך סוגיא דיבמות פ' י"ב שם. רק באמר על מנת אמר ר' מנא דנותנת דהא חזינן דאמר כן לקפידא גמורה בדווקא. ואף דמעשה החליצה אינו בטל משום דכיון דלא אפשר לקיומי ע"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים מ"מ כיון דחלץ לה על הסמך דתתן לו מנה הדין הוא דחייבת מן דין שכירות כיון דאמר בלשון על מנת. משא"כ בלא אמר ע"מ.. ואף דהתה"ד בסי' ש"נ כתב דצריך לדקדק יפה אי אתינא לדמויי להך דביצה מילתא אחריתי וכמש"כ לעיל בשמו. מ"מ י"ל דכיון דמצינו כן בירושלמי דאמרו גבי חלוץ ותתן לך מנה דאם חלץ פטורה מלתת לו. דמוכח מזה דגם בהך מילתא דנו חז"ל כן