עין יצחק חלק ב קיג

יחזיר. וטעמא משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה כו'. וכתבו התוס' שם ד"ה אי אמר לה כו' נראה דחששא זו אינה כ"א לעז בעלמא ולא שיהיה הגט בטל ובני' ממזרים דהא לא אמר ע"מ. ואע"ג דבכמה דוכתין מהני גילוי דעת כמו מברחת וזבין ולא אצטריכו לי' זוזי כו' הכא ליכא למימר הכי מדבעי לר"מ ת"כ כו'. וכ"כ התוס' בכתובות (דף ע"ד ע"ב) ד"ה משום ש"ר כו'. וכ"כ הרשב"א בחי' לגיטין בסוגיא זו. ועיקר ראייתם הוא לפי מש"כ התוס' בקדושין (דף מ"ט) וכתובות (דף צ"ז) ובשא"ד דהיכא דאיכא גילוי דעת אז אף ר"מ לא בעי ת"כ. אכן לשיטת הסוברים דהובא בח"ר לגיטין (ד' ע"ה) ובר"ן שם על הא דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ כו' דלר"מ דבעי ת"כ לא מהני גילוי דעת כלל. אין מקום להוכחת התוס' הנ"ל. ואדרבה הר"ן לגיטין (ד' ע"ה) הביא בשם אחרים אומרים להוכיח מהא דמוציא משום ש"ר ונדר דאומדנא וגילוי דעת לא מהני לר"מ מהא דבעי ת"כ שם. הרי אף היכא דאיכא אומדנא וגילוי דעת עכ"ז לא מהני לר"מ כ"ז דלא כפלי' לתנאי אלא התוס' והרשב"א דכתבו להוכיח דז"א אלא לעז בעלמא מהא דבעי ר"מ כפלי' לתנאי שם. אזלי לטעמייהו דס"ל דהיכא דאיכא אומדנא וג"ד בזה אף ר"מ מודה. ע"כ הוכיחו מזה דבשם רע ונדר אינו אלא לעז בעלמא וכ"כ הר"ן בגיטין (דף מ"ו) דז"א אלא לעז בעלמא. ובשי' רש"י כתב המהרש"א והמהר"ם שי"ף והמהר"ם לובלין בתשובה סי' קכ"ב דס"ל לרש"י דהאי חיישינן לקלקולא הוי קלקול מהדין ולא משום חשש לעז ועי' בפני יהושע בגיטין שם: ב) והנה המהר"ם אלשיך בתשובה סי' ע"ח כתב לפרש כוונת התוס' והרשב"א והר"נ דס"ל דהאי חשש קלקולא דמוציא משום ש"ר ונדר אינו אלא רק מחשש לעז ולא מן הדין. דטעמם הוא משום דס"ל דגילוי דעת לא מהני אלא בממונא אבל בגיטין לא מהני גילוי דעת ואומדנא. ועיקר סמיכתו הוא על מה דמצינו בגיטין (ד' ל"ד) דס"ל לאביי דג"ד בגיטין לאו מילתא היא והכי קיי"ל שם כאביי. וכתב עוד שם אף דלכאורה יש לחלק דשא"ה דבא הג"ד לאחר שעשאו הבעל לשליח להוליך הגט או לאחר שציוה להסופר לכתוב ולהעדים לחתום על הגט. בזה י"ל דלא מהני הג"ד לבטל לדבורו הקדום. משא"כ גילוי דעת בשעת מעשה י"ל דמהני ואינו מוכח משם. אבל ממש"כ התוס' והרשב"א הכא בסוגיא דמוציא משום ש"ר ונדר דגילוי דעת לא מהני. מוכח מדבריהם דס"ל דאף גילוי דעת בשעת הגט ובשעת מעשה ג"כ לא מהני. משום דס"ל להוכיח דג"ד לא מהני אלא בממונא. והאריך בזה המהר"ם אלשיך שם. ועל דרך זה ראיתי בתשובת משאת בנימין סי' ע"ה וסי' ע"ו שכתב כן לדינא דלא מהני ג"ד בגיטין משום דהא קיי"ל כאביי דג"ד לאו מילתא. וכן ראיתי בתשובת הב"ח החדשות סי' צ' שהשיב לבעל הסמ"ע וכתובה על ספר שו"ת גאוני בתראי והספר הנ"ל אין ת"י כעת. והביא בשם הסמ"ע שכתב ג"כ דבגט לא אזלינן בתר אומדנות וג"ד לפי דקיי"ל כאביי בגיטין (דף ל"ד) דג"ד לאו מילתא. וע"ז השיב הב"ח דיש לחלק בין ג"ד דבתר מעשה ובין ג"ד דבשעת מעשה יעו"ש. והמחנה אפרים סוף ה' גירושין הביא לדברי המהר"ם אלשיך הנ"ל וכתב לדחות דבריו. ועיקר כוונת התוס' הוא דבההיא דמוציא משום ש"ר ונדר ליכא אומדנא וגילוי דעת הראוי לבטל הגט. אבל אם הי' אומדנא וג"ד הראוי היה בטל הגט יעו"ש במחנה אפרים: ג) והנה האחרונים והמחנה אפרים שם כתבו בשיטת המהר"ם אלשיך דס"ל דלא מהני אומדנא רק בממונא אבל באיסורין לא מהני אף אומדנא דמוכח. ולכאורה יש להעיר ע"ז מהך דנדרים (ד' כ"ז) דחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין ופי' הרא"ש משום דה"ל אומדנא דמוכחי וידוע לכל דהוי דברים שבלב דברים כה"ג. וכמש"כ המהרי"ט ח"א סי' קל"ד והביא שם דברי הרא"ש והר"נ יעו"ש. וכ"כ השמ"ק לנדרים (דף כ"ז) דאומדנא מהני בנדר. וכן פסקו ביו"ד סי' רי"ח סעי' א' דאומדנא דמוכח מהני אף בנודר לחבירו יעו"ש. ועיין בנדרים (דף ס"ה) וביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ט ובש"ך שם ס"ק מ"ה. וכן מצינו עוד בכמה מקומות דמהני אומדנא בנדרים. הרי דאומדנא דמוכח מהני אף באיסורין [ועיין בתשב"ץ סי' א' ובריב"ש סי' שפ"ז ובאה"ע סי' קל"ד ועת לקצר]. ויש לדחות זה דשא"ה דהא בנדרים לא בעינן תנאי כפול וכמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' ר"כ סעיף ט"ו דהוי כמו נדר ופתחו עמו וכמש"כ הרמב"ן לב"ב (ד' קכ"ו). וע"כ מהני ג"ד ואומדנא בנדרים. משא"כ בגיטין דבעינן תנאי כפול י"ל דלא מהני אומדנא רק ממונא שאני וע"כ אין ראיה מנדרים לגיטין. ועיין בנו"ב מ"ת סי' קמ"ז ובפני יהושע גיטין (ד' ע"ה). אכן לפי מה דמבואר בתשובת מיימוני בהפלאה סי' ד' דאף בנדרים בעינן תנאי כפול אלא אומדנא דמוכח וג"ד מהני כמו בממונא יעו"ש. א"כ לפ"ז מוכח דלאו דוקא בממונא דה"ה באיסורין וגיטין ג"כ מהני אומדנא: ד) אך באמת יש לחלק דכוונת המהר"ם אלשיך שכתב דבגיטין לא מהני אומדנא טעמו כעין סברת הר"ן בנדרים (ד' פ"ז) דלכן בגירושין וקדושין תכ"ד לאו כדיבור דמי משום דאלו דברים אין אדם עושה אותן אלא בהסכמה גמורה כו'. וידוע מש"כ הרמב"ם פ"ב ה' שבועות דחזרה דתכ"ד דמהני זהו משום דה"ל דבר בטעות והובא בקצה"ח סי' רנ"ה ס"ק ב'. ומה"ט לא מהני תכ"ד בקדושין וגרושין משום דאין אדם עושה אותן אלא בהסכמה גמורה. ומה"ט ס"ל נמי להמהר"ם אלשיך דלא מהני שום ג"ד ואומדנא בגיטין דכיון דאין עושה זה אלא בהסכמה גמורה ע"כ בוודאי כוונתו דיחול הגט בכל אופן בעולם. וע"כ יש לחלק דשאני נדרים דהא תכ"ד חוזר בנדרים כמבואר בנדרים (דף פ"ז) וביו"ד סי' ר"י סעיף ג' ע"כ מהאי טעמא מהני ג"כ אומדנא וגילוי דעת בנדרים משא"כ בגיטין דלא מהני חזרה בתכ"ד ע"כ מהאי טעמא לא מהני אומדנא בו דכיון דעושה זאת בהסכמה גמורה א"כ בודאי גמר בדעתו על כל האופנים דאל"כ ה"ל לאתנוי בפירוש. ומה"ט יש לחלק סברת החילוק בין ממונא דכתבו דמהני אומדנא משום דהא בממונא תכ"ד כדיבור דמי. משא"כ בגיטין כנ"ל. [ולפ"ז יש לדון בהקדש לשיטת הרמב"ם דלא מצי לחזור בהקדש בתכ"ד כמבואר בח"מ סי' רנ"ה והדברים ארוכין] כן יש להסביר שיטת המהר"ם אלשיך: ה) אבל באמת יש לכאורה להוכיח דהעיקר כהמח"א דאף בגיטין מהני אומדנא דמוכח ולא מחלקינן בין ממונא לגיטין. והוא דבנדרים (דף כ"ז) אי' ההוא גברא דאתפיס זכוותא ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלין הני זכוותא כו' וכי תימא קטלא שאני והתנן נדרי אונסין הדירו חבירו וחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין כו' מ"ש מההוא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא ופסקי' מעברא וא' שמואל לא שמי' מתיא כו'. ועיקר מה דאמרו בחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין זהו משום אומדנא דאומדין דעתו דלא עלה על דעתו כזה. וכמש"כ הר"ן והרא"ש שם והמהרי"ט ח"א סי' קל"ד וביו"ד סימן רל"ב ט"ז ס"ק י"ז מזה. א"כ קשה דמאי מקשה הגמרא על מה דקאמרי שם דבממונא פוטר אונס משום דאומדין דעתו דלא נתכוון לאונס כזה ולא עלה ע"ד. ואלו ידע דיארע לו אונס לא היה מתפיס זכותו וכמו כן לא היה נודר ומקשה ע"ז מגט. הא יש לחלק לשיטת המהר"מ אלשיך דמחלק בין ממונא לגיטין דשאני ממונא דמהני אומדנא וכ"כ בנדרים. משא"כ גיטין דלא מהני אומדנא ע"כ כיון דעכ"פ לא אתא עד תלתין יום הוי גיטא משום דלא שייך בזה אומדנא. ומוכח לכאורה מזה הסוגיא כשיטת המח"א דאין לחלק בין גיטין לממונא. אבל באמת ז"א דיש לחלק דשא"ה דאמר בדרך תנאי אי לא אתינא א"כ גלה דעתו בפירוש שעושה זה רק בדרך תנאי. ובפרט לפמש"כ להסביר החילוק בין גיטין לממונא משום דשאני גיטין דבהסכמה גמורה עושה זה א"כ זה אינו שייך אלא כשלא התנה שום תנאי אבל כשהתנה עכ"פ איזה תנאי לא שייך לדון לסברא הזאת כ"כ וקצרתי. והא דגיטין (דף ל"ד) דמייתי אביי ראיה מהך דא"ל אי לא אתינא כו' ופסקי' מברא וכו' ואמר שמואל וכו'. אין זה שייכות כלל לענינינו דהא עיקר ראייתו שם הוא מן דאמר חזו