עין יצחק חלק ב קיז

שבלב אינן דברים מהמקדש האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ועשירה מקודשת מפני שלא הטעתו ואמאי הא קאמר כסבור הייתי אלא משום דדברים שבלב אינן דברים. אבל אם הוי דברים שבלב נחשב לדברים אינה מקודשת כיון דגילה דעתו קודם הקידושין שמקדשה אדעתא דהכי וכמש"כ הפנ"י שם. ואע"ג דבלא"ה הא לא היה ת"כ. וע"כ הטעם כמש"כ הר"נ וע"פ דברי המהרי"ט הנ"ל דכיון דאם היה מוציא מפיו בפי' שהיא כהנת ועשירה והיא שותקת הוי כמו דאמרה היא בפי' וסומך עלי' שלא תשקרת משום דהוי עביד לגלויי' והוי קידושי טעות ע"כ אמרו הטעם משום דברים שבלב. וה"ה בנ"ד כיון דאמרו לו שכן ציוה הרב ה"ג המפורסם שזה הוי רפואה לו ובפרט שהראו לו מכתב בחת"י והאמין לדבריהם משום דלא חשידי לזיופי כת"י אחר. ע"כ לא היה לו להתנות ולחקור אח"ז כיון דלא הי' לו שום ספק בעיקר הך מילתא ולכן הוי גט בטעות ובטל מה"ת כיון דהטעתו ועשו בערמה [וכעין המבואר בירושלמי קידושין פ"ג ה' ד' בזה"ל הדא דאת אמר בשלא עשו בהערמה אבל עשו בהערמה חייב. ועיין בח"מ סי' קכ"ו סעיף י' בש"ך ס"ק מ"ב שהביא דברי הירושלמי הנ"ל] ומדברי הר"נ הנ"ל יש להעיר ג"כ דזהו דלא כדברי המהר"ם אלשיך הנ"ל דהחליט לכללא דבגיטין לא מהני ג"ד ואומדנא כלל אף ג"ד בשעת מעשה. ומהר"נ הנ"ל מוכח דאין זה כלל גמור. וי"ל דאף המהר"ם אלשיך מודה בכל זה: כ) ויש להסביר דברי הר"נ דקידושין הנ"ל ביתר ביאור ע"פ מה שכתב הט"ז ליו"ד סי' רל"ב ס"ק י"ב בשנים שהמרו באיזה ענין איך הוא דפטור דהוה שגגה אצלו כדאיתא בשבועות (דף כ"ו) דא"ל רב לבך אנסך כו'. וה"נ בכל דבר שהאדם טועה בדעתו קרוי אונס ופטור במה שהתחייב א"ע ואע"ג דבח"מ סי' ר"ג אמרינן לענין שנים שקנו זה מזה להחליף י"א שקנה כו' התם מתחילה גמר והקנה מספק משא"כ כאן דתלה החיוב באיזה דבר שהוא כן לדעתו ולא הי' לו אז ספק בלבו ע"ז כו' עכ"ל הט"ז. ומשמע מדברי הט"ז דהך מילתא דלבך אנסך גם בממון מועיל להפטר מטעם זה. מדמקשה משנים שקנו זה מזה ולא מחלק דשאני שבועה דנתמעט זה מן דרשא דהאדם פרט לאנוס כמבואר בשבועות (דף כ"ו). משא"כ היכא דקנו שאני דבחיוב ממון מצד קנין לא פטרינן מטעם לבך אנסך. ומדחזינן דהט"ז לא מחלק כן מוכח דס"ל להט"ז דה"ה גבי קנין על ממון ג"כ פטרינן מצד לבך אנסך. וראי' לדברי הט"ז מנדרים (דף כ"ז ע"א) גבי ההוא גברא דאתפיס זכוותא כו'. אתניס ולא אתא א"ל רבא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטרי' כו' והתנן נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין. וכתב בפי' הרא"ש שם דרב הונא דס"ל בטל זכוותי' סובר דנדר דבעינן פיו ולבו שוין ולא היה בדעתו לידור אם יעכבנו אונס אבל בממון לא אזלינן בתר מחשבת לבו אי לא אתני בפירוש כו'. ועיין בר"נ שם ד"ה והתנן נדרי אונסין כו' שכתב טעם אחר דלא תקשה לרב הונא ע"ש: כא) אכן לשיטת רבא דיליף לממון מנדרים בנדרי אונסין וכן קיי"ל כרבא לדינא. מוכח דלא מחלקינן לדינא בין נדרים לממון לענין לבך אנסך. דאל"כ איך יליף רבא לממון מן נדרי אונסין. הא יש לחלק דשאני נדרי אונסין דנפטר מצד האדם בשבועה פרט לאנוס. וה"ה בחלה הוא או שחלה בנו דכ"ז הוא מצד אומדנא דלא הי' מעלה על לבו דיקרה אונס וכמש"כ הר"נ והשמ"ק לנדרים והמהרי"ט סי' קל"ד. והריב"ש סי' שפ"ז יעו"ש. ועיין בש"ך סי' רל"ב ס"ק כ' שהוכיח ג"כ מהש"ס נדרים (דף כ"ז) דהש"ס מדמי התם ממון לנדרים יעו"ש. א"כ מדלא מחלק הש"ס דשאני נדרים דכתיב בהו האדם בשבועה פרט לאנוס. וילפינן נדרים משבועה כמבואר בנדרים (דף כ"ה). ובשבועות (דף כ"ח) ובתוס' ד"ה כשם שנדרי שגגות מותרים כן שבועות כו'. ע"כ מוכח דהך מילתא דהאדם פרט לאנוס שייך ג"כ להפטר מטעם זה אף בממון. ועיין בתוס' שבועות (ד' כ"ו) ד"ה ואי דלא ידע כו' שכתבו דהא דפשיטא להש"ס לקמן דשבועת העדות באונס פטור נראה דיליף זה משבועת ביטוי דאע"ג דכתיב ביה ונעלם פטר בי' אונס כש"כ שבועת העדות דלא כתב בי' ונעלם כו' עכ"ל התוס'. ולכן שפיר הוכרח הט"ז לחלק דשאני התם בשנים שקנו להחליף דהיה לו ספק בעת החילוף ע"כ גמר והקנה מספק. משא"כ היכא דלא נחת להסתפק אלא הי' ברור לדעתו להיפך מצד ודאי ע"פ טעותו. אז אם נתברר אח"ז דהיה זה בטעות מיפטר מצד לבך אנסך אף ממה שהתחייב בקנין על חיוב ממון [ועיין בשמ"ק לנדרים (דף כ"ה) מה שהעיר להקשות דבנדרים (דף כ"ה) קרו להא דרב כהנא ורב אסי הדין אמר שבועתא דהכי אמר רב כו' דזהו בכלל שבועת שגגות. ואלו במסכת שבועות (דף כ"ו) קרי ליה שבועת אונסין יעו"ש. וכן יש לעיין מזה בנזיר (דף י"א ע"ב) וברש"י שם ד"ה ואיבעית אימא בנדרי אונסין קא מיפלגי כו'. ל"א דבמתניתין להכי קרי לי' אונסין דלבו אנסו כו' דבכה"ג קרי ליה אונס כדאי' בשבועות (ד' כ"ו) כו' א"ל רב לבך אנסך כו' עכ"ל. ובתוס' יו"ט נזיר פ"ב משנה ד' ד"ה ה"ז מותר פי' הרב דהוי נדרי אונסים כו' יעו"ש. וקצרתי בכל זה] ועיין בנו"ב מ"ק ח' יו"ד סי' ס"ט ובמהרי"ק סי' פ"ב ובחכ"צ סי' מ"א: כב) ועכשיו שנתבאר על נכון דברי הט"ז דס"ל דגם בממון שייך לפטור מטעם לבך אנסך כמו בנדרים. וכבר נתבאר דאין לחלק בין איסורא כמו גיטין וקדושין ובין ממונא ע"כ אתי שפיר בפשיטות מש"כ הר"ן דאם אמרה בפי' שהיא כהנת או עשירה ונמצא שאינו כן דאינה מקודשת לפי שזה דומה להא דנדרים (דף כ"ה) קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצא שלא גנבה ולא הכתה והובא ביו"ד סי' רל"ב סעיף ו' וכן אם אמר קונם שאיני נושא פ' שהיא כעורה והיתה יפה בשעת הנדר דהנדר בטל בלא התרה. ועיין בט"ז שם ס"ק יו"ד שכתב דוקא שאמר כן בפירוש כו'. אבל עכ"פ מוכח דאע"ג דלא אמר בלשון תנאי אם גנבה כיסי כו' ג"כ הנדר בטל וכמש"כ שם השמ"ק לנדרים וכן מצינו בנדרים (דף ס"ה) קונם שאני נושא פ' שאבי' רע א"ל מת או שעשה תשובה דאף ר' יוחנן דפליג שם על רב הונא עכ"ז ס"ל באם כבר מת וכבר עשה תשובה דהנדר בטל. אלמא דהיכא דעשה כן מפני שעלה ע"ד שכן הוא כפי טעותו ונמצא שאינו כן בענין מה שעבר עד הנה דבטל המעשה שעשה משום סיבה שהטעהו וה"ה בקידושין כיון שנמצא שלבו אנסי' בטל מעשהו. ואף דלפי מש"כ הרמ"א ליו"ד סי' ר"ך סעי' ט"ו דנדרים שאני דלא בעי ת"כ. א"כ יש לחלק בין נדרים לקדושין. עכ"ז הא המיימוני להפלאה סי' ד' העלה דבעי אף בנדרים ת"כ. אלא שאני הך דהבאתי משום דזה מקרי ג"ד יעו"ש. א"כ לפי דבריו שפיר מוכח למילף מנדרים לקדושין. ועיין במח"א ה' נדרים סי' ו': כג) ובאמת יש להעיר לפי דברי הרמ"א וש"פ דס"ל דלא בעינן בנדרים ת"כ א"כ קשה במאי דיליף רבא בנדרים (דף כ"ז) דאונס רחמנא פטרי' בממונא מהא דנדרי אונסין דזהו מצד אומדנא כמבואר שם בר"ן ופי' הרא"ש ושמ"ק הא יש לחלק דשאני נדרים דלא בעינן ת"כ. משא"כ ממונא דבעי ת"כ וכפי דקי"ל לדינא וכן ס"ל לרבא ועיין בגיטין (דף ע"ה) בתוס' ע"כ לא מהני זה האומדנא לפטור מממון. וע"כ מוכח דס"ל להש"ס דמה דנפטר בנדרים מצד אונס דזה מהני לפטור אף בממון כנ"ל. א"כ ה"ה בכל מה דאמרו לדון לפטור מצד לבך אנסך כמו בנדרי אונסין ושבועת אונסין [וכמו שנתבאר לעיל בשם השמ"ק לנדרים (דף כ"ה) דמה דאמרו לפטור מצד לבך אנסך דזהו בכלל שבועת אונסין ג"כ וכמבואר בשבועות (דף כ"ו)] דבממון ג"כ דיינינן כן. ויהי' איך שיהי' עכ"פ הא חזינן דבנדרי אונסין ושגגות מחלקינן בין היכא דעשה כן מצד ודאי ונמצא שהי' בטעות דבטל הנדר. ובין היכא שלא עשה כן רק מצד ספק דאז אין הנדר בטל וכמש"כ הט"ז הנ"ל לחלק אף בממון בסברא זאת. [ועי' בש"ך סי' רל"ט ליו"ד ס"ק ל"ג בסופו שכתב ג"כ כעין חילוק הט"ז הנ"ל]. וכן הוא סברת הר"ן במש"כ גבי קידושין היכא דהטעתו בפי' ונמצא שאינו כן כיון דהא ברור לו כן אז ע"פ