עין יצחק חלק ב קו

במוכה שחין דמפרישין אותם בע"כ. ואפשר לחלק דשאני מוכה שחין דהבעל דזה גרע ושייך בי' לומר דממקתו. משא"כ באם האשה היא מוכה שחין. ויותר נראה כמו שכתבתי לעיל דיש הרבה מיני מוכי שחין חלוקין בזה. ועיין ביו"ד סי' קצ"ה סעיף ט"ז ובש"ך ס"ק י"ט מה שמחלק בין היא חולה והוא בריא באיסור נדה כו'. אבל אין זה שייכות לזה. וידעתי מה די"ל בכוונת הטור בהיא מוכה שחין דאם רצה לקיים כו' דמיירי באומר אשב עמה בעדים וכמבואר בסי' קנ"ד. אבל זהו דוחק גדול: ענף ב ז) והנה מסתימות הפוסקים משמע דבמוכה שחין אף אם הבעל טוען שיתנו לו זמן על השתדלות רפואתו דאין שומעין לו. ובנ"ד דהרופאים אמרו על הבעל שיש לו חולי מוכה שחין וקשה לרפאותו א"כ לפ"ז נראה דהי' מן הכופין להוציא וע"כ אף לפי כת העדים דהעידו דנתן הגט ע"י כפיי' ג"כ הגט כשר דזהו גט מעושה כדין. וראיתי במכתב המערערים על הגט שכתבו דהאשה ידעה מקודם הנשואין שיש לו החולי הזה. א"כ לפי מה דנתבאר דאף בזמן הגמ' הי' מין מוכה שחין דאין התשמיש קשה לו. וע"כ יכול להיות דגם בנ"ד אף שהרופאים אמרו שהוא חולה מוכה שחין עכ"ז אפשר לומר דשמא הוא חולי במין מוכה שחין דאין התשמיש קשה לו. וגם יכול להיות דאף דאמרו הרופאים דהוא חולה בחולי מוכה שחין מ"מ אפשר דלא נתכוונו לומר דיש לו מוכה שחין הנאמר בגמ' רק בשם כזה. וע"כ אם ידעה מקודם הנשואין שהוא חולה בחולי זו. קשה להקל בגט זה. והנה ראיתי במכתבם שכתבו דמחמת החולי של השחין שלו הי' מסריח למאד. ולפ"ז אם לא ידעה מזה אז ודאי דהוא מן הכופין לגרשה וכמו הנך דכתובות (דף ע"ז) דהמקמץ והמצרף והבורסי דכופין לגרשה מפני שמסריח. והנה אם יבורר ע"פ רופאים מומחים אשר התשמיש קשה לו בנ"ד ודאי דהוי מן הכופין להוציא אף בידעה מזה המום. ובודאי נאמנים ע"ז ואף אם יהי' ספק בזה ג"כ הדין נותן דהוי מן הכופין להוציא כיון דספק סכנתא לחומרא. ובפרט בנ"ד דאמרו דאביו הי' בו ג"כ חולי זו ומת בחצי ימיו מזה. [וכעין הא דיבמות (דף ס"ד) דלא ישא ממשפחת מצורעים. ועיין באה"ע סי' קי"ז בח"מ ס"ק י"ב וקצרתי]. אכן אם יבורר ע"פ הרופאים דבנ"ד אין התשמיש קשה לו א"כ אם לא ידעה מזה הדין נותן דהגט כשר. אכן בידעה כיון דמבואר בסי' קנ"ד סעי' א' גבי בורסקי וכיוצא דכתב הרמ"א שם דאם ידעה בהן קודם שנשאת אין כופין להוציא דסברה וקבלה. ע"כ בנ"ד כיון דידעה מחולי זו לא הוי מן הכופין להוציא. ואף דכעת לא נתברר ע"פ רופאים מובהקים אם התשמיש קשה לו וכעין הנך דבגמ' והשו"ע עכ"ז קשה לצרף זה לספק ולדון ספק ספיקא עפ"ז. דהא יכול להיות שיבורר זה לאחר זמן כידוע בענינים כאלו. ובסי' קי"ז סעיף ה' מבואר דמצורעת הוי מום באשה ואין למילף איש מן אשה. אך הא אף דמצורע כמו בנ"ד דהוא מסריח כנ"ל אם לא ידעה הי' נחשב זה למום דכופים להוציאה כמש"כ לעיל אבל כיון דידעה מן חולי זה והי' פרסום מזה בכל העיר ונתרצית ע"כ קשה לכופו לגרשה וגם בגירשה הוי גט מעושה שלא כדין: ח) והנה בנ"ד יש כתי עדים המכחישין דהא ששה עדים העידו דלא הי' שום כפיי' על הגט וכת אחת העידו דהי' הגט בכפיי' וכיון דקיי"ל דתרי כמאה א"כ הוי כמו שני כתי עדים המכחישין אם נתגרשה או לא דאמרו בכתובות (דף כ"ב) ובאה"ע סי' קנ"ב דדוקא בניסת לא' מעדי' לא תצא אבל בניסת לאחר תצא א"כ קשה לכאורה להקל בנ"ד. ועכ"ז אפתח בהצלה בעז"ה והוא דהא כבר נתבאר דבנ"ד העידו עדים דיש בו שחין ונגעים מכף רגלו ועל כל גופו ומלא פצעים. א"כ עיקר הספק דכתבנו להחמיר הוא לפי שכתב המערער דהאשה ידעה מקודם הנשואין מן המום הזה. רק דבמוכה שחין קיי"ל דבע"כ כפינן להו מפני שממקתו. וכתבנו להסתפק דלמא בשחין הנולד בהבעל דנ"ד אין זה מיני מוכי שחין הנאמר בגמ' ס"פ המדיר רק צרעת בעלמא. וכמש"כ הרמב"ם פ' ט"ו ה' מכירה דין י"ג. ובח"מ סי' רל"ב גבי מכירת עבד כנ"ל וכן הוכחתי מהא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה. ומשמע דאם רוצית ביבום מתייבמת. אלמא דלאו בכל מיני מוכה שחין אמרו להא דמפני שממקתו כנ"ל בארוכה. עכ"ז הא זה ברור דאף היכא דלא שייך ה"ט דממקתו והתשמיש קשה לו. מ"מ אם נולד בו צרעת כעין מה שכתב הרמב"ם ובח"מ שם. דכתבו בזה"ל נמצא בו שחין רע המתיש כחו ה"ז מום. מפני שמבטלו ממלאכתו וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בו מדברים המגואלים ה"ז מום מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתיה עכ"ל. אלמא דאף מיני צרעת שאינו של שחין ג"כ ה"ז מום מפני מאיסותי'. ואינו יכול להתעסק במלאכת אכילה ושתי'. א"כ כש"כ באשה לבעלה בודאי אינה יכולה להיות עמו מפני מאיסותו. וכמבואר בהגב"ע דהי' מסריח ממנו. א"כ לא גרע מבורסי וכהנה. וגרע ביותר מהא דמונה התנא במשנה ס"פ המדיר דפי' רש"י שם דמפני שאומנות מסרחת היא. וה"ה וכש"כ במום צרעת דנ"ד כידוע: ט) וע"כ ודאי יכולה לטעון דקשה לה להיות עמו וכופין לו לגרשה וכמו בבורסי וכיוצא דהנך הנאמר במשנה דס"פ המדיר. ואף היכא דידעה מזה מקודם הנשואין כמו בנ"ד. עכ"ז הא אף דמבואר בהרמ"א סי' קנ"ד סעי' א' דאם ידעה קודם שנשאת אין כופין להוציא זולת מוכה שחין. עכ"ז אין זה ברור אליבא דכ"ע. וכמש"כ הב"ש שם ס"ק ב' דכמה פוסקים ס"ל דאפילו ידעה בהן יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו א"י לקבל. ומש"כ המגיד והב"י דהרמב"ם ס"ל דבהא אין כופין אין זה מוכרח כו' עכ"ל הב"ש. וכן הובא פלוגתא זו בהר"נ ס"פ המדיר. וברמב"ם ה"א פ' כ"ה במ"מ ה' י"א. וכן הרשב"א חולק וס"ל דאף בידעה כופין לו להוציאה וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל בסי' קנ"ד ס"ק ד' ע"ש. וע"כ עיקר דין זה אם כופין בידעה או לא הוי זה ספיקא דדינא. וי"ל דאף הרמ"א דסתם בשו"ע וכתב דאין כופין להוציא בידעה מקודם דנשאת דלא כתב זה רק משום ספק דכיון דהוי ספק ע"כ קשה לכופו אבל לעולם י"ל דאין זה רק מספיקא. [ועיין בח"מ סי' פ"ז בש"ך ס"ק למ"ד כעין זה]. ולכן הנך מומין דבמשנה ובסי' קנ"ד סעיף א' זולת מוכה שחין ג"כ הוי ספיקא דפלוגתא אם כופין לו או לא. ולשיטת הסוברין דבהנך מומין אף בידעה כופין א"כ ה"ה בנ"ד לפי מה דנתבאר דדינו כמו בורסי וכיוצא ודינו כמו גט מעושה כדין דהגט כשר. א"כ יש לנו ספק ספיקא להיתירא ספק א' שמא לא הי' כפי' כלל כיון דיש כתי עדים המעידים דלא הי' כפיי' כלל ואי דנימא להסתפק שמא האמת כהכת עדים דהעידו שהי' כפיי' אכתי ספק שמא הלכה כהנך פוסקים דס"ל דגם בידעה כופין לו אף לכתחילה לגרשה בהך דנ"ד. וזה לא הוי ס"ס משם א' דהא הוי נפ"מ רבתא בין המתירים כידוע בפשיטות: י) ומה דיש להעיר בזה דהא הוי ספק ספיקא נגד חזקת איסור א"א יש לומר בזה ע"פ דברי הפרי מגדים ביו"ד סי' כ"ג בש"ך ס"ק ח' דהיכא דספק א' הוא בפלוגתא דרבוותא וספק שני הוא במעשה דדיינינן ס"ס אף במקום חזקה משום דבספיקא דדינא לא שייך לאוקמי אחזקה דאטו משום החזקה ישתנה הדין וכמש"כ המל"מ ה' טומאת צרעת פ"ב ה"א. ואף לפי מש"כ ר"ע איגר זצ"ל בתשובה סי' ל"ז להחמיר בס"ס כזה ולא כדברי הפרמ"ג. אם הוא נגד החזקה ע"ש. עכ"ז יש להקל בנ"ד ע"פ ס"ס הזה. לפי מה שכתבו התוס' בב"ב (ד' ל"ב ע"א) ד"ה אנן מסקינן כו' גבי שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דהוי באשם תלוי והקשו דאמאי לא נימא דהוי בחטאת משום דה"ל לאוקמי אחזקה ותי' משום דחזקה דדייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א וכן בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה כו' לענין הכי דייקא ומרעה חזקת א"א דלעולם יראה שמא יזומו או יפסלו בגזלנותא עכ"ל. וכ"כ התוס' בכתובות (ד' כ"ו ע"ב) ד"ה אנן אחתינן כו' באה"ד