עין יצחק חלק ב קטו

וכמו דאמרו גבי תכ"ד דמדמינן קדושין לגיטין. ע"כ מוכח מזה כשיטת המחנה אפרים דהיכא דהי' אומדנא דמוכח בשעת מעשה מהני אף בגיטין וקדושין ולא מחלקינן בין ממונא לקדושין וגיטין: יא) וכן יש להוכיח לכאורה מהא דב"ב (דף קמ"ו ע"ב) עלה דשכ"מ שלא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת. ומאן תנא דאזיל בתר אומדנא רב ששת א' ר"ש שזורי היא דתנן היוצא בקולר ואמר כתבו גט ה"ז יכתבו ויתנו כו'. ואף דבגיטין (דף ל"ד) מצינו דס"ל לרב ששת שם ג"כ כאביי דג"ד בגיטין לאו מילתא וכדקאמר אביי שם אטו רב ששת מבטל גיטא דאינשי הוה כו' ע"ש. ואפ"ה חזינן כאן בב"ב דס"ל לרב ששת דאומדנא מהני גם בגיטין ומדמה זה להך אומדנא דאמרו גבי שכ"מ ובממונא. הרי דלאו לכללא הוא מה דאמרו ג"ד בגיטין לאו מילתא משום דיש לחלק וכמו שכתב המח"א והב"ח. אך באמת אין מזה ראי' כלל. דהא יש להעיר על מה דמדמה ר"ש הך דר"ש שזורי דהיוצא בקולר להך אומדנא דשכ"מ שלא שייר קרקע כו' הא יש לחלק דשאני הך אומדנא דיוצא בקולר דדיינינן אומדנא אף דלא אמר אלא כתובו עכ"ז יכתבו ויתנו דע"פ אומדנא מחזקינן במה דאמר כתובו. משא"כ במתנת שכ"מ דעל פי אומדנא מבטלינן למתנתו אם עמד. וע"כ מוכח דכוונת הש"ס הוא דלא נימא דלא ניזל בתר אומדנא משום דהוי כמו דברים שבלב וע"ז קאמר ר"ש דר"ש שזורי היא כו' דמצינו דבאומדנא דמוכחי הוי כמו דדיבר בפיו בפירוש ולא מקרי דברים שבלב. ועיין בתוס' ב"ב שם ד"ה מאן תנא וכו'. וע"כ עדיין י"ל דהיכא דהוי אומדנא לבטל את דבריו בזה עדיין י"ל כשיטת המהר"ם אלשיך דבגיטין לא דיינינן אומדנא לבטל את דבריו ושאני בהך דיוצא בקולר דלא מבטלינן שום דיבור ואדרבה מקיימינן דבריו כו'. וע"כ נדחה ראיה זו: ענף ג יב) עוד נלע"ד להוכיח דהעיקר כהמחנה אפרים בכוונת התוס' בגיטין (דף מ"ו) דכתבו בהך דמוציא אשתו משום ש"ר ונדר דלא מיפסל רק משום לעז כו' והטעם הוא דלא הוי ג"ד דמוכחי. משום דלפי מש"כ המהר"ם אלשיך הטעם דאף דאיכא ג"ד עכ"ז כיון דקיי"ל כאביי דג"ד בגיטין לאו מילתא היא וה"ה ג"ד בשעת מעשה ג"כ לא מהני וע"כ אין בזה רק חשש לעז. הלא עדיין תקשה דהא רבא קאמר בהך סוגיא דגיטין (דף מ"ו ע"ב) דמאן חכמים ר"מ דאמר בעינן תנאי כפול. דתקשה עדיין קושיות התוס' דאי נימא דזה הוי אומדנא המועלת א"כ קשה אמאי בעי ר"מ תנאי כפול כמו שהקשו התוס'. ואין לומר בזה דהטעם הוא משום דג"ד לא מהני רק בממונא ולא בגיטין. דהא רבא ס"ל דג"ד בגיטין מילתא היא וכיון דס"ל לרבא דג"ד לאחר המעשה מילתא היא א"כ כש"כ ג"ד דהוי בשעת המעשה ודאי מילתא היא. ועכ"ז ס"ל לרבא דבעי תנאי כפול לר"מ. ומוכח מזה כשיטת המח"א דהך דמוציא אשתו משום ש"ר ונדר ואיילונית דלכן לא נחשב זה לג"ד כלל משום דלא הוי אומדנא הראוי' כלל וכמו שיבואר לקמן בעז"ה: יג) והנה שיטת רש"י בגיטין (דף מ"ו) כפי מש"כ המהרש"א והמהר"ם לובלין והמהר"ם שי"ף בכוונתו מוכח דס"ל לרש"י דהך מוציא אשתו משום נדר וש"ר דהוי קלקול גמור. וכן שיטת הראשונים אשר הובא בר"נ פ"ז דגיטין עלה דאתקין שמואל כו' בשם אחרים אומרים דכתבו להוכיח דלא קיי"ל כר"מ דבעי ת"כ מהא דקדושין (דף נ') דמהני ג"ד שם דאין לומר דאומדנא עדיף מתנאי שלא נכפל. דהא בהשולח גבי מוציא אשתו משום איילונית בעי ר"מ ת"כ הרי אף היכא דאיכא אומדנא בעי ר"מ ת"כ אלא ודאי ליתא לר"מ וכו'. ועיין בחי' רשב"א ובריטב"א לגיטין (דף ע"ה) שהביאו ג"כ לשיטת האחרים של הר"נ הנ"ל. וחזינן דס"ל דהך אומדנא דמוציא אשתו משום איילונית ומשום נדר וש"ר הוי אומדנא גמורה ולהלכה ס"ל דלא בעינן ת"כ וכרבנן. ועיין בביאור הגר"א זצ"ל לאה"ע סי' י' ס"ק ט' וס"ק ח'. אלא הר"נ בגיטין (דף מ"ו) דעתו בהך דמוציא אשתו זה אינו רק מחשש לעז. וכן הביא הר"נ בפ"ז לגיטין הנ"ל לאיזה שיטת ראשונים דהלכה כר"מ דבעי' ת"כ. אבל שיטת האחרים דהביא בגיטין (פ' ז') הנ"ל ס"ל דהוי אומדנא גמורה וכשיטת רש"י הנ"ל. ולכן לדינא למאי דקיי"ל להחמיר כמבואר באה"ע סי' ל"ח סעי' ד' דלחומרא מספקא לן דלמא הלכה כרבנן דלא בעינן ת"כ וזה כשיטת האחרים שהובא בר"נ כנ"ל. א"כ ממילא יש לנו להחמיר בכל מקום דאיכא אומדנא ולפסול את הגט. וגם בשיטת התוס' בגיטין (דף מ"ו) הנ"ל כבר בארתי דמוכח מהש"ס דאומדנא גמורה פוסל הגט. רק במוציא אשתו משום נדר וש"ר ואילונית ס"ל להתוס' דזה לא הוי אומדנא דמוכח וכמש"כ המח"א: יד) והטעם י"ל דלכן לא נחשב זה לג"ד גמור בהך דמוציא אשתו משום ש"ר ונדר ואיילונית לפי די"ל בזה דהא אין ההכרח לגרש לאשתו משום ש"ר ונדר ואיילונית. וכמו שראיתי סברא זו בספר בינת אדם שער בית הנשים סי' ל"ב שכתב בזה"ל שהרי אפילו בממון כתבו הפוסקים דהיינו דווקא במוכר קרקע כו' ולכן בגט דאנן סהדי שאף אם יתנו לאיש אלפים לא יגרש אשתו האהובה לו ומתגלגל עמה אף כשהיא איילונית וכן מדרך אדם לחפות על אשתו אף על ש"ר וכאשר יגרש אותה משום איילונית וש"ר ונדר וודאי גמר בדעתו שא"א שידור עמה עוד בשום אופן כו' או טעם אחר דאם הי' בדעתו שמא תשוב ממעשיה או שתתרפא ותלד הי' נותן לה גט בתנאי דהא סמי' בידו ומדלא התנה ש"מ שאינו חושש עוד להיות עמה ומגרשה בלא שום ספק כו'. ואף שאומר שמגרשה משום איילונית וש"ר ז"א אלא שאומר שסיבה זו הביא אותו לגרשה. אבל עכשיו מגרשה בלא שום תנאי ופקפוק ולכן אין זה מבטל הגט כו' עכ"ל הב"א. ולפי"ז יש לחלק דשאני גט שכ"מ דע"פ דין עמד חוזר וכמו שכתבתי לעיל דזהו משום דמחמת אומדנא דאין אדם עשוי לגרש אשתו אמדינן דעתי' דמגרשה באופן דאם יעמוד יחזור כיון דעיקר כוונתו לגרשה רק לפוטרה מיבום אם ימות. וכיון דיש לנו הכרח גמור מה שהכריחו לגרשה ע"כ תלינן בזה. אבל במוציא אשתו משום נדר ואיילונית וש"ר אין לו הכרח לגרשה משום זה ע"כ תלינן דעילה מצא ובלא"ה הי' מגרשה וכמש"כ הב"א. ולפי"ז ה"ה בכל אומדנא היכא דיש לנו ענין המכריחו לגרשה ודאי דתלינן בי' ואמדינן דעתו דודאי אין אדם עשוי לגרש אשתו האהובה לו. וכן באשה שאין לה ווסת דספ"ק דנדה דאף דאסורה לו עכ"ז הא אינו מחוייב לגרשה ויכול להמתין כמש"כ הר"ן ספ"ק דנדה. לכן אין זה אלא חשש לעז. אבל היכא דע"פ האומדנא הי' לו ענין המכריחו לגרשה ודאי דדיינינן אומדנא זו גם בגט כנ"ל: טו) ועוד י"ל בכ"ז דלכן במוציא משום ש"ר ונדר ואיילונית אין זה רק חשש לעז. דהתוס' ביבמות (דף ס"ה ע"א) ד"ה אי איהי שתקה כו'. כתבו דלכן ס"ל לרבנן בגיטין (דף מ"ו) דכ"ז שהיא שותקת לא חייש לקלקולא משום דהתם מיירי בספק איילונית וכיון דלא חשש לבדוק יפה בסימני איילונית גמר בדעתו לגרש בכל ענין כו' עכ"ל התוס'. ולפ"ז י"ל בפשט כוונת התוס' דגיטין (דף מ"ו) דכתבו דאין זה רק חשש לעז משום סברת התוס' ביבמות הנ"ל דכיון דלא חשש לבדוק יפה ע"כ גמר בדעתו לגרש בכל ענין וע"כ אין בזה רק חשש לעז. וה"ה במוציא אשתו משום נדר וש"ר ג"כ שייך זה הסברא דהי' לו לחקור ולא למהר לגרש. דאל"כ קשה על מה שמקשה הש"ס בגיטין (דף מ"ו ע"ב) דאמאי ס"ל לרבנן באיילונית דלא חיישינן לקלקולא ואלו במוציא אשתו משום נדר וש"ר ס"ל לרבנן דחיישינן לקלקולא. הא יש לחלק בפשיטות דשאני איילונית דהי' לו לחקור אח"ז. משא"כ בנדר וש"ר. וע"כ מוכח דאף בש"ר ונדר ס"ל להש"ס דשייך הך סברא דהי' לו לחקור אח"ז אם יש היתר לנדרה וכן אם הש"ר הוא אמת או לא. וכן באשה שאין לה ווסת דספ"ק דנדה דשכיח רפואתה כמש"כ התוס' ספ"ק דנדה וביבמות (דף ס"ה) בסוגיא ודברי התוס' הנ"ל. ע"כ ג"כ שייך לומר דהי' לו לחקור אחר רפואה ומדלא חקר והשתדל אח"ז מוכח דגמר לגרשה בלב שלם. וע"כ שפיר כתבו התוס' ספ"ק דנדה דאין