עין יצחק חלק ב קד

מתשמיש כופין לגרש. ואף לשיטת התוס' יבמות (דף ס"ד) ד"ה יוציא ויתן כתובה כו' ובכתובות (דף ע') ד"ה יוציא ויתן כתובה דבמורד בתשמיש המיטה אין כופים בשוטי עכ"ז בטענת אין לו גבורת אנשים גרע טפי לפי שאינו בידו לתקן זה וכעין סברה זו ביבמות ס"פ הבא על יבמתו דהיכא דאיהו עקר אין לו תקנה לעולם וגרע ממורד בתשמיש דרתח עלה וסופו להתפייס לכן לא אשכחן למורד בתשמיש דלא כייפינן ליה אלא במילי כו' עכ"ל המרדכי שם. וה"ה בטוענת גב"א דג"כ אין בידו לעולם לתקן זה א"כ הדעת נוטה בזה דכייפינן ליה בשוטי. ואף דלדינא קשה לסמוך ע"ז לפי מה דהביא בספר גבורת אנשים שם איזה שיטה דס"ל דלא כייפינן גם בגב"א בשוטי. מ"מ לפי הטעם שנתבאר בנ"ד דפשרה דינה כמכר ולא חיישינן לאונס גם בזה שייך ביותר הטעם דעביד אינש דזבין דינא וחשש שמא הדין דכופין בשוטי ובפרט כפי מה שנתבאר דהדעת נוטה דכייפינן בשוטי בטענה זו ע"כ בודאי יש לומר דעביד אינש למטעי ובפרט דרוב פוסקים דבטענת גב"א כייפינן בשוטי וא"כ שייך שפיר דלדידיה עכ"פ מספקא לי' הדין ושייך בזה שפיר דפשרה דמיא למכר דאין לחוש אף אם הי' אונס ובפרט דנתבאר דתש כח האונס בנ"ד לאח"ז כששלחוהו לב"ד של ישראל לדון בדיננו בין הזוג הנ"ל וכמו דמבואר בב"י אהע"ז סימן קל"ד בשם המהרי"ק דאם תש כח האנס כו'. והכא הא תש כח האשה דהא המושלים לא אנסוהו על הגט כי אם מסרו דבר זה להרב. וגם הא לא הי' מעולם רק הפחדה בלבד וגם הא לא הי' בידם ע"פ דיניהם לכופו בשוטי. ע"כ הפשרה בתקפו ולא מבטלינן ליה: כז) וגם הא מצינו בב"מ (דף ס"ו ע"ב) גבי מחילה בטעות דמוכר פירות דקל דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ופי' הר"ת דמשום אומדנא דניחא ליה דליקו בהימנותיה אנן סהדי דנתרצה וע"כ אף שלא ידע בעת התפיסה מהני תפיסתו משום אומדנא וכמבואר בח"מ סי' ס"ו סעיף י"ז בהג"ה. ועיין בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג ענף א'. הרי דמצינו דהיכא דשייך ניחא ליה דליקו בהימנותי' דעיקרו הוי משום מחוסר אמנה דע"כ אין זה בגדר מחילה בטעות. והא על מחוסר אמנה לא כייפינן כלל אף במילי ולא עבדינן שום הרחקה ממנו ומ"מ דיינינן אומדנא זו ולא מקרי מחילה בטעות. כש"כ בטענת אין לו גב"א דאף להסוברים דלא כפינן בשוטי. מ"מ הא במילי כפינן לכ"ע וקורין לו עבריין ויכולין לגזור על כל כו' שלא לעשות לו שום טובה ולישא וליתן עמו כו' וכמבואר באהע"ז סימן קנ"ד סעיף כ"א בהג"ה ובאם שישיגו רשיון מהממשלה כפי חוקי אדוננו הקיר"ה. וכיון דטענת אין לו גב"א בזמן הגמ' דנאמנת אף לכופו במילי כנ"ל לכ"ע. א"כ הוי זה חיוב גמור עלי' שיגרשה וה"ה האידנא דנתבאר דבניסת נקטינן דנאמנת ובפרט היכא דיש אומדנות המסייעות לדברי' דנאמנת גם בזה"ז לכ"ע כנ"ל. ולא גרע זה מהא דניחא ליה דליקו בהימנותיה דאינו חיוב גמור עליו ואפ"ה אמרינן דלא מקרי מחילה בטעות ה"ה וכש"כ בחיוב גמור ע"פ דין דודאי לא מקרי פשרה בטעות. והא דמצינו בהנך דכופים רק במילי ולא בשוטי ועברו וכפוהו בשוטי דמקרי הגט מעושה שלא כדין ופסול הגט שא"ה דהא חזינן דאינו מקפיד על החיוב דמוטל עליו מדאינו חפץ לגרשה רק לאחר שכפוהו בשוטי אלמא דאינו מסכים לגרשה רק אחר שהכוהו בשוטי. אבל הכא הא לא הכוהו וגם לא הפחידוהו ג"כ בעת הפשרה וגם נתברר דגם מקודם לא הכוהו המושלים בשוטי רק הפחידוהו לבד. ובפרט דשייך הכא עביד אינש דזבין דינא מחשש שמא הדין דכופין בשוטי ובפרט דכן הדעת נוטה ע"פ דין וע"פ סברא החיצונית. וע"כ בודאי שייך לומר בזה דפשרה דינא כמכר דגם בזה שייך עיקר טעם הנ"ל ועיין מזה בתשו' דברי ריבות סימן רע"א דכתב דכיון דאח"ז נתרצה וביטל מודעא כנהוג דאמרינן דנתרצה בלב שלם והגט כשר ועיין בתשו' תשב"ץ ח"א סימן א' מזה ואין ת"י כעת ספר תשב"ץ ויש להאריך עוד בכ"ז אך הוכרחתי לקצר. מכל הלין טעמי דעתי מסכמת להיתרא ואף אם לא היתה ניסת מותרת להנשא לכתחלה וכש"כ היכא דניסת כבר דמותרת לשבת תחת בעלה בלי שום חשש כלל: ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק נאווארדאק. סימן לה נשאלתי ע"ד אשה אחת דנתגרשה מבעלה ובאו שני עדים והעידו כד"ת דהגט הי' ע"י כפיי' שאנסוהו ע"י הכאות גדולות ואיום גדול ברוב פחדות עד שנתרצה לגרשה. א"כ לדבריהם הגט הוא כדין גט מעושה שלא כדין דקיי"ל דהגט בטל מה"ת כמבואר באה"ע סי' קל"ד סעיף ה' ודלא כהרמב"ם פ"ב ה"ג וכמש"כ הב"ש שם ס"ק יו"ד. ואחר זה באו עדים הרבה והעידו ששה עדים בתו"ע דהגט הי' שלא ע"י כפיי' ואיום כלל. ועוד העידו עדים כד"ת דהבעל הי' מוכה שחין וכפי שהי' בזה שאלת הרופאים על הבעל שבדקוהו ואמרו שהוא מוכה שחין וקשה לרפאותו בשלימות. גם העידו כי גם לאביו הי' כמו הנגעים שיש על בנו המגרש ומת ע"י זה בחצי ימיו. והיו רבנים גדולים מדיינים אם הגט כשר או לא ונדרשתי מהם לחוות דעתי על הגט הזה אם הוא גט כשר או לא: ענף א א) תשובה ב"ה הנה בעיקר דין דמוכה שחין דכופין להוציא כמבואר בכתובות (דף ע"ז) ובאה"ע סי' קנ"ד סעיף א' סתמו שם ולא פירשו מהות של מוכה שחין דשם אלא אמרו שם בגמ' דכ"ד מיני מוכה שחין יש. ואפשר דהך מוכה שחין דנ"ד אין זה מן הכ"ד מיני מוכה שחין הנאמר בגמ' רק דהי' מצורע בעלמא. ובאמת בפי' המשניות להרמב"ם בס"פ המדיר כתב דמוכה שחין הוא מצורע וכ"כ הרע"ב מברטנורה שם ע"ש. ומשמע דכיון דכל הגוף הוא מלא פצעים ונגעים דדינו כמו מוכה שחין דנאמר בכ"מ מדלא פירשו הפוסקים איזהו חילוק בזה. וגם משמע דאף היכא דמשכחת ביה רפואה דמ"מ כל זמן דלא נתרפא דהוא מן המומין דכופין להוציא וכדמצינו בס"פ המדיר דאמרו דכ"ד מיני מוכי שחין הם ובעלי ראתן קשה מכולן וכו' ומאי אסותי' כו'. אלמא דמשכחת ביה רפואה ואפ"ה אמרו דכופין להוציא. ומשמע דאף היכא דאומר הבעל שיתנו לו זמן לרפאות א"ע דלא נותנין לו זמן. ואף דמצינו בכתובות (דף ע"ה) דהבעל שהתנה ע"מ שאין בו מומין והלך אצל רופא וריפה אותו דמקודשת משום דהבעל לא נמאס על האשה כשנתרפא וכמבואר בתוס' שם ובאה"ע סי' ל"ט סעי' ו' דאין גנאי לאיש במומין שכבר נרפאו כו'. עכ"ז י"ל דמוכה שחין גרע ולא שייך כן. לפי דמצינו בגיטין (דף פ"ו ע"א) גבי מומי עבד דצריך לכתוב בשטר מכירת עבד דהוא מנוקה מכל מום ומן שחין דנפק עד טצהר חדת ועתיק ומאי אסותא אמר אביי כו'. ופי' רש"י שם דדרך שחין ישן שהולך לו חוזר עד שתי שנים כו'. ומבואר שם בגמ' להדיא דישנו ברפואה ועכ"ז אמרו שם דזה הוי מום בעבד. ועיין בתוס' שם ד"ה עד טצהר כו' וברשב"א שם שהשיגו על רש"י. ואפשר לומר דאין רפואתו ברורה כ"כ דלא יחזור עליו לעולם השחין: ב) וכעין זה הוא באה"ע סי' ל"ט וב"ש ס"ק י"ז וח"מ שם גבי מצורעת קודם הקדושין דאפשר דהוי מום דשמא תחזור ותהי' מצורעת כו'. וכ"כ הח"מ בסי' קי"ז ס"ק י"ב והב"ש שם ס"ק י"ב ומהך דגיטין הוי קצת סייעתא לדבריהם. ובגיטין (דף מ"ג) פריך הגמ' ומי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא אין איכא עבד טריפה והא חזי למיקם קמי' במנוול